"2*/יולי. האם נוטשת, האב לא מצליח לפרנס, הילדים מוזנחים מכל הבחינות, עיירות נידחות בארה"ב - זה חומר הבעירה של מניפולציות רגשיות. עלוב. "

"3* / יולי. וואללה, לא משהו. פסיכולוגית פורנזית מפענחת רוצח סדרתי שחונט בחורות בחיפוש אחרי ה"בובה" המושלמת - כזאת שתישאר איתו לנצח, תהיה שקטה וחמודה, לא תעצבן ולא תבזבז כסף. היא תשב לה בפינה וזה. גברת הפסיכולוגית "מרכיבה" את הפרופיל של הפסיכו במשך יותר מדי זמן, המון שעות של פיזור תמונות, סיכות בלוח, המון קפה ובאופן כללי לא כל-כך הבנתי מה מתלהבים מה"מומחית" ולמה משלמים לה מלא כסף. בכל אופן, מפה לשם, היא והסוכן המעצבן שמוצמד אליה מצליחים בסוף אבל בעיקר כי יותר מזל משכל. 17 דירגו ב- 5 כוכבים. הבחור ישראלי אז מתבקשת מסקנה אחת. "

"4*/ יוני. פרי מייסון ומזכירתו דלה סטריט הם צמד חמד חינני ופיקח, והם מבדרים בזכות עצמם כאשר העלילה היא שחקן משנה."

"4*. יוני / אגדה אורבנית פרי עטו של סופר קנדי-צרפתי המתרחשת במונטריאול של שנות ה- 70. הסיפור מתחיל בלבנה שצונחת על ראשו של איש ברחוב כאשר בחור צעיר בשם פלורן אץ לעזרתו. מכאן מתרחשות הרפתקאות מסמרות שיער לאותו פלורן תמים, אישתו היפה אליז וחבורת ידידים בעל כורחם שמתקבצים סביבם. זקן תימהוני וערמומי בעל השם המוזר (אגון רטבלבסקי) מציע לפלורן עסקה "חלומית" כאשר הוא מציג עצמו בתור פילנתרופ שבא לעזור לצעיר להתעשר במהרה. אבל מה שעולה מהר – יורד עוד יותר מהר. הצרות של פלורן ושות' נערמות כמו כלים מלוכלכים בכיור, הטלטלות שהם עוברים גורמות להם להבין מה חשוב באמת (כמובן, ביקורת לא מוסווית כלפי התעשרות צינית ודורסנית ששורשיה בתרבות אמריקאית לעומת עבודה קשה, עזרה הדדית ותרבות של השקעה בקהילה מקומית – מדברים כאן על קוויבק ואולי על קנדה באופן כללי). זאת אגדה למבוגרים מבחינת סגנונה התיאטרלי והמוקצן אבל תיאור חייהם של אנשי השוליים בסמטאות העיר הגדולה מציאותי עד כאב, בפרט נחמץ הלב על ילד-רחוב שקורא לעצמו מסייה אמיל, בקושי בן 6 אבל נאלץ להתבגר הרבה יותר מגילו הכרונולוגי כדי לשרוד לבדו, כשאימו הזונה מזניחה אותו מכל בחינה אפשרית. למסייה אמיל תפקיד משמעותי ב"התבגרותם" של בני הזוג, ולחתול-רחוב שלו בשם העסיסי "ארוחת-בוקר" תפקיד משמעותי לא פחות ולכן הוא ה-חתול (Le Matou). ספר לא קל לקריאה, דחוס מילים, שורות ועלילה אבל קשה לעזוב את הדמויות לגורלן כך שדי מהר מתמכרים ונהנים. "

"4*. יוני / אם מתעלמים מהחוקרת הפרטית המעצבנת שכל-כך קשוחה כלפי חוץ אבל הופכת לאסקופה נדרסת בבית עם הילדים שלה, אפשר לסכם את הספר כספר טוב. יש תעלומת הילד הנעלם שאף אחד לא יודע מה עלה בגורלו כמעט 20 שנה, יש משפחת פשע מבית שאן, צץ פתאום בחור שלא זוכר כלום על הילדות שלו וחושד שהוא "הילד הנעלם", ועוד כמה אנשים שדוחפים את האף שלהם לפרשה שמישהו התאמץ להשכיח - וחלקם זה עולה ביוקר. אחלה. "

"5*. מאי / המסל גוארנאצ'יה, איטלקי קלמזי וחולמני אבל חד מחשבה וחושים (ממש מזכיר את הבלש קולומבו), הוא בכלל פרי דמיונה הפורה של סופרת בריטית. והיא עושה עבודה נפלאה מכל ההיבטים: תיאורים של אנשי הכפר האיטלקי - קהילה סגורה, חשדנית וקשת עורף, וכן פסיכולוגיה עדינה של הדמויות, חלקן גוררות מטען כבד מתקופת הפשיסטים האפלה, בנוסף למתח כמו שמתח צריך להיבנות - לא יודעים מי הרוצח, גם אם הרצח הוא רק תירוץ לחשיפת סודות וסכסוכים ישנים. ודמות מעניינת בפני עצמה - מזג האוויר הערפילי שמוסיף שכבה של מסתורין ודכדוך לכל העניין. ספר מעולה. "

"2*. מאי / אם ברצונך לדעת איך הורסים סיפור על יהודים בגיטו - זה הספר!"

"4*. מאי / מותחן ראוי לשמו, עם כל מה שצריך ובלי להכביד. גם הנושא מעניין לא פחות: חברות הון סיכון וביוטכנולוגיה, פיתוח תרופה חדשנית למחלת אלצהיימר (שכמובן מסתבך), בתוספת אהבה, קנאה, תחבולות ומזימות. והחלק היפה ביותר - הרבה חשודים ולא ניחשתי כמעט עד הסוף מי מהם הרוצח. יופי. "

"5*. מאי / הוא לא מושלם אבל יותר אמיתי מסיפור אמיתי. כאילו בריינר הפכה לזבוב על הקיר ותיעדה את הסיפור ברשמקול ובצילום. הכל חי, הדמויות נושמות עמוק, הלב נצבט. פשוט מעולה. "

"3*. מאי / סיפורים חביבים אבל קשה לעכל את בונין במנות גדולות."

"3*. מאי / כתוב לא רע בכלל, יש רגעים מרגשים ויש געגוע גדול לאימא. מצד שני, מרגישים את התבנית, וזאת תבנית קבועה ומעייפת, רק התפארה מתחלפת (חולצה בחוץ, כפתורים, לא תתקרר, אל תפתח לאף אחד וכו'), תבנית של אימא...לא אומרים סרה על מתים אבל אין מנוס אז ברחל בתך הקטנה - פשוט מעצבנת. טרחנית. נודניקית. אימא בלתי. אז עם כל הכבוד, נפרדנו כך. "

"2*. מאי / סבון שניסה להתחפש לרומן פסיכולוגי. שום דמות לא הייתה ראויה לאהבה או לכבוד. משפחה עשירה וסנובית, עם אימא מכשפה מהגיהינום, וגברת סוזן, כתבת "וואג" שהגיעה לראיין את הכישרון הדגול ובן הזקונים, ריצ'ארד - הפסנתרן המהולל, ואיך זה נגמר...מתקשה להבין למה המשכתי, הרי רק חיכיתי שזה ייגמר. גם מסחטת דמעות עם הילדה ה"פגומה", והחברה הטובה ביותר שרק יודעת לנבוח את האמת בפרצוף. דמות קלאסית של אישה מוכה שלא מסוגלת לעזוב את האגואיסט המתעלל בה נפשית אבל היא עצמה מעצבנת בטירוף ולא מעוררת שום אמפטיה. שבוע מחיי על בועת סבון. נו, שוין. "

"3*. מאי / אימא סילבנה, אבא יאנוש וילד קטן אורק. משפחה פולנית במלחמת העולם השנייה (לא יהודים, לשם שינוי). יאנוש הבעל מתגייס למלחמה, לא בהצלחה מרובה אבל עוזב ולא חוזר. סילבנה בורחת מווארשה עם התינוק וכאן הערפל הרבה יותר סמיך, ומתפזר באיטיות יותר גדולה על פני הסיפור. היה קשה להתחבר לדמויות הפולניות האלה, ובכלל המנטליות של שתיקות מעצבנת תמיד, ועוד יותר כשמדובר בשתיקה פולנית תוך כדי ישיבה בחושך. לא נראה שהעניין קשור לזוועות המלחמה. ככה זה. הייתה גם תחושה שהסופרת (עם שם המשפחה הבלתי...) רוכבת כאן על גלי המלחמה הגדולה אבל היא לא המציאה את זה, פשוט יש סופרים שעושים זאת ביתר הצלחה. "

"4*. אפריל / איאן בדלו, נער בן 17 מבולטימור, מחסל את חייו הרגילים והצפויים בלילה אחד. הוא מתייסר ומצטער עד מוות, ולא יודע איך ימשיך לחיות עם עצמו עד שהפתרון נזרק לכיוונו באקראי. האם זה הפתרון הנכון? אולי לא אבל איאן בוחר בו, ובכל הקשיים שהוא מביא. אן טיילר לא מאכזבת גם הפעם, היא יוצרת אנשים, מצבים ואירועים כאילו מפסלת אותם יש מאין, מלטפת ומשייפת, חומלת ומבינה. סיפור מרגש פרי עטה של סופרת בחסד. "

"3*. אפריל / הכל היה יכול להיות מושלם אם הגברת רייכס לא הייתה מפגיזה באינספור תיאורים מקצועיים (כן, הבנתי שאת אנתרופולוגית פלילית), ובנוסף למקצוע שלה, דוחפת עוד כמה מקצועות שהם לא שלה (כל הניתוחים הסופר-מפורטים על שחזור ההתרסקות, חום, פיצוצים, גלים כאלה ואחרים, גזים, חלקים, צינורות וכל אלה). חבל שאף אחד מקוראי הביטא שלה לא אמר לה "חמודה, זה ה-מ-ו-ן מדע, TOO MUCH INFORMATION". אבל חוץ מזה, הסיפור אחלה. ובכל זאת, לא עשה לי חשק להמשיך עם קתי רייכס (אלא אם כן, ארצה להיות אנתרופולוגית פלילית כשאהיה גדולה). "

"4*. אפריל / גותי. מסתורי. מותח. בהתחלה לא קל עם השפה הארכנית אבל די מהר מתרגלים ומוצאים בה קסם משלה. הגינונים של "בני-טובים" מתנגשים עם מעשיהם הלא-טובים. שרה מילדמיי מתחזה לאומנת וחודרת לאחוזת מאלו כדי לחשוף מתחזה אחר. מפה לשם, העניינים קצת יוצאים משליטה, ועל שני המתחזים בוער הכובע. ממתק ויקטוריאני. "

"4*. אפריל / מתיו הופ, נעים להכיר. עורך-דין שעושה כבוד למקצוע השפל, מנסה להציל מכיסא חשמלי אישה שמואשמת ברצח ברוטלי של שלוש ילדות קטנות שאת גופותיהן המבותרות מצאו אצלה בחצר. בחלק ניכר מהספר מתנהל משפט, עם מושבעים, עדים, התפלפלות וקרב מוחות. היה אפשר לחשוב שזה משעמם נורא אבל הפתעה - התהליך מרתק. וכמובן, הסוף. מתח פסיכולוגי לא רע בכלל, כתיבה שנונה וסיפור מעניין. מה עוד צריך בנאדם בשביל לקרוא?"

"3*. אפריל / החול הזה כבד מכמה טעמים: יש ים של שמות. משום מה, ריבקוב חוזר על אותם שמות שוב ושוב, ולא רק זה – גם שואל את המאזינים הדמיוניים "האם זוכרים אתם?" זוכרים? שכחתם? הידעתם? הקראתם? המכירים? כאילו הקוראים הם ילדים בגן והגננת צריכה לוודא שהם מקשיבים לה היטב ולא מפספסים שום פרט. סגנון די מעיק ולא באמת מעניק אותנטיות למספר שאולי רצה לחשוב שיושבים אנו במעגל סביב איזו מדורה ביער ומקשיבים לו בפה פעור. ריבקוב מספר סיפור בגוף ראשון, כביכול מטעם מישהו ששרד כדי לספר על תלאות משפחתו, אבל מלבד איזכורים אינספור על "סבא שלי, אבא שלי, אימא שלי וכו'", לא באמת מרגישים שהוא שייך למשפחה הזאת, באותה מידה מישהו זר היה יכול לספר את הסיפור, שכן או מכר של המשפחה, וזה לא היה גורע מהעלילה, לעומת ספרים אחרים על אותה תקופה (למשל, השנים הרחוקות של פאוסטובסקי) שבהם מרגישים את השייכות המשפחתית בצורה מוחשית, וגם התיאורים של המקומות מדהימים ביופיים, ונותנים ערך מוסף לאווירה (בניגוד לריבקוב, שאמנם מנסה לתאר את העיירה, את הנופים והיערות אבל לא גורם לאותה התפעלות). אי לכך ובהתאם לזאת, לא ממש ברור מדוע הספר זכה ל*כזאת* הצלחה. כתיבה דידקטית ויבשה, עם עודף מוגזם של שמות ופרטים לא נחוצים. יש להניח כי החלק השני של הסיפור, עם תיאורי הזוועות של הגטו, גורם לבלבול ומעניק לספר ציון גבוה יותר, לא בזכות איכות הכתיבה והסגנון אלא בשל התוכן הקשה, ואולי גם כפרס על אומץ לבו של סופר סובייטי במשטר שלא מקבל בעין יפה מסרים חתרניים וביקורת גלויה."

"3*. אפריל / לפי המכתב של פרויד הייתי אמורה לנחש אבל אמרתי שכדאי לעשות וי על השניצל. אז, כצפוי, מישהו מהוגן ומאופק ומסודר ונשוי + 1, רופא מכובד ולא חסר לו דבר, נכנס למערבולת של יצרים ותשוקות מודחקות. כתוב לא רע אבל יבש וחצצי, כל החבר'ה האלה מוינה הם אותה גברת. ברור שלפני מאה שנה אורגיות עם תחפושות ובחורות ערומות זה חולרה היה שוס גדול אבל אין זה אומר שצריך לתת על כך קרדיט היום. הקיצר, שלושה כוכבים רק למען המתח. "