הביאליק הראשון שלי, אם אינני טועה, היה "בעיר ההרגה". הגעתי אליו דרך סיפור ישן, מ1933, אודות סטודנט באוניברסיטה העברית שהתבקש לקרוא שיר בטקס סיום הלימודים, ובחר מכל השירה העברית דווקא ב"בעיר ההרגה". האוניברסיטה כמובן רעשה וגעשה ואני הלכתי לבדוק על מה הרעש. הוא השאיר עלי רושם כביר. גם היום, בכל פעם שאני קוראת אותו אני מצטמררת:
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת,
וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת
וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
אֶת הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל הַחֲלָלִים.
...
כִּי קָרָא אֱלֹהִים לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
...
מָחָר יֵרֵד גֶּשֶׁם וּסְחָפוֹ אֶל אַחַד נַחֲלֵי הַבָּתוֹת –
וְלֹא יִצְעַק עוֹד הַדָּם מִן הַשְּׁפָכִים וְהָאַשְׁפָּתוֹת,
כִּי בִּתְהֹם רַבָּה יֹאבַד אוֹ יַשְׁקְ נַעֲצוּץ לִרְוָיָה –
וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּאָיִן, וְהַכֹּל יָשׁוּב כְּלֹא הָיָה.
...
וּמַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד שֶׁנִּקְרַע וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּ"אִמִּי!" –
וְהִנֵּה גַם עֵינָיו פֹּה, שׁוֹאֲלוֹת חֶשְׁבּוֹן מֵעִמִּי.
וְעוֹד כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה תְּסַפֵּר לְךָ הַשְׂמָמִית
מַעֲשִׂים נוֹקְבִים אֶת הַמֹּחַ וְיֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְהָמִית
אֶת רוּחֲךָ וְאֶת נִשְׁמָתְךָ מִיתָה גְּמוּרָה עוֹלָמִית –
...
וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,
הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,
לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה;
...
וּפָקַדְתָּ קִבְרוֹת הַקְּדוֹשִׁים לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם,
וְנִצַּבְתָּ עַל עֲפָרָם הַתָּחוּחַ וְהִשְׁלַטְתִּי עָלֶיךָ דְּמָמָה:
וּלְבָבְךָ יִמַּק בְּךָ מֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה –
וְעָצַרְתִּי אֶת עֵינֶיךָ וְלֹא תִהְיֶה דִמְעָה,
וְיָדַעְתָּ כִּי עֵת לִגְעוֹת הִיא כְּשׁוֹר עָקוּד עַל הַמַּעֲרָכָה –
וְהִקְשַׁחְתִּי אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תָבֹא אֲנָחָה.
הִנֵּה הֵם עֶגְלִֵי הַטִּבְחָה, הִנֵּה הֵם שׁוֹכְבִים כֻּלָּם –
וְאִם יֵשׁ שִׁלּוּמִים לְמוֹתָם – אֱמֹר, בַּמֶּה יְשֻׁלָּם?
סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,
עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם,
כִּי תָבֹאוּ מָחָר עַל שְׂכַרְכֶם וּדְפַקְתֶּם עַל דְּלָתָי –
אֶפְתְּחָה לָכֶם, בֹּאוּ וּרְאוּ: יָרַדְתִּי מִנְּכָסָי!
וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי, וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:
חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם אֲנִי וְגַם אַתֶּם
לֹא יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל מִי וְעַל מָה מַתֶּם,
וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם.
...
וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ!
יָרִימוּ נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם,
אֶת עֶלְבּוֹן כָּל הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד סוֹפָם,
וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם.
...
הַנַּח לָהֶם וְיֵלֵכוּ – הִנֵּה יָצְאוּ הַכּוֹכָבִים,
וַאֲבֵלִים וַחֲפוּיֵי רֹאשׁ וּבְבֹשֶׁת גַּנָּבִים
אִישׁ אִישׁ עִם נִגְעֵי לִבּוֹ יָשׁוּב הַבַּיְתָה,
וְגֵווֹ כָּפוּף מִשֶּׁהָיָה וְנַפְשׁוֹ רֵיקָה מִשֶּׁהָיְתָה,
וְאִישׁ אִישׁ עִם נִגְעֵי לִבּוֹ יַעֲלֶה עַל מִשְׁכָּבוֹ
וְהַחֲלֻדָּה עַל עֲצָמָיו וְהָרָקָב בִּלְבָבוֹ...
...
וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם,
וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תְּשְׁנוֹרְרוּ.
ומאז הערצתי את ביאליק.
את ביאליק המהורהר, המתרפק על בית המדרש הישן, המלגלג ומקלס בעת ובעונה אחת את המתמיד המנותק מן העולם; את ביאליק של ספר האגדה, מפעל עצום של בקיאות וידע, שהקדים את המילה "הנגשה" במאה תמימה; את ביאליק הפובליציסט המחונן והעוקצני; ויותר מכל את ביאליק נביא הזעם, המוכיח בשער, המיואש, המקונן, חסר הרחמים:
אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵש הָיָה כָּעֵץ,
אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;
אֲשֶָר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם מִפֹּה גַּם מִשָּׁם –
וְלֹא נָע וְלֹא זָע וְלֹא חָרַד הָעָם,
וְלֹא קָם כָּאֲרִִי וְלֹא נֵעוֹר כַּכְּפִיר,
וְלֹא חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.
...
הוּא לֹא יִיקַץ אִם לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.
הוּא לֹא יָקוּם אִם לֹא יְקִימֶנּוּ הַשֹּׁד.
...
גַּם בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –
הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?
עברו כמה שנים. "כל כתבי ח.נ. ביאליק" מצאו את דרכם מארון הכלבו של חדר האורחים אל המדף האקלקטי שלי. קראתי שירים אחרים שלו, מטלטלים גם הם בדרכם, גם אם חסרי העוצמה הפראית של משא נמירוב: ערבית, והיה כי תמצאו, לא זכיתי באור מן ההפקר, ויהי מי האיש, הציץ ומת, ידעתי בליל ערפל, הקיץ גווע (על סופו הציני), על השחיטה, לבדי, תקוות עני, אכן חציר העם, מקראי ציון, על לבבכם ששמם...
אבל האהבה לביאליק לא נולדה מתוך הפואטיקה, מרשימה ככל שתהיה. לאהוב את ביאליק למדתי בזכות מקרה אחר.
שוב איזה אידיוט הניח על הגדר ליד המזכירות ספרים שאין לו בהם צורך. אני אפילו לא זוכרת מי מאיתנו עבר שם ואסף את כל מה שהיה נראה מעניין, ובין השאר הביא לי את "ראשונים כבני אדם", של י.ד. ברקוביץ, כי הייתי אז עמוק בתוך תקופת ספרות ההשכלה שלי. הסתבר שהספר הזה אינו קובץ סיפורים וגם לא רומן; הוא אסופת זכרונות אודות החבורה האודיסאית - כמה וכמה מראשוני הסופרים העבריים: מנדלי מוכר ספרים ואחד העם ורבניצקי וביאליק ושניאור וי.ל. פרץ וכמובן גם שלום עליכם, ומחילה מכל מי ששכחתי. ושם, בתיאורים היפים של ברקוביץ, פגשתי את ביאליק האיש. בכל חום לבו. בהומור הטוב. בנאמנות ובמסירות. באמונה העזה בתרבות העברית, על שפתה, ספרותה ואוצרות הרוח שלה. והתאהבתי. ומאז אני אוספת כל דבר ששם ביאליק עליו אל המדף שלי. סרוונטס בתרגום ביאליק, קובץ מרוט של שירי ביאליק לבחינות הבגרות בספרות, הקונקורדנציה לשירת ביאליק... מה שיש.
השבת לקחתי באקראי את הספר הזה מהמדף. גם אותו אימצתי מערמת הפקר כלשהי; ראיתי ביאליק ולקחתי הביתה, שם הוא נח כחצי שנה בין יתר הספרים שכבר אין להם מקום על המדפים. זיווה שמיר, חוקרת ומנתחת וותיקה של ביאליק, עוקבת כאן אחרי סימנים בשירתו לפולמוס שלו עם אנשי הציונות המדינית מחד – וצעירי הסופרים העבריים מאידך (שאותם כרך לעתים קרובות בכריכה אחת). קל להישאב אחורה אל שנות הופעתו של הרצל על במת ההיסטוריה היהודית, ואל הפולמוסים שהתלקחו בכל פינה. לא את כולם הכריע הזמן. הספר קריא ומעניין, ומנתח לעומק מספר שירים. בעיקר הוא מתחקה אחרי המונח "צפרירים", המצאה לשונית של ביאליק, על שלל משמעויותיו: החל מהקשר לבוקר (צפרא), ולקפריזה (צפרוניות בעברית), דרך נגיעה בקבלה (צפרירין, מין של שדים), ועד הצפיר, הלא הוא השעיר, שהוא גם הצעיר, צעירי הצאן; ובל נשכח גם את הרמיזה לזֶפיר של טשרניחובסקי, רוח המערב, הלקוחה מן התרבות הרוסית.
לזכותה של שמיר אני זוקפת את הרקע התקופתי הנרחב שהיא פורשת, את הניתוח המקיף, את ההיכרות עם מקורותיו הדתיים של ביאליק, וגם – עד כמה שזה זניח – את השימוש הנדיר, אקדמית, באותיות ולא במספרים בציון פסוקים (למשל – איוב לז יא במקום איוב לז 11). קטנוני, אני יודעת. אבל זה כל כך מציק לי תמיד. אני גם חייבת לה תודה על שגרמה לי לפתוח את המקור (תענוג לכשעצמו) ואז לגלות שיותר ממה שקראה לפנינו כתוב כאן, ושהניתוח שלה משאיר לקורא עוד מקום להתבונן ולגלות בעצמו את כוונת המשורר. כמה נדיר שמחבר נותן קרדיט לאינטליגנציה של הקוראים.
עם זאת, הספר חזרתי הרבה מעבר להכרחי. הטיעונים חוזרים על עצמם, הציטוטים כנ"ל, והכי גרוע – ליד אותן תופעות או שמות יופיעו תמיד אותם תארים, עד לזרא. הציונות המדינית היא אקסטרווגנטית. הסופרים העבריים הצעירים דוגמת ברדיצ'בסקי הם ניטשיאניים קולניים. ההתלהבות העממית סביב הרצל היא אפמרית וקצרת מועד או בת חלוף או שלושתם גם יחד. וחוץ מזה, הציונות המדינית על פעולותיה האקסטרווגנטיות... נו כן, הבנו. בכלל, תארים שאולים מלועזית כנראה זולים יותר והיא קונה אותם במשקל. מה זה קונטמפורני, לעזאזל? פתחתי מילון ספיר, אין ערך כזה. פתחתי את אבן שושן הישן להפליא שיש לנו, ושוב לא מצאתי. רק במוצאי שבת גוגל טרנסלייט הציל את המצב: עכשווי. אז מי אקסטרווגנטי עכשיו?
...
שבת בצהריים. אני על הספה, "צפרירים" על הברכיים, שני מילונים ותנ"ך וכל כתבי ביאליק לידי כדי לבדוק ולהשוות ולחלוק; ואבא שלי עובר ומציץ, ושואל, "את יודעת שהיום יום השנה שלו?"
לא ידעתי. השבת מלאו 83 שנים בדיוק לפטירתו.
אני יודעת, הביקורת הזאת ארוכה מעבר לכל היגיון; אבל זה ביאליק, וכל כך הרבה שירים לא ציטטתי; אני פשוט אניח את זה כאן ואלך, כי בשיר הזה נמצאים כל הצניעות והתום והכמיהה שלמדתי להכיר ולאהוב בביאליק האיש.
וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי
בֶּעָפָר תִּתְפַּלָּשׁ,
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה: הָיָה אִישׁ תָּמִים וּפָשׁוּט,
וְעָיֵף וְחַלָּשׁ.
וַיְהִי הָאִישׁ עוֹשֶׂה וְחַי לוֹ לְתֻמּוֹ,
וְנֶחְבָּא אֶל כֵּלָיו,
וּמְקַבֵּל בִּדְמָמָה, בְּלִי בְרָכָה וּקְלָלָה,
הַבָּא לוֹ מֵאֵלָיו.
וַיֵּצֵא הָאִישׁ וַיְהִי עוֹבֵר לְתֻמּוֹ,
וּנְתִיבוֹ לֹא עִקֵּשׁ;
מִקְּטַנּוֹת לֹא בָרַח וּגְדוֹלוֹת לֹא פִלֵּל,
וּנְצוּרוֹת לֹא בִקֵּשׁ.
וְאִם אֶחֱרוּ, אַךְ בָּאוּ - לֹא קְרוּאוֹת - הַגְּדוֹלוֹת
וּבְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ –
וַיַּעֲמֹד הָאִישׁ וְהוּא מַבִּיט מִשְׁתָּאֶה,
וַיִּקֹּד וַיֵּלֶךְ.
וְאִם אֶחֱרוּ, אַךְ דָּפְקוּ עַל פִּתְחוֹ הַנְּצוּרוֹת –
וְהוּא לֹא אֲסָפָן,
וַיְתָעֵב כְּאֶחָד עֹז נֶפֶשׁ הַכְּלָבִים
עִם צִדְקַת לֵב שָׁפָן.
וַעֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה לָאִישׁ הַהוּא הָיְתָה,
וְלָהּ אֶשְׁנָב קָטָן,
וַתְּהִי לוֹ לְנַפְשׁוֹ, וְלֹא יָדַע בָּהּ מַלְאָךְ,
וְלֹא שָׁלַט בָּהּ שָׂטָן.
וְלָאִישׁ תְּפִלָּה אַחַת, וְהָיָה בַּצַּר לוֹ,
וַיְהִי עוֹלֶה שָׁמָּה,
צוֹנֵחַ לָאֶשְׁנָב וְרוֹעֵד וְלוֹהֵט –
וּמְפַלֵּל בִּדְמָמָה.
וַתֶּאֱרַךְ הַתְּפִלָּה כַּאֲרֹךְ יְמֵי חַיָּיו,
אַךְ אֵל עֶלְיוֹן לֹא רָצָהּ.
אֶת לֹא בִקֵּשׁ לוֹ נִתַּן, וְהָאַחַת שֶׁבִּקֵּשׁ –
אוֹתָהּ לֹא מָצָא.
וְהָאִישׁ עַד יוֹם אַחֲרוֹן לֹא נוֹאַשׁ מֵרַחֲמִים
וְנַפְשׁוֹ הוֹחִילָה,
וּלְבָבוֹ הִתְפַּלֵּל, הִתְפַּלֵּל וַיָּמָת
בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה.
אני תמיד תוהה מה הוא ביקש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![מרשעת [מהדורת 2015]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/980054.jpg)
