ביקורות ספרים על הספר מקום קטן

כשחושבים על זה, אין פשעים גרועים יותר שהאנושות ביצעה מהפלישה לשטחים לא לה ושעבוד האוכלוסייה והטבע לצרכי האדם הלבן. קינקייד לא רק שפורסת את כתב האשמה נגד המערב והאימפריה הבריטית בפרט אלא מביאה למילים בשפת המשעבד את מה שלא ניתן ולא יהיה ניתן לומר לעולם משום שהשפה המקורית שהיא הייתה אמורה לדבר בה לא תחזור לעולם, ואולי עצם זה שהיא חייבת להשתמש ב"מחשבות" ובשפה האנגלית כדי לתאר את מה שבוצע בה ובבני עמה זה חלק גדול מהעוול. הנושא הזה נחקר לדעתי כבר לא מעט באקדמיה, ואולי קינקייד הייתה בין החלוצות להביע אותו בפרוזה. מעבר לכל הסבל הפיזי, התרבותי והאנושי שנג... המשך לקרוא

מארק

ג׳מייקה קינקייד נולדה באנטיגואה ב-1949. בגיל 16 נשלחה על-ידי אמה לניו-יורק ומאז היא חיה בארה״ב, כיום בוורמונט. אנטיגואה הוא אי בים הקריבי, אשר היה קולוניה בריטית עד שחרורו באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. בספרה פונה הדוברת, בת דמותה של המחברת, לתייר דימיוני, לבן, שמגיע לנפוש באי הקריבי היפהפיה, מאירופה או מארה״ב. היא מספרת לו מה יראה כשינחת בנמל התעופה; מה יראה ברחובות ועל הכבישים, איך יתמוגג נוכח הנוף הקסום מחדרו בבית המלון, כמה יתרשם מהצבעוניות הרבה המעטרת את בתיהם ובגדיהם של האנטיגואנים, איך יתבונן בסקרנות בפעילויות היומיומיות שלהן, בעוני, בדלות, במבנים... המשך לקרוא

MishaEla

הספר, כתוב כולו כפניה אל הקורא, תייר אלמוני בפוטנציה, עם נחיתתו באי הקריבי אנטיגואה. הוא פוער צוהר אל פצע גדול שממאן להירפא, פצע שאף פעם לא נוח להציץ לתוכו. הפצע הזה סמוי מן העין. כלומר, הוא כה גלוי עד שבמקרים רבים לא מבחינים בו כלל. קיומו כה נוכח עד שהוא נראה כמצב טבעי, שגרתי, נכון ונורמאלי. אדם נזקק למידת רגישות רבה ולמיומנויות מיוחדות, נרכשות, כדי להבחין שהוא בכלל קיים. נדמה שהספר הזה מבקש לעורר את הרגישות הזו והופכה לכלל מיומנות. קינקייד, המחברת, היא עצמה ילידת אנטיגואה. האי הזעיר מפורסם בעולם אך ורק בהיותו יעד תיירות אקזוטי, אי שם בקריביים. עבור התי... המשך לקרוא

יותם יעקבסון