יהודים לובשי בלואים מדברים בלהט ובתנועות ידיים מופרזות, כיפותיהם מזוהמות "בליחה סרוחה ובזיעה נוקשה", "קולות משונים יוצאים מפיהם ברעש גדול", ובעת התפילה מקפצות כינים בין ראשיהם... כיצד אפשר להסביר את המשיכה של מנדלי מוכר ספרים (הוא ש"י אברמוביץ) לתיאורים דוחים מעין אלה? האם אפשר לראות עין בעין את הכיעור, העליבות והגועל של העיירה היהודית המזרח-אירופית מבלי להניח מראש שהם הוצבו שם רק על מנת להישלל, במסגרת המסע אל חוף המבטחים של הלאומיות הציונית המודרנית וה"נורמלית"? במנדלי והסיפור הלאומי מצליח ד"ר אמיר בנבג'י לקרוא מחדש את אברמוביץ באופן ש"מציל" אותו מניסיונות ההצלה של פרשניו הוותיקים. הוא מראה כיצד להיטותם של המבקרים לספק לטקסט לגיטימציה אידיאולוגית במסגרת השיח הציוני-לאומי עיקרה ממנו את רבדיו העמוקים והמהפכניים ביותר, וכיצד ההתרכזות ב'נמשל' הלאומי הותירה את ה'משל' - כלומר את הטקסט עצמו - מאחור. בְּמָקום שההיסטוריונים של מפעל הספרות הלאומי מצאו שבח למודרניות ולחילוניות רואה בנבג'י ריבוי, פיצול, אירוניה, סכיזופרניה וגועל. הוא משחרר את הטקסט מחיבוק הדוב האידיאולוגי באמצעות פירוק שיטתי של ההנחות המקדימות על הריאליות של הטקסט ועל משמעויותיו הסמליות. תחת זאת הוא מציע את הקטגוריה האסתטית של האלגוריה, וטוען שהעיירה של אברמוביץ היא עיוות גרוטסקי של העיירה היהודית הטיפוסית, עיוות החורג ממסגרות הייצוג המקובלות ונעשה סיוט עצמאי המערער גם את דעתו של מנדלי המספר, שאינו מסוגל להשתלט על הדימוי שיצר ו"מתפזר לחלקים דקים". במסה המבריקה שלפנינו מוביל בנבג'י את הקוראים במסע חניכה מהופך, שנקודת המוצא שלו היא "תנועת הגועל" העיקשת בטקסט. במקום לנסות לנרמל את האסתטיקה המפוצלת והסכיזופרנית של אברמוביץ, בנבג'י מציע לראות בה מפתח למחשבה פוליטית אלטרנטיבית. הפוליטיקה של מנדלי מבוססת על תנועה הזוכרת את המעצורים והבלמים. זוהי שמרנות בתוך געש מהפכני המתגלה, לבסוף, כרדיקליות האמיתית. בקריאתו הכובשת של בנבג'י מתחוור לנו, אם כן, שהזהות היהודית המודרנית נופצה כבר בשעת הולדתה, ודווקא בידי ה"סבא" הגדול של הספרות העברית. כתיבתו החדה והמעורבת של בנבג'י אינה מניחה לטקסט של אברמוביץ לנוח על משכבו בשלווה והיא מתעמתת איתו וקוראת אותו בתוך עולם פוסט-מודרני שוקק ורוחש. הבעיות האתיות והאסתטיות שמעלה הטקסט מתוארות על רקע הפילוסופיה של תאודור אדורנו, פול דה מאן והוגים נוספים, ובהשוואה למקרי מבחן אחרים בשיח הספרותי והלאומי, מ"הוא הלך בשדות" והמניפסט של חבורת "לקראת" ועד לשאלת אפשרותה של פעולה פוליטית בעידן הרב-ערוצי של ימינו. זהו ספר שכתוב בלהט ובתנופה, והקריאה בו היא חוויה אינטלקטואלית יוצאת דופן. טלי לטוביצקי ויגאל שוורץ...

הספר ספרות ומעמד: לקראת היסטוריוגרפיה פוליטית של הספרות העברית החדשה מציע הבנה היסטורית חדשה של מכלול ההתערבויות הפוליטיות והתרבותיות שנעשו בשמה של הספרות העברית מסוף המאה התשע-עשרה ועד ימינו. הוא מערער על התפיסה המקובלת, הקושרת את הפוליטיות והביקורתיות של ספרות העברית החדשה עם מושגים שמקורם במחשבת הנאורות וההשכלה. תחת זאת, הוא מראה כי כוח ההתנגדות הפוליטי שלה נעוץ בעוצמתם המפצלת של ההכרה המעמדית, של קונפליקטים אתניים, ושל פערים מגדריים ודתיים. מאז עלייתו של "הצופה לבית ישראל" בכתביו של המשכיל יצחק ארטר בתחילת המאה התשע-עשרה ועד "השירה המגויסת" של דוד אבידן בסוף המאה העשרים, העוקץ הפוליטי של הספרות העברית נתפס כעוקץ השואב את כוחו ואת סמכותו מן התבונה. כדברי אבידן, המשורר המגויס עושה בשיריו מעשה "אמנותי פוליטי, קוסמי" שהוא תמיד "אקט אוניברסלי". גם מבקרי הספרות העברית וחוקריה נטו לחשוב שההתערבות הספרותית בחיים נשענת על התבונה – על היחיד הביקורתי או על תובנות הנגזרות מן החוויה האסתטית. המאמרים המכונסים בספר מבקשים לכונן היסטוריוגרפיה אחרת. הם מראים כי הפוליטיות של הספרות העברית יכולה להיות מתוארת במונחים שאינם תלויים עוד בנורמות או בערכים מופשטים כמו האדם, האמת או האומה. הספרות העברית, שזה מכבר איבדה את מעמדה כגורם מלכד, אינה עוד ספרות של הרמוניה ואחדות, ואינה מתיימרת להציע תיקון חברתי או רוחני בשם אידיאל תרבותי משותף. באמצעות פריסת קשת רחבה של פיצולים, התערבויות והתנגדויות, מאמרי הספר מסייעים בהגדרה מחודשת של מושג הפוליטיות הספרותית, ומציעים תיאור חדש של הנתיבים הפוליטיים שבהם פסעה הספרות העברית במאה העשרים....