“את שרידי שיריה של ספפו קראתי בשני ספרים יחדיו: הכותר שלשמו התכנסנו כאן, ו"סאפפו * שירים" בתרגום יורם ברונובסקי. יש מעלות וחסרונות לכל אחד מהתרגומים, ואני די ממליץ לעיין בשניהם. השפה של ברונובסקי עשירה וספרותית יותר מזו של בוזגלו, שכמנהגו כותב במשלב יותר קרוב ליומיומי, אבל לעומת הטבח המחריד שהוא עשה למספר מחזות יוונים, הוא לא מגיע לרמת הרדידות שהייתה שם. סה"כ התרגום של בוזגלו לא פוגעני, והתשוקה העצומה שלו לספפו - שהוא אומר בתחילת הספר ששיריה הם סיבה עיקרית שהוא בכלל למד יוונית עתיקה - באה לידי ביטוי באופן מדבק ומעורר התלהבות. ברונובסקי שם הרבה מהפרגמנטים של ספפו בקונטקסט הישיר שבו הם ניתנו, עם הקטעים שהכותבים שציטטו אותה שמו לפני ואחרי הציטוט של ספפו, וזה נחמד. בוזגלו פחות עושה את זה, אבל הוא כן מציין בקשר לכל פרגמנט מאיפה הוא הגיע, והוא מעיר ומאיר בהערות די נחוצות שלא נמצאות אצל ברונובסקי. על ספפו עצמה אני מניח שאני לא צריך להרחיב יותר מדי. המשוררת האגדית מלסבוס, שבעקבות שירי האהבה והתשוקה שלה לנשים, המונח לסבית נוצר. הוללה על ידי אפלטון, אריסטו, סוקרטס, פלוטרכוס, קאטולוס, אובידיוס, ועוד הרבה ענקים מהעת העתיקה, שהיה להם המזל והזכות לקרוא גוף עבודה עצום שלה שממנו נשאר שבריר האחוז. ספפו כתבה בערך 500 שירים שאוגדו בתקופה ההלניסטית לתשעה ספרים. כיום נשאר ממנה שיר שלם אחד בלבד, וכל השאר הם פרגמנטים שלמים יותר ופחות (לרוב פחות). בכל מקרה, השירה של ספפו תפסה אותי מהרגע הראשון בחיבור כמעט מיסטי. היא פשוט נוגעת ללב בישירות ובחן שלה, באלגנטיות של השירה שלה, בתיאורי האהבה שלה שמזכירים אפילו לי משהו רדום בתוכי. גם רסיסי השירה, שהם רוב מה שנותר לנו ממנה, שורה או שתיים מנותקות מכל הקשר של השיר שהן היו חלק מהן, גם זה.. גם זה תופס וחודר עמוק. בוזגלו היטיב להגדיר את זה: "פעמים, כשאני עובר על השורות הבודדות ואפילו על המילים הבודדות בשיריה של ספפו, ובשירי המשוררים היוונים הקדמונים בכלל, אינני בטוח שאני רוצה לדעת מה היה כתוב לפני ו\או אחרי. למען האמת, אין לי שאיפה שהשיר המלא יתגלה. פעמים, כשאני עובר על הפרגמנטים הקצרצרים האלה, אני חושב שהזמן הוא עורך נפלא, ויותר מכך, משורר נפלא. הצלילות המהממת - ממש כך - של המילים הבודדות ממלאה אותן פתאום, או אולי מחזירה להן, איזו עוצמה לא מוכרת, מנערת. פתאום נעצרים על המילה היחידה, שומעים ולא מאמינים כמה חיים יש בתוכה. ונדמה שבני אדם, אז והיום, מפטפטים כל כך הרבה עד שקוברים את המילה, וככל שמפטפטים יותר, קוברים אותה עמוק יותר. הפרוזה, נדמה לי, היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך." ובכן, בניגוד לבוזגלו, הייתי מוכן לתת הרבה מאוד מאוד כדי לקרוא את כל שיריה של ספפו, אבל אני מתחבר לסנטימנט הכללי כאן. למען האמת, קשה לי למצוא מה לכתוב על השירים שלה. אלו רגשות, פשטות וצמצום, ועודף פטפטת סביב אוסף צנום כזה של מאות בודדות של שורות הוא מיותר, אז אביא כאן מהקטעים האהובים עליי ביותר: "מתגלה לי כמי ששווה לאלים הגבר הזה היושב נכחך ומקשיב מקרוב לצליל מדברך המתוק וצחוקך החמוד; עד שלבי ניתר בקרבי מרגשה ומדי אביט בך לרגע ניתק מפי הדיבר. לשוני קופאת אש דקה עוברת לפתע תחת עורי עיני לא רואות עוד דבר אזני מתמלאות רעשים זעה קרה מכסה אותי צמרמורת אוחזת אני ירוקה יותר מן העשב, אני מחשבת למות.. אך את הכל יש לשאת שעל כן.." (תרגום ברונובסקי עם תיקון אחד שעשיתי בעקבות הערות של בוזגלו על בחירות התרגום שלו. אגב, ברונובסקי כמעט לא שם סימני פיסוק בתרגום שלו, לעומת בוזגלו שמפסק.) "בואי מכרתים בואי אל הדביר כאן חורשת תפוחים צומת ענוגה כאן המזבחות מדיפים ניחוח עשן הקטורת מים קרים מרחשים בין ענפים על המקום כולו פרושים צללי ורדים והעלים המתנועעים מעדנות רועפים שינה כבדה כאן האפר, שהסוסים רועים בו, פרחי אביב מפריח ומשב עדין נושא ריחות של דבש.. כאן, אלה קפריסאית, קחי.. נסכי נקטר לגביעי זהב ומהלי אותו בחדווה נלהבת של חגיגתנו.." (ברונובסקי) "יש אומרים גדוד פרשים יש אומרים חיל רגלים יש אומרים צי ספינות הוא הדבר היפה מכל שעל הארץ השחורה אני אומרת אהבה (אצל בוזגלו: "מה שאדם אוהב") קל מאוד להסביר זאת לכל אחד ולכולם: הן זו שמכל בני האדם יפה הייתה, הלנה, את בעלה את האציל שבגברים זנחה והפליגה אל טרויה בלי להרהר לרגע בבת ובהורים היקרים זו הייתה היא, האלה הקפריסאית, שהסיטה את דרכה.. והיא שמעלה היום על לבי את אנקטוריה הרחוקה... את הילוכה החינני את זוהר פניה ההפכפכות את אלה אעדיף לראות על פני מרכבות לידיה על פני חיל רגלים חמוש." (ברונובסקי) "וכשתמותי תקברי ולעולם לא יזכרו אותך, כי את אינך נוגעת בורדים של פיאריה, את תעוםי מקרבנו ותנודי בין גוויות חיוורות - אפילו בביתו של הדס לא יבחינו בך." (בוזגלו. ספפו לא הייתה רק הרומנטיקנית המוכרת לדימוי הציבורי, היא ידעה להיות ארסית מאוד.) "כמו תפוח מתוק המסמיק על ענף גבוה, בקצה הצמרת, אשר שכחו הקוטפים - לא.. הם לא שכחו, פשוט לא יכלו להגיע אליו." "יש לי ילדה יפה ודמותה כפרחים זהובים - קלאיס חמדתי. לא [אקח] תמורתה את כל לידיה ולא את [..] הקסומה" (בוזגלו. חשוב לציין שמדובר בילדה הביולוגית של ספפו, לא ב"ילדה" מהסוג האחר שהיה בחייה..) " 'אני רוצה לומר לך משהו, אך עוצרת אותי הבושה [..]' אבל אילו השתוקקת למשהו טוב ואצילי, ואילו לשונך לא בחשה מילים רעות, הבושה לא הייתה מצעיפה את עיניך, והיית מוצא לנכון לדבר" (בוזגלו. אריסטו מצטט את הקטע הזה. הדובר בבית הראשון הוא משורר אחר, וספפו מגיבה בבית השני.) "כוכב ערבית, אתה מחזיר את כל מה שפיזרה אלת השחר המבהיק: אתה מחזיר את הכבשה, אתה מחזיר את העזה, אתה מחזיר את הילדה לאמה. (בוזגלו) "ואת אוצרת אותי בתוך שכחה." (בוזגלו) "שוב ארוס מרפה האיברים מטלטל אותי, שרץ מר-מתוק, מכניע כל התנגדות." (בוזגלו) "עמוד מולי, איש אהוב, והפץ את החן השורה על עיניך." (בוזגלו) "כמו יקינתון שהרועים רמסוהו בהרים - רמוס על האדמה, אך פרח לו של ארגמן." (ברונובסקי) "[אתן] בנות, [בקשו בלהט] את המתנו היפות [של המוזות] הלובשות חלוקי ארגמן [ואת] הנבל הצלול, האוהב לזמר. [אותי,] את גופי שהיה [פעם עדין,] [תקפה] כבר הזקנה, ושערותי השחורות - הן הפכו [לבנות] לבי כבד עלי, ברכי אינן נושאות אותי: הן שלפנים רקדו בזריזות כמו (צמד) עפרים. על אלה אני נאנחת רבות, אבל מה אפשר לעשות? בן אנוש אינו יכול לחמוק מהזדקנות. הנה, מספרים שאיילת השחר התאהבה לפנים בטיתונוס ונשאה אותו בזרועה הורודה אל קצווי האדמה יפה הוא היה וצעיר, אך עם הזמן זקנה אפורה הגיעה גם אליו - בעלה של רעיה בת אלמוות." (בוזגלו) "הגיח ירח ועמו הפליאדות; חצות הליל, הזמן עובר, אני שוכבת לבדי." (בוזגלו) לסיום: שירה מדהימה, סיפור מדהים לא פחות סביב השירים וספפו עצמה, שבוזגלו מיטיב להעביר בעבודה מפורטת ומלאת הערצה ואהבה מחממות לב בפני עצמן. מה שכן, יש כאב עמוק על כך שזכיתי רק ברסיסים מהיצירות שלה, והתחושה בסיום קריאת מאות השורות ששרדו את אלפי השנים היא בעיקר צער עז על מה שלא שרד.. מישהו היה צריך לצעוק על יהודים טובים לפני אלפיים שנה להתיוון קצת ללא בושה ולשים את ספרי ספפו במערות בים המלח, או לדאוג שפאולוס לא יכתוב גינוי להומוסקסואליות כדי שהנוצרים יחגגו שירה לסבית משובחת. זה מה שאני אעשה בתור שלי במכונת הזמן..”

“סיפור היסטורי מדעי מצויין, על אחת הבעיות הקשות של עולם הניווט הימי. כיום בעידן של GPS ממש קשה לנו להבין כמה מורכב זה היה, והספר עושה עבודה מצויינת בלהכניס אותנו לעולם הבעיה, והמאבק על הפתרונות הנכונים, שכמו במקרים מורכבים אחרים, הוא כולל מאבק בין אליטה לבין אנשי מקצוע פשוטים לכאורה.”

“הספר היה עבורי מסע אל תוך הנפש, קראתי אותו פעמיים בשקידה ועיון בכל דף. כתיבה מבריקה, שילוב מדהים של מזרח ומערב. בעיני, ספר חובה לכל אדם.”

“אותי הספר אכזב. אגו טריפ של ג'וליאני שרוב מושגיו ושיטתו לניקוי ניו יורק אינם ברורים ומוכרים לקורא הישראלי. אותי שיעמם .”

“את שרידי שיריה של ספפו קראתי בשני ספרים יחדיו: הכותר שלשמו התכנסנו כאן, ו"סאפפו * שירים" בתרגום יורם ברונובסקי. יש מעלות וחסרונות לכל אחד מהתרגומים, ואני די ממליץ לעיין בשניהם. השפה של ברונובסקי עשירה וספרותית יותר מזו של בוזגלו, שכמנהגו כותב במשלב יותר קרוב ליומיומי, אבל לעומת הטבח המחריד שהוא עשה למספר מחזות יוונים, הוא לא מגיע לרמת הרדידות שהייתה שם. סה"כ התרגום של בוזגלו לא פוגעני, והתשוקה העצומה שלו לספפו - שהוא אומר בתחילת הספר ששיריה הם סיבה עיקרית שהוא בכלל למד יוונית עתיקה - באה לידי ביטוי באופן מדבק ומעורר התלהבות. ברונובסקי שם הרבה מהפרגמנטים של ספפו בקונטקסט הישיר שבו הם ניתנו, עם הקטעים שהכותבים שציטטו אותה שמו לפני ואחרי הציטוט של ספפו, וזה נחמד. בוזגלו פחות עושה את זה, אבל הוא כן מציין בקשר לכל פרגמנט מאיפה הוא הגיע, והוא מעיר ומאיר בהערות די נחוצות שלא נמצאות אצל ברונובסקי. על ספפו עצמה אני מניח שאני לא צריך להרחיב יותר מדי. המשוררת האגדית מלסבוס, שבעקבות שירי האהבה והתשוקה שלה לנשים, המונח לסבית נוצר. הוללה על ידי אפלטון, אריסטו, סוקרטס, פלוטרכוס, קאטולוס, אובידיוס, ועוד הרבה ענקים מהעת העתיקה, שהיה להם המזל והזכות לקרוא גוף עבודה עצום שלה שממנו נשאר שבריר האחוז. ספפו כתבה בערך 500 שירים שאוגדו בתקופה ההלניסטית לתשעה ספרים. כיום נשאר ממנה שיר שלם אחד בלבד, וכל השאר הם פרגמנטים שלמים יותר ופחות (לרוב פחות). בכל מקרה, השירה של ספפו תפסה אותי מהרגע הראשון בחיבור כמעט מיסטי. היא פשוט נוגעת ללב בישירות ובחן שלה, באלגנטיות של השירה שלה, בתיאורי האהבה שלה שמזכירים אפילו לי משהו רדום בתוכי. גם רסיסי השירה, שהם רוב מה שנותר לנו ממנה, שורה או שתיים מנותקות מכל הקשר של השיר שהן היו חלק מהן, גם זה.. גם זה תופס וחודר עמוק. בוזגלו היטיב להגדיר את זה: "פעמים, כשאני עובר על השורות הבודדות ואפילו על המילים הבודדות בשיריה של ספפו, ובשירי המשוררים היוונים הקדמונים בכלל, אינני בטוח שאני רוצה לדעת מה היה כתוב לפני ו\או אחרי. למען האמת, אין לי שאיפה שהשיר המלא יתגלה. פעמים, כשאני עובר על הפרגמנטים הקצרצרים האלה, אני חושב שהזמן הוא עורך נפלא, ויותר מכך, משורר נפלא. הצלילות המהממת - ממש כך - של המילים הבודדות ממלאה אותן פתאום, או אולי מחזירה להן, איזו עוצמה לא מוכרת, מנערת. פתאום נעצרים על המילה היחידה, שומעים ולא מאמינים כמה חיים יש בתוכה. ונדמה שבני אדם, אז והיום, מפטפטים כל כך הרבה עד שקוברים את המילה, וככל שמפטפטים יותר, קוברים אותה עמוק יותר. הפרוזה, נדמה לי, היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך." ובכן, בניגוד לבוזגלו, הייתי מוכן לתת הרבה מאוד מאוד כדי לקרוא את כל שיריה של ספפו, אבל אני מתחבר לסנטימנט הכללי כאן. למען האמת, קשה לי למצוא מה לכתוב על השירים שלה. אלו רגשות, פשטות וצמצום, ועודף פטפטת סביב אוסף צנום כזה של מאות בודדות של שורות הוא מיותר, אז אביא כאן מהקטעים האהובים עליי ביותר: "מתגלה לי כמי ששווה לאלים הגבר הזה היושב נכחך ומקשיב מקרוב לצליל מדברך המתוק וצחוקך החמוד; עד שלבי ניתר בקרבי מרגשה ומדי אביט בך לרגע ניתק מפי הדיבר. לשוני קופאת אש דקה עוברת לפתע תחת עורי עיני לא רואות עוד דבר אזני מתמלאות רעשים זעה קרה מכסה אותי צמרמורת אוחזת אני ירוקה יותר מן העשב, אני מחשבת למות.. אך את הכל יש לשאת שעל כן.." (תרגום ברונובסקי עם תיקון אחד שעשיתי בעקבות הערות של בוזגלו על בחירות התרגום שלו. אגב, ברונובסקי כמעט לא שם סימני פיסוק בתרגום שלו, לעומת בוזגלו שמפסק.) "בואי מכרתים בואי אל הדביר כאן חורשת תפוחים צומת ענוגה כאן המזבחות מדיפים ניחוח עשן הקטורת מים קרים מרחשים בין ענפים על המקום כולו פרושים צללי ורדים והעלים המתנועעים מעדנות רועפים שינה כבדה כאן האפר, שהסוסים רועים בו, פרחי אביב מפריח ומשב עדין נושא ריחות של דבש.. כאן, אלה קפריסאית, קחי.. נסכי נקטר לגביעי זהב ומהלי אותו בחדווה נלהבת של חגיגתנו.." (ברונובסקי) "יש אומרים גדוד פרשים יש אומרים חיל רגלים יש אומרים צי ספינות הוא הדבר היפה מכל שעל הארץ השחורה אני אומרת אהבה (אצל בוזגלו: "מה שאדם אוהב") קל מאוד להסביר זאת לכל אחד ולכולם: הן זו שמכל בני האדם יפה הייתה, הלנה, את בעלה את האציל שבגברים זנחה והפליגה אל טרויה בלי להרהר לרגע בבת ובהורים היקרים זו הייתה היא, האלה הקפריסאית, שהסיטה את דרכה.. והיא שמעלה היום על לבי את אנקטוריה הרחוקה... את הילוכה החינני את זוהר פניה ההפכפכות את אלה אעדיף לראות על פני מרכבות לידיה על פני חיל רגלים חמוש." (ברונובסקי) "וכשתמותי תקברי ולעולם לא יזכרו אותך, כי את אינך נוגעת בורדים של פיאריה, את תעוםי מקרבנו ותנודי בין גוויות חיוורות - אפילו בביתו של הדס לא יבחינו בך." (בוזגלו. ספפו לא הייתה רק הרומנטיקנית המוכרת לדימוי הציבורי, היא ידעה להיות ארסית מאוד.) "כמו תפוח מתוק המסמיק על ענף גבוה, בקצה הצמרת, אשר שכחו הקוטפים - לא.. הם לא שכחו, פשוט לא יכלו להגיע אליו." "יש לי ילדה יפה ודמותה כפרחים זהובים - קלאיס חמדתי. לא [אקח] תמורתה את כל לידיה ולא את [..] הקסומה" (בוזגלו. חשוב לציין שמדובר בילדה הביולוגית של ספפו, לא ב"ילדה" מהסוג האחר שהיה בחייה..) " 'אני רוצה לומר לך משהו, אך עוצרת אותי הבושה [..]' אבל אילו השתוקקת למשהו טוב ואצילי, ואילו לשונך לא בחשה מילים רעות, הבושה לא הייתה מצעיפה את עיניך, והיית מוצא לנכון לדבר" (בוזגלו. אריסטו מצטט את הקטע הזה. הדובר בבית הראשון הוא משורר אחר, וספפו מגיבה בבית השני.) "כוכב ערבית, אתה מחזיר את כל מה שפיזרה אלת השחר המבהיק: אתה מחזיר את הכבשה, אתה מחזיר את העזה, אתה מחזיר את הילדה לאמה. (בוזגלו) "ואת אוצרת אותי בתוך שכחה." (בוזגלו) "שוב ארוס מרפה האיברים מטלטל אותי, שרץ מר-מתוק, מכניע כל התנגדות." (בוזגלו) "עמוד מולי, איש אהוב, והפץ את החן השורה על עיניך." (בוזגלו) "כמו יקינתון שהרועים רמסוהו בהרים - רמוס על האדמה, אך פרח לו של ארגמן." (ברונובסקי) "[אתן] בנות, [בקשו בלהט] את המתנו היפות [של המוזות] הלובשות חלוקי ארגמן [ואת] הנבל הצלול, האוהב לזמר. [אותי,] את גופי שהיה [פעם עדין,] [תקפה] כבר הזקנה, ושערותי השחורות - הן הפכו [לבנות] לבי כבד עלי, ברכי אינן נושאות אותי: הן שלפנים רקדו בזריזות כמו (צמד) עפרים. על אלה אני נאנחת רבות, אבל מה אפשר לעשות? בן אנוש אינו יכול לחמוק מהזדקנות. הנה, מספרים שאיילת השחר התאהבה לפנים בטיתונוס ונשאה אותו בזרועה הורודה אל קצווי האדמה יפה הוא היה וצעיר, אך עם הזמן זקנה אפורה הגיעה גם אליו - בעלה של רעיה בת אלמוות." (בוזגלו) "הגיח ירח ועמו הפליאדות; חצות הליל, הזמן עובר, אני שוכבת לבדי." (בוזגלו) לסיום: שירה מדהימה, סיפור מדהים לא פחות סביב השירים וספפו עצמה, שבוזגלו מיטיב להעביר בעבודה מפורטת ומלאת הערצה ואהבה מחממות לב בפני עצמן. מה שכן, יש כאב עמוק על כך שזכיתי רק ברסיסים מהיצירות שלה, והתחושה בסיום קריאת מאות השורות ששרדו את אלפי השנים היא בעיקר צער עז על מה שלא שרד.. מישהו היה צריך לצעוק על יהודים טובים לפני אלפיים שנה להתיוון קצת ללא בושה ולשים את ספרי ספפו במערות בים המלח, או לדאוג שפאולוס לא יכתוב גינוי להומוסקסואליות כדי שהנוצרים יחגגו שירה לסבית משובחת. זה מה שאני אעשה בתור שלי במכונת הזמן..”

“סיפור היסטורי מדעי מצויין, על אחת הבעיות הקשות של עולם הניווט הימי. כיום בעידן של GPS ממש קשה לנו להבין כמה מורכב זה היה, והספר עושה עבודה מצויינת בלהכניס אותנו לעולם הבעיה, והמאבק על הפתרונות הנכונים, שכמו במקרים מורכבים אחרים, הוא כולל מאבק בין אליטה לבין אנשי מקצוע פשוטים לכאורה.”

“הספר היה עבורי מסע אל תוך הנפש, קראתי אותו פעמיים בשקידה ועיון בכל דף. כתיבה מבריקה, שילוב מדהים של מזרח ומערב. בעיני, ספר חובה לכל אדם.”

“אותי הספר אכזב. אגו טריפ של ג'וליאני שרוב מושגיו ושיטתו לניקוי ניו יורק אינם ברורים ומוכרים לקורא הישראלי. אותי שיעמם .”