ביקורת ספרותית על יומן מערכת סיני מאת משה דיין
ספר מעולה

---

"מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלמם – מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז" (עמוד 43).

הספר "יומן מערכת סיני" מאת הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל במיל' משה דיין (הוצאת עם הספר, 1965) מתאר את מערכת קדש שהתרחשה ב1956 מנקודת מבטו של מפקדה, רמטכ"ל צה"ל באותה עת. דיין, שהמערכה הנ"ל היתה שיאה של מדיניות חוץ שהובילו ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן־גוריון, והוא עצמו, מתאר את המערכה כפי שהיתה ולא חוסך ביקורת מעצמו ומפקודיו.

המערכה החלה כשיתוף פעולה בין הבריטים, הצרפתים וישראל בתגובה להחלטת מנהיג מצרים, נאצר, להלאים את תעלת סואץ. ישראל גם חששה מאוד מעסקת הנשק הצ'כית של מצרים שבעיני ישראל היתה עליית מדרגה בעוצמה של אויבתה המסוכנת ביותר. בנוסף חששו מפקדי צה"ל וממשלת ישראל מסוגיית היעדרו של עומר אסטרטגי לישראל. המדינה היתה פשוט קטנה מדי, במקרה של פלישה נוספת של צבאות ערב הם לא יידרשו לנוע מרחק רב, והיה הכרח להגדיל את שטחה. למלחמה קדמה תקופת פעולות התגמול, שכהגדרת דיין, נעשו משום ש"ישראל אמנם אינה יכולה להגן על כל נהג־טרקטור החורש סמוך לגבול, או למנוע הנחת מוקשים בדרך־העפר של ישוב־עולים, אך המדינה הערבית האחראית לכך לא תינקה" (עמוד 14).

דיין, הבין, טוב מכמה רמטכ"לים של צה"ל, "שהפעולה הצבאית אינה מטרה בפני עצמה. היא נעשית כדי להשיג תוצאה מדינית, ועלינו, על הצבא, להתאים את עצמנו לתנאים שהמסגרת המדינית מכתיבה לנו. אחרת אמנם נשיג נצחונות צבאיים, אך הם ייהפכו לכשלונות מדיניים" (עמוד 43).

לפיכך, כפי שפירש זאת מאוחר יותר ד"ר (תא"ל במיל') דב תמרי, שלחם במערכה כקצין צנחנים, היתה תקופת פעולות התגמול רצף של פשיטות קצרות בנות לילה, שהלכו וגדלו במתכוון, בהובלת הרמטכ"ל דיין (שנהנה מתמיכת בן גוריון), עד שנתרמה ההרתעה המבוקשת מפעולות התגמול לאסקלציה למלחמה יזומה. כהגדרת תמרי, מערכת סיני היתה "פשיטה אסטרטגית". דיין הכיר במגבלות הכוח הצבאי ומתוכן גזר את אפשרויות הפעולה של הצבא. לדבריו, "למפקד יחידה בצה"ל אני יכול להצביע במפה על תעלת־סואץ ולומר: "זה יעדך וזה הציר שעליו תנוע. אל תתקשר אתי במשך הפעולה לשם בקשת סיוע בכוח־אדם, באש או ברכב. מה שיכולנו להקציב לך, כבר קיבלת – ויותר אין. תדווח על התקדמותך. עליך להגיע לסואץ במשך 48 שעות". אני יכול לתת הוראה כזאת למפקדי יחידותינו, מפני שאני יודע שהם נכונים לקבל על עצמם משימה כזאת ומסוגלים לבצעה" (עמוד 36).

דיין הכין את המערכה היטב. אולם מרגע שהחלה בחר לנטוש את מוצב הפיקוד העליון ולהתלוות לכוחות הלוחמים. באל־עריש, למשל, נהג דיין כאילו היה אחרון החיילים. והנה, כשעמד "מול חלון פתוח בבנין שליד הדרך ירה עלינו צלף שהסתתר מאחורי גדר צרור ממקלע והקשר שלי נפגע בגבו ונפל הרוג לידי" (עמוד 132). לא ממש המעשה האחראי מצד הרמטכ"ל. גם על זה סלחו לדיין. מפקד יחידת האבטחה של הרמטכ"ל כיום, לו היה רמטכ"ל צה"ל נוהג כך, היה מקבל שבץ.

דיין תיאר בסלחנות והערכה את קרב המיטלה, אולי הקרב הידוע ביותר במערכה אך לא החשוב שבה (אלה היו, כנראה, הקרבות ברפיח, לחימת חטיבה וכיבוש שארם א־שייך על־ידי חטיבה 9 וגדוד הצנחנים 890). גדוד הצנחנים 890, בפיקוד רפאל איתן, הוצנח בקרבת מעבר המיטלה במסווה של פעולת תגמול שתספק את העילה לבריטים ולצרפתים להתערב ולתקוף את מצרים. כוח חטיבת הצנחנים בפיקוד אריק שרון שחבר לכוח המוצנח, חשש מפני כוח שריון שיחצה את מעבר המיטלה ויתקיף אותו.

באמתלה של סיור שלח שרון את גדודו של מוטה גור, גדוד הנח"ל המוצנח 88, לסייר במעבר. הגדוד נקלע למארב של כוח מצרי שהתבצר היטב במעבר. נוכח הצורך לחלץ את הגדוד מן המארב שאליו נקלע במיצרי המיטלה, "הדבר היחיד שניתן לצנחנים לעשותו היה לעלות אל כוכי המצרים ותוך קרב פנים־אל־פנים לטפס ולכבוש עמדה אחר עמדה. זו היתה הדרך היחידה לא רק לסיים את הקרב בנצחון אלא גם שאפשר יהיה לפנות את העשרות הרבות של הפצועים וההרוגים המוטלים בצדי הדרך בין המכוניות העולות באש.
ואמנם, זאת עשו. איני סבור שיש עוד יחידה בצה"ל שבתנאים אלה היתה מסוגלת להתגבר על האויב ולחסלו. הצנחנים שהצליחו לפרוץ מהמלכודת, וכן שתי פלוגות נוספות שבאו כתגבורת, עקפו את עמדות המצרים, עלו על רכס־ההר וממנו ירדו וחדרו אל שורת העמדות שבדופן המיצר. בסופו של הקרב השאירו המצרים 150 גוויות הרוגים, ושאר חייליהם – בריאים ופצועים – התחמקו בחשיכה ונוגו לעבר הסואץ" (עמוד 90).

באשר לצורך בקרב, כתב דיין שהוא מבדיל בה "בין טעויות או משגים לבין הפרת הוראות. החלטתם לתקוף את מעבר־המיטלה בניגוד להוראה אמנם מכעיסה אותי, אבל אני יכול להבין אותם. רק שמונה שנים חלפו מעת מלחמת־השיחרור בה פקדתי על גדוד הקומנדו של הג'יפים, ואני מסוגל לתאר לעצמי מצב שבו הייתי אני מחליט לכבוש משלט טאקטי כדי לבסס את יחידתי עליו – גם אם פעולתי זו היתה בניגוד להוראות המטה־הכללי. אני יכול להאמין כי מפקד ינהג כך בתום־לב, מתוך הנחה כי קציני המטה הכללי שלא היו בשטח אינם יודעים את התנאים ואת עמדות האויב ורק הוא, המפקד שבמקום, מסוגל להעריך את המצב ולקבל החלטה נכונה" (עמוד 91).

דיין כתב, לא בלי צדק, ש"על השיקולים המוטעים ועל המשגים שילמה יחידת הצנחנים מחיר מלא בדמה. אשר להפרת הוראותי ויחסי הסלחני לכך, האמת היא שאני רואה כבעיה חמורה של הצבא מקרים שבהם יחידות אינן ממלאות את משימותיהן הקרביות – ולא את אלה שבהם יחידות חורגות ופועלות מעבר למה שהוטל עליהן" (עמוד 92).

מעניין לקרוא בספרו של דיין, גם על צניחת גדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד מוטה גור באל־טור, הפעולה המוצנחת השנייה והאחרונה של צה"ל, שמשום מה נשכחה. "אל־טור נתפסה הלילה על־ידי שתי פלוגות צנחנים. היחידות צנחו עם אור אחרון ברוח חזקה, ובעת הנחיתה היו להן כמה נפגעים מתאונות, בתוכם – מפקד־הגדוד שנקע את קרסולו ונאלצו להחזירו מיד לטיפול רפואי. לאחר שהצנחנים השתלטו על השדה, התקינוהו אנשי חיל־האוויר (שצנחו אתם) לשימוש וסודרה "רכבת אווירית" של מטוסי־תובלה מישראל" (עמוד 147). מבצע קלאסי של כוח בעומק שבוצע בשלמות.

דיין, לבד מהיותו אולי הרמטכ"ל הטוב ביותר שהיה לצה"ל, הוא גם כותב מוכשר. הסיפור קולח, מרתק ומעניין. ניכר כי מדובר בסיפור מערכה מעניין ומלמד שראוי שיקראו אותו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על יומן מערכת סיני