ביקורת ספרותית על חשופים בצריח (מהדורת 1972) מאת שבתי טבת
ספר מעולה

---

"שנים רבות חלפו, אך דבר אחד לא השתנה: עוז רוחם של לוחמי השריון. אני רואה את הנחישות, את אהבת הארץ ואת אומץ הלב שהיו נחלתם של דור המפקדים והחיילים שהביאו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, עדיין מפעמים בקרב השריונאים בני ימינו. אז כמו היום – האיכות האנושית של הלוחמים בין דופנות הפלדה מבטיחה כי ׳האדם שבטנק ינצח׳" (מתוך הקדמת הרמטכ״ל גדי איזנקוט, עמוד 12).

לאחרונה יצא בהוצאה מחודשת הספר "חשופים בצריח" מאת שבתי טבת (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017) אודות קרבות חיל השריון במלחמת ששת הימים. טבת התלווה לאוגדת הפלדה שעליה פיקד האלוף ישראל טל ובעיקר לכוחות חטיבת השריון 7, בפיקוד אל"מ שמואל גורודיש. טבת כתב בספרו כי "יסודות לוחמת השריון, כפי שהיא מובנת היום בצה"ל, הונחו ביחידות אחרות. משה דיין, מפקד גדוד הפשיטה, חדר עמוק לעורף האויב בפשיטה נועזת על לוד ורמלה, בטור של ג'יפים וזחלים. הופעתו בעורף האויב, במהירות ובמקום שלא ציפו לו, מוטטה שם את מערכיו. חיים בר־לב ערך אחד מקרבות השריון בשריון הזכורים של צה"ל במבצע חורב. הוא היה ב־1948 מפקד גדוד 9 של חטיבת הנגב, ולו פלוגת חרמ"ש, פלוגת סנדוויצ'ים, פלוגת ג'יפים ופלוגה מסייעת. גדוד זה פעל בניידוּת מרובה כשהסנדוויצ'ים מופעלים כטנקים" (עמוד 77). מפקד האוגדה שליווה טבת, ולמעשה גיבורו העיקרי של הספר הוא "טליק", האלוף ישראל טל. במלחמת העולם השנייה התנדב ישראל טל "לצבא הבריטי והוא בן שבע־עשרה. הוא שירת בגדוד השני של הבריגדה היהודית במדבר המערבי ולחם באיטליה. השתחרר בדרגת סמל והצטרף למנגנון הקבע של מטה ההגנה, כמדריך למקלעים בינוניים. בגדוד השני נחשב מקלען מעולה" (עמוד 154). למרות שהחל את שירותו בחיל הרגלים היה טל, אולי יותר מכל מפקד אחר. האוגדה בפיקודו כללה את חטיבת השריון 7, חטיבת הצנחנים הסדירה 35, וחטיבה ממוכנת 60.

טל מצטייר מן הספר כמפקד חושב, בקי בהנדסת מכונות כמו גם בפילוסופיה. מאנשיו תבע מקצוענות ולוחמנות ללא פשרות. כך למשל בתדריך שנתן למח"ט הצנחנים, רפאל איתן, בטרם המלחמה. "דרומה מחבורת הפיקוד של אל"מ שמואל ציפתה חטיבה צ' של אל"מ רפול לפקודות. חטיבה צ' בסיוע גדוד הפאטונים ת/01 קיבלה את המשימה לכבוש את מערכי צומת רפיח מדרום לכביש אל־עריש ולחסל את חטיבת הארטילריה המצרית שבעורפם. כך תנוע האוגדה בתנועת מלקחיים על צומת רפיח, כשחטיבה ש' היא הזרוע המערבית וחטיבה צ' הזרוע הדרומית. חטיבה מ' רותקה למקומה כעתודה אוגדתית.
תהיה זו המשימה הראשונה של חטיבת הצנחנים צ' בתפקיד חיל רגלים משוריין. למשימתם יוסעו הצנחנים על זחלים כשהטנקים פולסים להם דרך. כאשר מסר האלוף טל את המשימה לאל"מ רפול, ניסה להתל בו. תחילה תיאר את משימת הצנחנים ואחר כך את גודלם ועוצמתם של הביצורים המצריים. כמי שנואש הפטיר, "שום דבר לא יעזור. הכול אבוד."
הכול נחרדו, בהבינם שההערה התייחסה לסיכויי אל"מ רפול למלא משימה כה קשה כנגד כוחות עדיפים. אבל האלוף טל מיהר להוסיף, "זה אבוד. שום דבר לא יעזור למצרים נגד רפול." ובקול של דוד הבא ליום הולדת ובידיו מתנה גדולה אמר, "רפול, אני נותן לך לטהר את החפירות הארוכות ביותר שאי פעם חלם צנחן לטהר. שנים־עשר ק"מ, רפולצ'יק."
משום מה לא האמין כי הצומת פחות מוגנת במערבה. עתה יפרצו הצנחנים וגדוד ת/01 דרומה מדקל וישאפו לחדור דרך החוֹליות אל המתחמים המצריים מאחור" (עמוד 234).

אחד הרגעים היותר מותחים בספר, הנקרא כולו בנשימה עצורה, הוא הרגע שבו מתברר כי חטיבת הצנחנים בפיקוד רפול נקלעה למארב אויב בלב רצועת עזה. "ב־13:51 נדמה לאלוף טל שאל"מ רפול סיים את משימתו והכריע את האגף הדרומי, שכן צ/1 הודיע שהמתחם החטיבתי בידיו וכי הוא מתארגן. אלא שכאן החלה התמונה להשתנות במהירות.
ב-14:05 קרא אל"מ רפול לאלוף טל, "טירה, כאן זברה. נתקלתי בכוחות אויב גדולים. אני מנהל קרב קשה עם חבורת הפיקוד שלי. אני מבקש סיוע." המיקרופון נשאר פתוח לרעש.
במקלט הרדיו שלו שמע האלוף טל את קולות הקרב של חבורת הפיקוד של אל"מ רפול. הוא החזיק ביד אחת את המיקרופון ובידו האחרת ירה מהעוזי שלו באויב. קולו של אל"מ רפול היה צונן כקרח, אולם גם ללא קולות הקרב ברדיו היה ניסוח הודעתו מרעיש למדי. כי ידע טל שלוחם נועז ומנוסה כרפול לא יכנה קרב קשה ולא יבקש סיוע אלא אם הגיע לקצה היכולת של הכוחות שלרשותו" (עמוד 298).

דווקא הפרק הקטן שהקדיש המחבר לקרבות ברמת הגולן, היה בעיני מרתק עוד יותר מקרבות אוגדת טל. סא"ל אריה בירו, פיקד על גדוד 129 של חטיבה 8, חטיבת שריון במילואים. הגדוד מנה 26 טנקי סופר שרמן והוטלה עליו המשימה לכבוש את מוצבי גור אל-עסכר ונעמוש ברמת הגולן, ולהשתלט על השטח החיוני הגבוה השולט על מוצבי זעורה. בירו לא צמח בחיל השריון. "את המוניטין של מפקד קשוח קנה בצנחנים, שעמהם שירת עד לאחר מלחמת קדש ב־1956. השתתף בפעולות תגמול רבות, צנח במעבר המיתלה והשתתף בקרב העז של הצנחנים שם. גם על מדי השריון שלו הוא נושא את כנפי הצנחן על רקע אדום. אבל לאנשיו בגדודו היה אומר, "אין זה נכון שאני אוהב מלחמות. אני שונא מלחמות. אבל אם יש מלחמות צריך לעשות אותן היטב ויש להוציאן מידי דילטנטים. אצלי תהיו בעלי מקצוע"" (עמוד 392). במהלך הקרבות נפצע בירו והפיקוד עבר לאחד ממפקדי הפלוגות, נתי גולן שמו, שהוביל את הגדוד להשלמת המשימה.

ספרו של טבת הינו ספר חשוב, שכן הוא מתאר באופן מרתק, מפורט ומדויק את ההתרחשויות בנתיב הקרבות של האוגדה בעזה, כמו גם של הגדוד ברמת הגולן. גם האמירה שנבלעה בספר אודות הניצחון במלחמה, הקובעת "איש לא ידע מה לעשות בניצחון הזה, גם לא הממשלה. לאיש לא היו תוכניות מראש לתוצאות כאלה וּודאי שלא קונספציה בהירה לגבי השטחים והאוכלוסייה שכבש צה"ל" (עמוד 427), מרתקת. דומה שאיש עדיין אינו יודע. מנגד, הספר בעייתי בשתי רמות. ראשית, משום הוא מתעלם כמעט לגמרי מחילות אחרים זולת השריון. שנית, ומטריד מכך בהרבה, הוא היותו אחד מסממני ההיבריס שפשה בפיקוד הבכיר של צה"ל לאחר המלחמה ועד להתרסקות הכואבת במלחמת יום הכיפורים. כך למשל, ציין המחזאי הלל מיטלפונקט (בעברו סמל מחלקה בגולני שלחם במלחמת ההתשה), שכתב את המחזה "גורודיש" (אודות אלוף פיקוד הדרום ב-73', שמואל גורודיש), בראיונות שקיים כי הטרגדיה של גורודיש הייתה שהוא האמין למה שכתבו עליו ב"חשופים בצריח". טבת הוא מספר בחסד, אבל אסור שנתאהב בסיפור שהוא מספר ובעצמנו. לקרוא, להתגאות בצה"ל של אז ולא לשכוח את העין הביקורתית על הדברים, אחרת ניפול שוב למלכודת היוהרה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על חשופים בצריח (מהדורת 1972)