הבית שלי נמצא עכשיו על גלגלים. כלומר - על ארגזים. כלומר אנחנו מתכננים לעבור דירה, וזה לא היה מרגש אילו לא היו לנו מיליוני ספרים שצריך לארוז, ואילו לא היינו עוברים לדירה קטנה בהרבה מהדירה שבה אנחנו גרים עכשיו. אבל תודו שלשלם שכירות וארנונה על מקום שגרים בו בעיקר ספרים זה קצת סוג של בזבוז. אז עוברים דירה, ומנסים בדרך להיפטר גם מכמה ספרים. זו הסיבה שישבתי השבת וקראתי את הספר הזה. הספר נקרא "דרך הטבע - הפדגוגיה הטבעית והטיול החינוכי", מצאתי אותו בספריית התחנה הקרובה לביתי, והיה נראה לי מעניין לקרוא אותו "פעם", כי בדיוק עסקתי בנושא של למידה חוץ כיתתית. אז לקחתי הביתה, שמתי בארון, ודי שכחתי ממנו. אולייי פעם או פעמיים תחתי והתחלתי לקרוא, אבל זה ספר עיון מבוסס על מחקר אקדמי, ולמי יש כוח. עכשיו אין ברירה, כי זה או לקרוא ולהחזיר לתחנה, או להחזיר לתחנה בלי לקרוא.

נתחיל עם הטיול החינוכי, כי זה העיקר כאן, נראה לי. יש טיולים בבית הספר. כולם יודעים שיש טיולים בבית הספר. חלק ימי שדה וסיורים, חלקם טיולים ארוכים יותר, ויש גם טיול שנתי. מה שלא כולם יודעים זה למה למעשה יוצאים לטיולים במסגרת בית הספר? זה נראה לנו כל כך ברור וידוע ושגרתי, או לפחות לי, שלא נעצרתי לרגע לשאול את עצמי למה. למה מוסד שמתמחה בהוראה בישיבה בתוך כיתה משלב טיולים כשזה בכלל לא חלק מההתמחות שלו. אז כנראה לא רק לי לא היה ברור, וגיל גרטל הלך לחקור את הסיפור הזה.

נזכרתי באחת השנים הבודדות שלימדתי בבית ספר, ובטיול שבו ליוויתי תלמידי כיתה ד'. בפארק אריאל שרון בחיריייה הם קבלו על האיסור המופרך בעיניהם על הכנסת חטיפים. בנווה צדק מאוד עניינו אותם מכוניות הפאר שראו ("הנה אאודי!", "הנה BMW!", "הנה עוד אאודי!", "מה זה?", "זה פורש", זה מיוחד?", "כן". "הנה פורש!" הנה עוד BMW!") כל כך התלהבו, עד שעברו כבישים בלי להסתכל לשום כיוון ואחד כמעט נדרס. אני די בטוחה שהטיול היה כיף, אבל הערך הלימודי שקיבלו התלמידים לא ממש ברור.

הספר בנוי בצורה קצת אחרת ממה שהייתי מצפה, כי המענה על הטיולים בבית הספר נמצא בחלק השני, כמו גם סיכום של מחקר על מה חושבים וחשבו תלמידים ומורים במהלך כמעט מאה שנה של חינוך עברי בארץ ישראל על הטיול ומטרותיו ועל דרכי הביצוע. אבל לפני זה יש את החלק הראשון של הספר.

בחלק הראשון של הספר מפתח גרטל את הרעיון התיאורטי בבסיס מה שהוא קורא לו "פדגוגיה טבעית", אותם זרמי חינוך שניסו לעקוב אחרי הדרך הטבעית שבה אדם לומד, ולאמץ אותה גם במוסדות חינוכיים מודרניים. הוא מייחד פרק לכל הוגה, מתאר את עיקרי ההגות, וגם את המקורות שממנה אותה הגות ניזונה ואת הקשר למהלך החיים הפרטי של אותו אדם. כך למשל גיליתי שז'אן ז'אק רוסו, שידע לספר לאנשים אחרים איך לגדל ולחנך ילדים, ובעצמו נטש את הילדים שנולדו לו בבית החולים מיד לאחר לידתם. גרטל מנסה לתהות, יחד עם אותם הוגים וחוקרים, מה זה נקרא "פדגוגיה טבעית". האם יש מקום למורה? להוראה? האם מה שחשוב זה ההתנסות? או פעילות? או שמה פיתוח הסקרנות של הילד כך שיתעניין וילמד מעצמו? או אולי מה שחשוב זה הבנייה של ידע? האם החינוך צריך להיות בהתאם למשפחה, או שמא להיפך - במנותק מהמשפחה ומשיבושים שהיא יכולה לגרום בחיי החניך ובקודת המוצא שלה?

ובכן, פדגוגיה טבעית מנסה להמעיט בהרצאות ובשינון פרטי מידע, ולהגדיל למידה בעזרת מה שנראה תואם למידה בגיל הילדות המוקדמת: מתוך התנסות עצמית, מתוך פעילות, מתוך הבניית ידע. התיאוריות שונות זו מזו, ולפעמים גם סותרות, כמו בהתייחסות לתפקיד המשפחה בתהליך הלמידה או למקומו של המורה, אבל העיקרון המשותף הוא שנוכחות פאסיבית של אדם לא מקדמת למידה שלו, ואם יש למידה פאסיבית הרי שהיא נותרת שטחית ולא עמוקה.

מכל התיאוריות הגדולות, אחד הדברים שנשארו במערכת החינוך בישראל, זו של טרום המדינה וזו של אחרי הקמתה, הוא הערך החשוב שיש ליציאה מתוך כותלי הכיתה לצורך טיול לימודי, ובכך עוסק החלק השני בספר. הטיעון העיקרי של גרטל הוא שיש לסיור במסגרת לימודית מספר מטרות אפשריות - לימודית, דיסציפלינרית, חברתית, לאומית, הן לא עולות בקנה אחד זו עם זו, וכדי לממש כל אחת מהן יש צורך לערוך פעולות מכוונות בהכנות אליו ובמהלכו. בפועל, בסקירה הארוכה שהוא מביא על מעל מאה שנות סיורים וטיולים של מערכת החינוך בארץ, הדברים האלה כמעט ולא קרו. אין הבטחה שתוצאה מסוימת תתקיים אך ורק מעצם קיומו של טיול, אבל מתוך פעולות המערכת זה נראה כאילו זה מה שחושבים. המעבר מהסיורים הפשוטים של שנות היישוב המוקדמות - שני מורים שמלווים כיתה בת כעשרים תלמידים, אל טיולי המדינה עם כיתות עמוסות וצוות קטן, בשילוב מקרי תאונות ואסונות, הוביל לרגולציות רבות על עצם קיום הטיול וכן לכניסה של גופים פרטיים ופרטיים למחצה לתחום הדרכת הטיולים, מה שיצר דחיקה של המורים אל מחוץ למסגרת התכנים של הטיול. בפועל, אומר גרטל, היחס לטיול במסגרת בית הספר הוא כמו הפוגה של הפסקה, או כמו חופשה ממסגרת הלימודים. אין ערך לימודי לטיול.

הוא תומך את דבריו בסקירה של תיאורי טיולים שפירסמו מורים ותלמידים במהלך השנים. הטיול הוא "כיף", הוא אירוע חברתי, אם קרתה למידה במהלכו, הרי שהיא לא מפורשת ולא מקבלת שם ולכן אינה קיימת מבחינת התלמידים.