ביקורת ספרותית על שיר ענוג מאת לילה סלימאני
ספר בסדר

---

“Rock-a-bye baby, on the treetops/When the wind blows, the cradle will rock/When the bough breaks, the cradle will fall/And down will come baby, cradle and all.”

ישנן כמה משמעויות לשיר ערש פופולרי זה אך לא אתמקד בהן כרגע, רק אכתוב שלמרות ששרים אותו בלחש לתינוקנו לפני השינה ומביטים בעונג כיצד הוא אט-אט נרדם, אנו למעשה מהמהמים הייקו אימה שאילו הבינו העולל, לא בטוח שהיה נרדם כל כך מהר.

והתרגום הולך בערך כך:
התערסל לך תינוק על צמרת העץ,
כשהרוח נושבת, העריסה תתנדנד / כשהענף נשבר,
העריסה תיפול ואיתה התינוק, המיטה והכל.

המשמעות נמוגה כשהלחן מתוק כל כך וחומל ואנו שבעי רצון מעצמנו שלבסוף נרדם ורצים לסלון לראות טלוויזיה, להכין קפה ולשוטט באינטרנט.
הפחד הינו חלק בלתי נפרד מחיינו אך אנו מעדיפים להפנימו כי לא פותחים פה לשטן, הוא לא רופא שיניים.
ברגע שאנו מזמנים את הפחדים לחיינו, קשה מאוד להיפטר מהם. הם מתנחלים לנו על הנשמה כמו קריוס ובקטוס בתוך הלוע ומטרטרים וחופרים עד אין קץ.
כשנולדים לנו ילדים, גוברת הדאגה להם: אנו נמצאים תדיר במחיצתם וטורחים מסביב לשעון על מנת שיהיו מרוצים, שייחם להם, שייהנו, שיאכלו את כל הדייסה וחלילה שלא יחלו.
הזוג בעלילה, לא היה שונה משאר הזוגות הצעירים בהם נתקלתי במהלך חיי.
הבעל עובד לילות כימים והאם מטפלת בילדים.
בשלב מסוים, נשבר לה להיות בבית כל הזמן, הדרדקים עולים לה על העצבים, הבת הבכורה משגעת אותה ומעצבנת ברמות על (מהסוג המנחוס שנמרח בבכי על הרצפה בסופר או ברחוב, אם לא עושים כרצונו) היא רוצה לחזור לעבודתה כעורכת דין ומצליחה לשכנע את בעלה לחפש אומנת עבור הקטנים.

הזוג מתחיל במבצע חיפוש אחר מריה פון טראפ הבאה (מצטערת, מעדיפה אותה על פני מרי פופינס) ולאחר זמן מה הם מוצאים את המטפלת המושלמת; לואיז.
זאת האחרונה מתגלה כקסם ממש: היא מבשלת, מנקה, מארגנת, מסדרת. מאווררת את הילדים בחוץ, לא משנה מזג האוויר ונותנת מרחב מחייה להורים התשושים.
הזוג הצעיר מתחיל לפרוח, לשגשג כל אחד בתחומו. הם מטפחים גינונים של בורגנים פריזאיים ומתחילים לבוא בדרישות ל-אופרית שלהם ומכיוון שמשפחתה מפורקת: הבעל נפטר ממחלה והבת נעלמה, איש אינו לאן, היא מקדישה להם ולילדיהם את כל כולה.
חייה חסרי ערך ללא המשפחה המעסיקה והשהות במחיצתם מעניקה לה קורטוב של נחת.
בשלב מסוים, הקרבה הופכת לתלות. האומנת חומדת את חייהם, את הנמרצות שלהם ורוצה להיות חלק בלתי נפרד מהגרעין המושלם הזה.
וכך, בהידרדרות מהירה יחסית (106 עמ' במתכונת דיגיטלית) היא הופכת מאישה פאסיבית למישהי אובססיבית שלא מוותרת על תכניותיה לטווח הרחוק וכל מי שעומד בדרכה, בטל ומבוטל הוא.

העלילה קלחה, הספר זרם.
האם נשמתי נעתקה? האם הזדעזעתי קשות? ויותר חשוב מכך: האם הגיע לו לזכות בפרס גונקור היוקרתי?
לעניות דעתי, ממש לא! הנושא נטחן עשרות אם לא מאות פעמים ולעיתים קרובות אני שומעת על מטפלת זרה שסרחה או אומנת שהרשתה לעצמה יותר מדי בהתנהלותה עם ישיש אומלל משום אלף ואחד סיבות כשכסף הוא אחד מהן.
נזכרתי בערגה בסרט "היד שמנענעת את העריסה" והבנתי שגב' סלימאני קפצה על העגלה, סליחה, על העריסה ושילבה סיפור בדיוני עם חדשות סנסציוניות – יופי של נוסחה.

חביב להעברת אחר צהריים נעימים בגינה ורצוי עם ילד שמנמן בעגלה שדורש תשומת לב ובמבה.
בסדר וממש-ממש לא מעבר.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על שיר ענוג