ביקורת ספרותית על דב (דוב) ושמו פדינגטון - מהדורות שונות מאת מיקל בונד

---

יותר מתמיד ישנה תחושה שאנחנו ממהרים, הכול נעשה בחופזה.
משכימים קום מתארגנים, ממהרים לעבודה, מסיימים, שבים הביתה וכן הלאה, במעין מחזוריות אינסופית.
כנכנס בסערה האינטרנט לחיינו ניכר שהמהירות הזאת רק התעצמה, הוא הביא לנו את הרשתות החברתיות, ובמקביל הכרנו את הטלפונים החכמים, כל האמצעים הללו ירק הגבירו את הדבקות בחיים מהירים, ללא רגע אחד של מנוחה מכיוון ש.. טוב, אין זמן, אין פנאי לכך. אם הכול נגיש לנו בלחיצת כפתור אז מדוע לעצור? מהי התועלת?

קריאת ספרות אנגלית היא בבחינת נטע זר למרביתנו. מכיוון שהאנגלים היו ידועים בנינוחות שלהם, ספרים קלאסים רבים מתארים בארכאיות ובפירוט רב שיחות בטלות יותר ובטלות פחות על כוס תה אנגלי חם בשעה המיועדת לכך ( שעת התה) עם איזו עוגית קונה בצד בכדי לשפר את טעמה של השיחה.

בספרי מופת רבים למעשה לא קורה הרבה, דוגמא טובה הם ספריה של ג׳יין אוסטן.

אנשי התקופה היו נינוחים כנראה כי לא הרגישו שישנה סיבה אמיתית להזדרז וכמובן מחוסר האמצעים הטכנולוגיים המצויים בימינו.

ספרי פדי הדוב ( בגרסא האנגלית פדינגטון) הם אלה שהזכירו לי את מירוץ החיים העיקש, הריצה האינסופית אחר דברים כאלה ואחרים, ודווקא בשל היותם ניגוד לדרך החיים שאנו חיים.

קחו לדוגמא את ביקורו של הדוב פדינגטון אצל מר גרובר מוכר העתיקות, הם ישובים להם בצוותא, על כוס קקאו חם ומשוחחים שעה ארוכה יום-יום.
אומנם זה תיאור די פשוט וחסר ייחוד אך יש בו משהו מקסים הנוגע בי, מלבד התאבון שנפתח בדרך פלא כאשר אני קוראת על המטעמים שהם טועמים.

או למשל משפחת ברון המתיישבת לארוחות משפחתיות יחדיו, כולם בשולחן אחד ומשוחחים להם על הא ודא.

בכלל, אף על פי שהספרים בסדרה הם קצרים ונגמעים כהרף עין, לנוכח המעללים שמעולל פדינגטון, יש בספרים התנהלות על מי מנוחות,התנהלות אנגלית מובהקת. כמובן שאמצעי נוסף העשיר את חווית הקריאה והוא העותק המרופט והנוטה להתפורר שיש ברשותי משנות ה-60 ודרכו התוודעתי אל המשך סיפורו של הדוב וחבריו. החוויה הזאת של קריאת ספר עתיק יומין, עם ריח ישן ומתקתק היא חוויה בפני עצמה שאינה גורעת, אלא מוסיפה, היא חיברה אותי עוד יותר לקורות חייו של פדינגטון.

כל דמות ודמות שובה בדרכה שלה, פדי וידיו הדביקות מריבה, שכוונתיו טובות אך ביצועיו לפעמים מראים ההפך, אחראית משק הבית שחשה יחסי ניכור כלפי הדוב אשר חושיה באופן מתמיד מורים על מעשה שטות שעוד יתחולל אך בד בבד הראשונה שתזנק לעזור לפדינגטון בימי מחלתו.
ומר ברון וגברת ברון והילדים, כולם כאחד מהווים את לב ליבה של סדרת הספרים שהיא חובקת את אנגליה בכל רמ"ח אבריה.

הערה:

אני רוצה להתעכב מעט על התרגום: כפי שכבר הבנתם, קראתי את מרבית הספרים בתרגום המיושן משנות ה-60, עם זאת, קראתי גם את הספר משנת 2013 ואף על פי שהוא מצא חן בעיני, לעניות דעתי, התרגום משנות ה-60 יותר נאמן למקור, הוא שומר על האותנטיות, יש בו דבר מה שממש מחיה את הסיפור עבורי..מה שכן, החיסרון היחיד בתרגום הישן יותר הוא השמות המעוברתים של הדמויות.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על דב (דוב) ושמו פדינגטון - מהדורות שונות