אינני טיפוס של מתוק ואני לא מהמנשנשים. לכן, דודא לנשנוש מתוק יש לי בערך אחת לשנה-שנתיים. אבל לעתים רחוקות, בחג או יום הולדת, אני מקבלת איזה מארז פרלינים יוקרתי. בתחילה, המארז ישב שנה בארון בלי להאכל. למעשה, יאכל רק קנאה בכל המוצרים האחרים שנכנסים ויוצאים. אבל יום אחד תהיה לי נפילת סוכר קטנה, ואכניס אחד לפה. כל אחד מהשוקולדים הקטנים יתגלה כגן עדן מלא נוגט, מצופה נייר כסף עדין שהרשרוש החושני שהוא משמיע בהיפתחו גורם ללבי להחסיר פעימה.
ככל שאוכל יותר, כך יאזלו מהר יותר, ולכן אוכל אותם לעיתים רחוקות. והם יתמוססו כל כך מהר מהרגע שאפתח אחד ועד שהוא בבטן, והטעם עודו על הלשון. בשלב מסוים ישארו לי כמה בודדים, וזו החלטה קשה בכל פעם, האם לאכול אחד. אבל אז ישארו לי רק שישה. ואז ישארו רק חמישה. רק ארבעה. רק שלושה. מה יהיה כשייגמרו? איך ימשיכו החיים?
ככה אני עם מחזות. אני לא טיפוס של מחזות, תמיד העדפתי לקרוא גם על רגשותיהן של הדמויות, לשמוע את מחשבותיהן בלי שיכריזו אותם בקול, לקרוא תאור ציורי על מראה עיירה או צבעי השמים באותו בוקר בהיר. אבל פעם בעידן, מתחשק לי לנשנש מחזה.
בפעם הראשונה שפתחתי מולייר, קרה לי מה שקורה עם הפרלינים. לאט יותר, מוריה. אל תסיימי את כל המוליירים בבת אחת. תשלטי בעצמך, למען השם.
הפעם, מדובר במשפחה נוצרית עמידה, עם ראש משפחה קל דעת בשם אורגון. כמו המדינה. לביתם מגיע פושט יד, הרי הוא טרטיף. טרטיף מציג עצמו כמעין קדוש שפרש מחיי החומר ומקדיש את חייו באדיקות לעבודת הקודש. אורגון מוקסם מדבריו ודרכו ומחליט לאמצו לחיק המשפחה. אהבה ממבט ראשון, אם תרצו.
בחלוף הימים, הופך אורגון את טרטיף לסמכות ראשונה במעלה במשפחתו, לא עושה צעד בלי לבקש את ברכתו ועצתו, אוהב אותו יותר מאת כל בני משפחתו, מצטטו בכל עניין, מעריץ את האדמה עליה הוא משתרך בעצלתיים מחדר האוכל לחדר השינה, מהללו, ולבסוף אף מחליט לתת לו את בתו מריאן לאשה, על אף שהיא כבר מאורסת לואלר, אהובה. היא מתחננת מפניו שלא יחתנה עם הלז, אך אורגון מגיב באדישות ויובש. כמו המדינה.
פרט לאמו, שאר בני המשפחה לא אוהבים את שני פרצופיו של טרטיף זה, סובלים מאוד מההיתרים הבלתי מוגבלים שניתנים לו, הבאים על חשבונם. בכל הזדמנות כשרה מנסים להאיר את עיניו, אך אורגון רק מתעצבן ומתגעש. כמו המדינה.
“טרטיף” או “המתחזה” הועלה לראשונה ב-1664 כאחת הקומדיות המפורסמות ביותר של מולייר. משיחי שקר הכתימו את החברה האנושית מראשיתה. מולייר מחייה את הנושא הרציני הזה בצורה מצחיקה, בשנינות ובסאטירה ובחריזה מקסימה, ובמולייריות יוצאת הדופן. לכן, באופן טבעי, הכמרים והחוגים הדתיים בצרפת קצפו. הם לא חשבו שזה עניין משעשע במיוחד לשים את הדת ללעג, לא יודעת למה. אז הם החרימו את המחזה. אך לאחר כחמש שנים של התפלמסות, התערב לואי ה-14, והמחזה הועלה שוב, בשינוי אדרת; הסוף הרע הומר לסוף טוב, ומאז הכל טוב.
מעניין לציין שאין במחזה דיאלוג או פעולה המצדיקים את הטענה. מולייר מתח ביקורת קשה על אלה המתיימרים להיות צדיקי הדור על מנת להסוות את פשעיהם והחטאיהם, אך בשום אופן לא נהג בזלזול כלפי הדת עצמה.
אני יודעת, אתם בטח המומים לגלות שיש דתיים קיצוניים שמצאו ממה להיעלב, גם כשאין בסיס לרגשותיהם הפגועים. גם אני הייתי בהלם.
לסיום, בעוד הטעם המתוק עדיין על הלשון, שהרי זוהי ביקורת על מחזה מוליירי - כהרגלנו בקודש, הנה זה בא:
אל נא נשכח את תרגום היצירה,
אלי ביז’אווי עשה זאת לא רע.
צרפתית איני קוראת אז לא אומר בודאות,
אך תחושתי היא שתפס את הקסם והמהות.
והרי האמונה הרווחת, כך נראה,
היא שלא ניתן להנות ממחזה
במלוא היקפו, אם רק קוראים, אלא מה -
בלי לצפות בו קם לחיים על הבמה.
אך תרגומו של ביז’אווי נתן לו כבוד ואיכות,
לא פלא שעמד במבחן המציאות.
