באחרונה קראתי את הספר "יומולדת שמח, נוח" (הוצאת זמורה ביתן, 1992) שכתב נועם זיו. הספר עוסק בנוח, יאפי תל־אביבי כבן 30 שהחליט לזנוח את הדוקטורט שלו בפילוסופיה ואת משרתו באוניברסיטה בכדי להשקיע את כל זמנו בניסיון לגבש תפיסה פילוסופית מגוחכת בשם הדוניזם מתוקן. התוצאה היא בטלן שחי על חשבון אשתו היפה והקרייריסטית, ומנסה בסיוע חבריו לא לעשות דבר שאינו מסב לו אושר.
למה אשתו של נוח לא עזבה אותו, היא שאלה שעולה שוב ושוב בספר, בעיקר על־ידי הקוראים. לטענת אשתו, "היא נשארת עם נוח כי הוא מצחיק אותה. וכל עוד הוא מצחיק אותה, היא לא יכולה שלא לאהוב אותו. אבל מה היא יודעת? רון טוען שאשתו של נוח לא יודעת כלום" (עמוד 101). מנגד, אחותו של נוח לא מבינה את השאלה בכלל: "ברור שאשתו של נוח לא עוזבת אותו – הרי הוא כיף של בן אדם. הוא איש מקורי ביותר, כל יום יש לו רעיון חדש. הוא אמיץ, הוא לוחם. לאחרונה הוא קצת הסתבך בפילוסופיה לא מוצלחת. אבל הוא יצא מזה. הוא נראה טוב, הוא איש שיחה טוב, הוא רגיש, הוא חבר נאמן, הוא מפרגן, אוהב להושיט יד בעת צרה. ספורטאי מעולה, קצין צנחנים במילואים. איזו מין שאלה זו 'למה אשתו לא עוזבת אותו'? צריך לשאול למה הוא לא עוזב אותה, זה מה שצריך לשאול" (עמוד 102).
הספר משעשע, ויש בו סיפור אחד על הטירונות של נוח בצנחנים (שאליו, כצפוי, התחברתי מאוד) שהוא יהלום אמיתי, שיובא פה בתמצות. כשהתברר לנערים בשכונה שנוח הוא סרן במילואים בצנחנים נשאלה השאלה איך זה קרה. נוח התגייס לצנחנים בראשית שנות השבעים. "אז ככה. כשהייתי צעיר רציתי להיות גיבור והתנדבתי לצנחנים, כמו הרבה חברה מהמחזור שלי. היתה לי מוטיבציה. הכושר הגופני שלי היה טוב, אפילו שנראיתי אז כמו איזה ברוש נידף ברוח. הייתי גבוה ודק והתחברתי לחייל אחד שקראו לו זיק, טיפוס נמוך ושמנמן. המ"מ קרא לנו 'עוץ לי וגוץ לי', כי היינו זוג חוכמולוגים עם פה גדול" (עמוד 113).
ובכן במהלך מסדר "פאקים" בטירונות, התחוור לנוח שלו ולחברו זיק יש נשק מלוכלך והנה עוד רגע המ"כ יבדוק אותו והם יחטפו כהוגן. באותו רגע, סיפר, "עליתי על הרעיון ששינה לי את החיים. שניה לפני שהגיע המ"כ לשלשה שלי לבדוק את הנשק, העמסתי על הכתפיים את זיק בסחיבת פצוע ופתחתי בריצה מסביב המחלקה. 'לא צוחקים במסדר!' צרחתי. 'למה צחקתם?' זימר זיק שהתעשת ומייד קלט את כוונת המשורר. 'זין קיבלתם!' השלמתי את מלות השיר. השמחה היתה גדולה. המקום נראה כמו קרקס. לוויינים מסוגים שונים, בהרכבים מגוונים, נעו במסלולים משתלבים כשהם שרים ומצווחים שירים וסיסמאות בקאקופוניה מחרישת אוזניים" (עמוד 117). אלא שבעודם מקיפים את המחלקה הגיעו לשם מפקד הבסיס ואלוף הפיקוד, שבדיוק היו בעיצומה של ביקורת לאתר ולמנוע טרטורים בטירונות צנחנים. כשנשאלו השניים מי פקד עליהם לרוץ כך, סירבו לספר (מ גם שהם יזמו זאת).
שנה וחצי מאוחרי יותר, סיפר, "הייתי מ"מ צעיר בגדוד שלנו, יום אחד הציבו אותי לשרת בפלוגה חדשה ושם פגשתי להפתעתי את אנשלזון, המ"מ שלי מהטירונות, עכשיו הוא היה המ"פ." (עמוד 119). פעם כשהיו לבד, שאל אותו המ"פ, אנשלזון, אם הוא לא מתפלא איך מכל הלוחמים בפלוגה שלו, דווקא אתה נבחרת להיות קצין בגדוד? נוח הודה שזה אכן הפתיע אותו. "האמת היא, נוח, שאני הוא זה שדרש שיחזירו אותך לגדוד. תשאל למה? שאלתי – למה? אני אסביר לך למה, אמר לי אנשלזון, אני אחד שעבר הרבה מצבי לחץ בחיים, קרבות, הפגזות, מארבים, אתה יודע. יצא לי גם לראות הרבה חברה אחרים מתפקדים תחת בלחץ בכבוד. אבל אף פעם לא אשכח איך אתה עמדת בגבורה מול אלוף הפיקוד, בחולות ליד גבעת אולגה. אני הרי הייתי שם ורעדו לי הביצים. ואילו אתה, טירון מושתן, מלא בוץ, מלוכלך כמו קבצן בערימת זבל, עם רובה חלוד כמו ברזל בנין, עומד מול שלוסר האיום ואלוף הפיקוד, מגן על גרילר האידיוט בשלווה אלוהית, ובסוף עוד צוחק להם בפרצוף. באותו מעמד נשבעתי שאני מעריץ שלך לנצח" (עמוד 120).
צנחנים או לא צנחנים, נוח הוא חתיכת בטלן, שבוחן תיאוריות וגישות בפילוסופיה באמצעות דיאלוגים בינו לבין חבריו ואשתו ומנסה לשכנע את אשתו שהגיע הזמן שיעשו ילד. לטענת נוח, כפי שנכתב בגב הספר, "זכותו של כל בוגר, גם אם הוא אינפנטיל, להיות אב לילד, וזכותו של כל ילד שיהיה לו אבא אינפנטיל". התוצאה משעשעת.
