ספרון קטן העוסק במלאכת הכנת התה על פי המסורת היפנית.
לפני שנים מספר תארתי הכנת תה בבית של ערבי מבוגר ברמלה. כשהוא מבשל את התה על פחמים למרות שבביתו מיטב הציוד. הספר הזה עוסק באותו עיניין אך בתרבות אחרת.
לעומת תרבות ה -COFEE TO GO ו- TAKE AWAY ו"מורה תן גז" ששמעתי לא פעם בכיתות שלימדתי ומודה שנפגעתי.
נשאר משהו שמקדש את הזמן, את הביחד, את הפשטות. את השקט, השלווה. כל אלו באים לידי ביטוי בספרון הזה.
הכנת תה הופכת לפולחן די ממושך שיש בו הגות, פילוסופיה, כללים קבועים. משהו שמחזיר את האדם לפגוש את עצמו
ואת הקרובים לו. התרגום של, יורם קניוק מיטיב עם הטקסט.
אהבתי וממליץ.

הכניסה לחדר המיחד הזה נמוכה נמוכה היא מקומת-אדם, ומחייבת את הנכנס לכפוף את ראשו בכניסה, להזכיר את מיקומו של הפרט בעולמנו, ענווה. הצלילים ברקע הנשמעים הם צלילי רתיחת המים בקומקום, שבקרקעיתו פיסות הברזל שסודרו כך שישמיעו נעימה הנשמעת כקולו של הים, האור בחדר עמום והכל מתון בצבעיו.
לכך משמעות רבה.
ספר התה הוא אחד הספרים הידועים בתורת הזן והמובנים יותר הזן רואה בגוף רק מחסה זמני לנפש, לכן חדר התה בנוי מחומרים שמטבעם זמניים. החדר ריק לעיתים יש בו מעט חפצים שמוסיפים משמעות לחוסר הקביעות שבחיינו. החדר בנוי כך שמרחיק מכל רמזים לקביעות.

פשטותו ונקיונו של החדר הופכים אותו למקלט מן העולם החיצוני, מקום להגות ולמחשבה. להבנה שהכל חולף ולכן זכור בן אדם את מקומך ביקום והצנע לכת. מימדיו של הספר קטנים יחסית. אך הוא מועט המכיל מרובה. ההוכחה לכך הדורות הרבים מאז נכתב לא פגמו במשמעויות ובממסרים שבו. הזן אינו יכול להיקרא פילוסופיה. פילוסופיה מקורה ביוון ומשקפת תרבות מערבית. הזן קשה להגדרה. במושגים שלנו הכינוי הקרוב ביותר הוא אולי חוכמה מעשית. לכן איני מעז לכתוב שהספר השפיע עלי וברגע שסיימתי לקרוא אותו גיליתי את האור.
לא כך קראתי הבנתי שישנם בעולמנו דברים רבים ומפליאים שלעולם לא אבין, שלעולם לא אוכל להפנים.
הוא אינו פילוסופיה ואינו מדע כפי שלדעתי בטעות נכתב בדף האחורי כדי שהקורא המערבי יבין במה מדובר, הוא אחר.
כפי שתורת המזרח מאד קשה להבנה במונחים מערביים. לכן מעטים כל כך אלו שהתחנכו חינוך מערבי ומסוגלים באמת לחדור ולהבין את מוחם של אלו שהתחנכו על פי תורת המזרח.
לא יעזרו ספרים. לא מאמרים אולי חיים במשך תקופה ממושכת בינם עושים משהו. איני יכול להעיד על כך כי לא רק שלא חייתי בינם , לא זכיתי אפילו לבקר במדינות האלו.

מהו טקס התה? למה הוא משמש? מדוע משקיעים היפנים מאמץ, משאבים ותשומת לב כה רבים בדברים אזוטריים ובלתי תכליתיים? מהו הלך הרוח הנכון לגשת אל ציור של צייר דגול? ומדוע דווקא העץ המפותל והעקמומי נשאר לעמוד בעוד שאחיו היפים והתמירים אינם כבר?
כשכתב אוקאקורה קאקוזו את "ספר התה", בתחילת המאה העשרים, עם הגיעו לארצות הברית היתה התרבות המסורתית של יפן בדעיכה מהירה, כשפנתה לאמץ תרבות מערבית. ערכים וטקסים כמו כלים מעודנים נשכחו במהירות. קאקוזו בא להציל במידה מסוימת את ערכה של התרבות היפנית ואת אוצרותיה התרבותיים של מולדתו.
ספר מרשים, מהנה ומרגש, ופותח דלתות לעולמה האסתטי של תרבות יפן המסורתית...

ספרון קטן העוסק בתה ובטקס שתית התה בפילוסופיה של המזרח הרחוק. ספר אסתטי נעים לקריאה (גם לקריאה חוזרת)
מומלץ לאוהבי מוסיקה ולאוהבי כתיבה פיוטית