לקראת סוף שנות ה- 90 טיילתי ברחבי העולם, ובמסגרת שיטוטי הגעתי לניו זילנד. דאז היה נהוג, בקרב תרמילאים, לטייל בטרמפים ולאור ניסיוני המוצלח והקודם בטרמפים כחייל בארץ וכתרמילאי באוסטרליה, בה טיילתי טרום הגעתי לניו זילנד, החלטתי שאמשיך בשיטה הנוכחית.
בוקר בהיר אחד עמדתי בשולי הכביש המהיר המוביל מאוקלנד (עיר מרכזית באי הצפוני של נ.ז) וניסיתי לתפוס טרמפים דרומה.
לשמחתי הרבה וגם להפתעתי עצר לידי רכב B.M.W מפואר ועד מהרה השמחה הפכה להשתאות כאשר הנהג הציג את עצמו כשוטר תנועה ובישר לי חגיגיות שאסור לתפוס טרמפים בכביש המהיר. הסבר קצר ותמים (הכל אמת) שאני תייר ולא ידעתי על האיסור הוביל לזה שהשוטר נתן לי טרמפ...וקידם אותי למקום משמעותי שממנו כבר יכולתי לתפוס טרמפים בבטחה ובחוקיות..לאור העובדה שנראיתי כאילו יצאתי מקטלוג של להקת הגקסונים בסוף שנות השבעים; בדגש על תספורת האפרו המפוארת שעל פדחתי, הצלחתי לא רע, בתפיסת טרמפים, תוך שאני פוגש טיפוסים שונים ומגוונים החל מחובבי טבע, אנשי עסקים, עקרות בית וכו'.
לא מזמן הייתי שותף לקבוצה שחקרה את הספר 'היו שלום ותודה על הדגים'; היו כאלו שבחנו שיוכים גאוגרפים, כאלו שבחנו פילוסופיות, כאלו שבחנו אמונות ואני פשוט התפקעתי מצחוק.
הספר 'היו שלום ותודה על הדגים הוא חלק רביעי בסדרת ספרים בת חמישה כרכים מסדרת 'מדריך הטרמפיסט בגלקסיה' אשר מגוללת בעיקר את תלאותיו של ארתור דנט, יליד כדור הארץ אשר ניצל מהכחדת העולם ומוצא את עצמו משוטט בחלל, בין עולמות שונים ותפיסת טרמפים עם חייזרים משונים ומגוונים, לרוב עם חברו החייזר פורד פרפקט שהינו כותב מדריכי טיולים והוא כתב את הערך על כדור הארץ במדריך הטרמפיסט לגלקסיה. עד עתה תתמצתי את עלילת הספר הראשון בסדרה ולטעמי גם המוצלח ביותר כאשר שאר הכרכים מגוללים את המשך עלילותיהם של דנט וחבריו ברחבי הגלקסיה.
למען הגילוי הנאות, אני אישית הייתי מוותר על כרך שתיים ושלוש בסדרה מכיוון שאינם תורמים רבות להתפתחות העלילה, על אף ההומור הבריטי שמצליח לגרום לצנונית שבאדם להתגלגל מצחוק (לקורא שטרם הבין ו/או נתקל בסדרה בעבר אז מדובר בנונסנס בריטי מטורף עם מספר לא מבוטל של לבני מפתח בתולדות ההומור) והייתי מחבר את כרך ארבע ישר לראשון; הכרך הרביעי מהווה סגירת מעל לאירוע הכרך הראשון. לא מעט סימני שאלה שלא נשאלים מקבלים תשובה ולראשונה המתח המיני שמשגע את פורד מתממש.
אחת הסיבות שלטעמי הסדרה הצליחה בקרב קהל הקוראים הייתה הכתיבה ההומוריסטית הבריטית, לכאורה יבשה, כמו שבריטי גאה מתיימר להיות (ויסלחו לי יוצאי חבר העמים הבריטיים שנמנים על הקוראים של האתר) אבל שטוטניקית ברמה כזאת שאתה מתגלגל על הרצפה מרוב צחוק. לא בכדי ההומור שכתוב בספר מזכיר את יוצרי פונטי פייטון שקדמו במספר שנים לכתיבת הספרים. דאגלס אדאמס, כותב הסדרה, היה מעריץ של חבורת מונטי פייטון ואף התחבר לחלק מחבריה ונטל חלק בתפקידי אורח קצרים בסדרת הטלוויזיה של החבורה.
סדרת הספרים 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' נכתבה ויצאה לאור בתקופה שהייתה תקופה חברתית וכלכלית לא קלה בבריטניה, שיא ממשל התאצ'ריזם ע"ש ראש ממשלת בריטניה דאז מרגרט תאצ'ר; מדיניות החלשת איגודים מקצועיים וועדי עובדים. על אף שלא נתקלתי בקישור בין השניים, לדעתי האישית אני מזהה הקבלה בין השניים: ביקורת על מערכת הפקידות והביורוקרטיה הבריטית כפי שבאה לידי ביטוי בשלטון הווגונים (בספר הראשון), המגבת המפורסמת שאף טרמפיסט בגלקסיה לא יכול בלעדיה כפי שאף בריטי מהוגן לא יכול לתפקד ללא כוס תה וכריך מלפפונים ללא קשר למרחק לשלו מאמא בריטניה.
אירוע משמעותי לא פחות, בעיני, שארע בתקופה בה אדאמס החל לכתוב את הספר היו שלום.. ומתייחס באופן ישיר למצב החברתי שרר בברטניה והצורך באופטימיות היא יציאת השיר in a big country של הלהקה הסקוטית big country בראשם הסולן סטוארט אדאמס (בלי קשר משפחתי לדאגלס אדאמס) - מי שכונה גימי הנדריקס הסקוטי.
אני מסיים במילים האופטימיות: I thought that pain and truth were things that really mattered
But you can't stay here with every single hope you had shattered
I'm not expecting to grow flowers in a desert
But I can live and breathe
And see the sun in wintertime
שם הספר: 'היו שלום ותודה על הדגים' שאת פרשו לא אגלה (ערך שלם נכתב עליו בויקיפדיה) הפך להיות משפט סיומת קלאסי שהרבה אנשים, ובהם גם אנכי, אמצו ומרבים להשתמש בו כסיום לשיחה ואם איש שיחנו אינו מבין במה עסקינן אנחנו נוטים להסתכל ולקטלג אותו בהתנשאות וזלזול: כיצד אינך מכיר?!
לחיי יום המגבת העולמי
לחיי סטוארט אדאמס
היו שלום ותודה על הדגים.
