הכריכה היא פחות או יותר הסיבה היחידה שיש לי את הספר הזה בבית. כלומר- איך אפשר להתנגד לכל כך הרבה צבעים? So many sparkly things floating around!
האמת שהספר לא נורא בכלל, כמו שציפיתי שהוא יהיה. הספר הראשון, שהתואר המתאים ביותר לתיאורו הוא "בלאאאלח!" היה נוראי בהחלט, אבל היה משהו אחר בספר הזה. זה מוזר, אבל אהבתי אותו.
הספר הזה גרם לי לפתוח חוברת שנקראת "א' ב' לילדים", משונה עד כמה שזה נשמע. אני לא בטוחה למה הדבר הזה עדיין נמצא אצלנו.
בכל מקרה, הייתי חייבת לרשום הערות לגבי הספר, והחוברת הייתה הדבר הקרוב ביותר אליי (הייתי צריכה גם סימניה, ולא היה לי כוח ללכת ולקחת סימניה מאוסף הסימניות בחדר שלי). ועכשיו- בשל עצלנות ושום רעיון טוב יותר, אני פשוט אעתיק לכאן את הרשימה עם כמה הערות להערות (תתכוננו, זה הולך להיות ארוך, וזה יכיל הרבה מאוד ספויילרים):
1. הספר מנסה לעורר מתח בלי באמת לספר על הרגשות של הדמות שממנה הסיפור מסופר. הסופר לא מקדיש יותר מכמה שורות לזה, ואז נראה שהנושא נשכח. כשקייט נעלמת, זה אמור לתת לקוראים הרגשה של "אוי לא!" אבל הוא לא כותב מה מייקל או אמה מרגישים, ופשוט ממשיך הלאה. הוא מראה שאמה בוכה ונסערת, אבל זה לא באמת מספיק כדי ליצור הזדהות למצב.
2. הסיפור מהיר מדי. ביומיים בערך, קייט מתאהבת (נדבר על הקיטשיות של מערכת היחסים הזאת אחר כך...) ומספיקה להתעלף חמש פעמים. היא נחטפת פעמיים, וניצלת על ידי- כן, ניחשתם נכון- הבחור שהיא מכירה יום וחצי. ואז הוא מקריב את חייו למענה.
שלא לדבר על מייקל ואמה- הם נתקפים על ידי צווחנים, מגיעים לאיטליה, מבקרים גמד כועס, מגיעים למלפסה ומייד אחר כך מותקפים שוב וטסים לאנטרקטיקה אחרי שקופצים למים מגובה מאתיים מטר וכמעט מתים- ביום אחד (ביום השני הם פגשו פינגווין!).
3. עכשיו חוזרים רגע אחורה, לגמד העצבני. בזמן שהם באיטליה הם נורים על ידי גמד משונה ומעצבן שלא מפסיק לקלל קללות גרועות למדי ועלבונות עלובים אפילו יותר. הוא נשמע כמו גרמפי, הגמד העצבני משלגייה ושבעת הגמדים.
היה לי קשה להבין למה הוא כל כך שונא את כולם. זה היה פשוט מוגזם ברמות מגוחכות לחלוטין. השלט עוד היה נסבל ("אוויל יקר, אתה עומד להיכנס לשטח פרטי. מסיגי גבול יירו, ייתלו, יוכו באלות ויירו שוב." לא שאני מבינה מה הטעם לירות במישהו שכבר נתלה.) אבל מהרגע הזה הוא לא הפסיק לנבוח עלבונות על דוקטור פים מה-שמו. אני מניחה שבאמת רצו לגרום לו להישמע כמו גרמפי, אבל זה לא בדיוק תרם לדעה הראשונית שלי על הספר ועל הדמות עצמה (הוגו! קראו לו הוגו). הוא פשוט שנא את כולם בלי שום סיבה וזה היה מטופש וחסר טעם. במיוחד עם עלבונות בסגנון "דביל מגומגם".
4. קייט. מנקודת המבט שלה הסיפור היה ממש מעצבן. היא התעלפה שלוש פעמים והייתה צריכה תמיד לחכות שאיזשהו בחור יבוא ויציל אותה. כל כך קלישאתי- האביר החתיך על הסוס הלבן בא ומציל אותה. ואז מתנהג כאילו הוא לא סובל אותה, למרות שבסתר לבו הוא מאוהב בה גם אם הדבר היחיד שהוא יודע עליה זה שהוא חלם עליה.
5. בהערה מספר חמש הגעתי למצב שאני ממש נהנית מהספר. הייתי חייבת להודות שהוא מעניין יותר וכתוב טוב יותר. הדמויות היו יותר מציאותיות ופחות בלתי נסבלות- אולי כי קייט נעלמה, ומייקל הפך לדמות הראשית בספר הזה.
בספר הראשון תיארו את קייט בתור שלמות מהלכת. היא נחמדה ודואגת, מטפלת באחים שלה לבדה, היא יפה, היא חכמה, היא אחראית, היא הטובה בכל דבר וכל מה שאמה או מייקל אומרים מטופש ושולי. הדמות שלה, חוץ מזה, הייתה די שטוחה. הדבר היחיד שהיא הזכירה במהלך כל הספר הראשון היה שהיא אוהבת את האחים שלה ושההורים שלה אמרו לה לדאוג להם. מה היא אוהבת? מה היא עושה כל היום חוץ מלעמוד ולהרהר ולהיות מודאגת? כלום. אולי זאת הסיבה שבספר הזה היא נראתה יותר אנושית- הדמויות סביבה גרמו לה לצחוק ולספר בדיחות, לא להיות רצינית. היא אהבה אטריות ומעולם לא אכלה עם מקלות אכילה. היא לא סבלה בריונות. היא דאגה לביטלס ולג'ייק והיא אהבה את רייף. היא לא ידעה דברים, לשם שינוי- היא לא ידעה הכל לגבי קסם, היא הביכה את עצמה קצת. הכל הפסיק להסתובב סביבה כל הזמן- קייט היפה, קייט האחראית, קייט החכמה וקייט האחות הכי מושלמת בעולם. קייט הייתה בסך הכל מישהי נורמלית לחלוטין.
6. כשמייקל מקבל את הגולה המשונה שאמורה להינתן לאח הבכור האחריות מוטלת עליו- מה לעשות איתה? במקום לצעוד קדימה ולהיות זה שמחליט לגבי הכל כמו שתמיד רצה להיות הוא מחליט לשמור את הגולה לקייט, שהיא הבת הבכורה האמיתית במשפחה. זאת מחווה כל כך נחמדה, שמראה עד כמה הוא באמת אוהב את קייט ושהוא באמת מאמין שהיא תחזור. למרות כל הרצון שיקשיבו לו, הוא לא רוצה לגנוב את התפקיד ששייך לאחותו הגדולה.
7. בהערה הקודמת הבנתי משהו- למה הגולה מיועדת לבן הבכור? זה נראה כל כך מיותר ומטופש. כולם שם הם מאותה משפחה, וזה שהם צעירים מקייט לא עושה אותם פחות אחראיים או משהו. ההורים שלהם במיוחד היו אמורים להבין את זה, ואם הייתי במקומם הייתי נעלבת. נראה כאילו הם מעדיפים וסומכים יותר על קייט מאשר על פניהם.
8. "מייקל... אני אהיה בסדר גמור. תיזהר גם אתה. אני אוהבת אותך."
טוב לדעת שאמה באמת אוהבת את מייקל למרות כל ההקנטות שלה. היא דואגת לו למרות שהוא זה שמנסה לדאוג לה. בספר הקודם היא הרגישה אשמה על כך שהשאירו את מייקל מאחור, אבל אחרי שהוא בגד בהן היא כמעט ניסתה להרוג אותו. אני זוכרת שהיא בכתה ושהיא צעקה עליו שהיא שונאת אותו (בניגוד לקייט, שהייתה אדישה באופן חשוד). היה קשה לראות איך היא תסלח לו אחרי זה, וקשה פי כמה לחשוב שהיא תאהב אותו באותה צורה. והיא באמת אהבה אותו, ולא היה לה אכפת מה היומן אמר על כך למייקל.
9. בחירה גורלית עומדת בפני מייקל- אפשרות פתוחה מדי למוות, או להיחשב אח בכור?
אני לא יודעת מה עלה במוח המטופש שלו באותו רגע, אבל אני די בטוחה שכל אדם בעל הגיון בריא היה אומר "אה, לא תודה... אני מעדיף לחיות. אני פשוט אבקש מהם עזרה..."
אנחנו מבינים את הרצון שלו, שיתייחסו אליו בתור אדם אחראי, כמו שהתייחסו לקייט, אבל ההחלטה שלו לנסות לפתור את החידה ההיא לבד בלי להודיע לדוקטור פים או אמה מה הוא עושה הייתה הדבר המטופש ביותר שעשה בכל הספר.
10. דוקטור פים מה-שמו נלחם באיש-קירח-מה-שמו וסוף סוף אנחנו יכולים לראות מה הוא יכול לעשות. לא רק איש זקן שמדבר בשפה גבוהה מדי. הוא גם שורף דברים ומזיז בניינים, מסתבר.
11. עמוד 144. אוי לא! אלוהים אדירים! סימן קריאה לא נחוץ ומשונה במחשבותיו של מייקל! לא! :D
12. הסופר רצה להדגיש את האחריות שעברה למייקל, אחרי שקייט נעלמה. הוא לא עשה את זה טוב כל כך.
כל מה שאומרים למייקל זה ש<B>הוא</B> צריך לקבל החלטה. <B>הוא</B> צריך לבחור. <B>הוא</B> זה שקובע.
כבר קראנו על זה במחשבות של מייקל, וקראנו על שהוא מפחד וקראנו על העובדה שהוא אחראי על אמה עד שקייט תחזור. אנחנו לא צריכים שגבריאל יגיד את זה בקול, ובטח שלא ינעץ בו מבט כאילו לא משנה מה יבחר זה יהיה באשמתו ורק באשמתו, ויגיד את המילים "מייקל, זאת החלטה שלך" בצורה שנשמעת כל כך דרמטית. דרמטית מדי.
13. בספר הזה התמקדו בדמויות של מייקל וקייט. ההתייחסות של הסופר לאמה הייתה רק דרך מייקל ודרך קייט (ששוב, הייתה אדישה באופן מחשיד). זה נראה קצת לא הוגן. בספר הקודם הסופר עשה את אותו הדבר עם הדמות של מייקל, ולא ממש יצא לנו להכיר אותו. רק בספר הזה ראינו מנקודת המבט שלו וקראנו על מה שהוא חושב. ואותו הדבר עם אמה- הם פשוט נטשו אותה, ואי אפשר היה לדעת מה היא חושבת אלא אם כן אמרה את זה בקול.
14. עמוד 159. מייקל ואמה יוצאים לחפש בריקודים את המוזיקה! יש!
זה היה מצחיק :P
15. אז... אמה קפאה בשלב מסוים בספר. אני לא יכולה להגיד שלא ציפיתי שזה יקרה מתישהו. היא פשוט דורשת שיפילו אותה מצוק לפעמים.
בכל מקרה, גבריאל ומייקל נלחצים. וזהו. ציפיתי שהתגובה שלהם תהיה קצת יותר קיצונית- בכל זאת, זה כאילו היא מתה. אולי לא היה להם זמן בגלל ברט המשוגע שאכל חיפושיות, אבל אני הייתי נכנסת לפאניקה במקומם.
16. והגענו לגברת דרקון!
כל כך אהבתי את הקטעים על וילאמינה. הם היו ממש טובים ומצחיקים- במיוחד יחסית להומור שבספר. הדבר הראשון שהיא עשתה היה לקרוא למייקל "ארנבון" ולהעליב את האף שלו. הדבר השני שעשתה היה לנסות להרוג אותו.
בהמשך מייקל מבין שאין לו שום אפשרות אחרת מלבד מוות- האחות שלו קפואה, גבריאל מחוסר הכרה, והוא נלחם בדרקונית ענקית שיכולה לשבור גגות כשיש לו רק סכין.
ואז הדרקונית הופכת לאלפית ונופלת לתוך הריסות הגג. מייקל מאבד את ההכרה כשהדבר האחרון שהוא חושב לעצמו הוא "היי, תראו מה זה...".
כשהוא מתעורר וילאמינה מאיימת לזרוק את המשקפיים (משקפי הארי פוטר!) שלו בטענה שהוא נראה הרבה יותר טוב בלעדיהם. מלבד האף. היא תנסה לא להסתכל עליו הרבה אחרי שיתחתנו כדי לא להיבהל.
17. עמודים 250 ו-251. מייקל מחזיר את אמה בעזרת היומן, אבל מגלה שכשהוא עושה את זה הוא רואה ומרגיש את כל החיים שלה, וזה מפחיד אותו.
הוא הולך לדבר עם השומר\ברט\שם שאני לא מצליחה לזכור, ושואל אותו למה זה קרה. מה שהשומר מה-שמו ענה לו היה אחד הדברים שהכי אהבתי בספר:
"אנחנו מדברים על ספר החיים! והחיים מכאיבים! הנוטר האמיתי צריך להיות מסוגל לשאת את כאב העולם. האם לבך חזק די הצורך, ילד? אני חושב שלא. אתה בקושי מסוגל לשאת את הכאב של עצמך, ודאי לא כאב של מישהו אחר. ברגע שראיתי אותך אמרתי לעצמי, הילד הזה מסתתר מהחיים. הוא עושה כל שביכולתו כדי לברוח מהכאב. אבל אי אפשר לברוח מהספר. רצית את היומן- אז הנה, הוא בידיך. אבל אתה לא הנוטר!"
18. אחרי השיחה המדכאת עם השומר מה-שמו מייקל... טוב, מדוכא. אמה באה לחפש אחריו, וברגע שהיא רואה אותו היא שואלת אם הוא כועס עליה בגלל שלא הקשיבה לו. זה היה אחד מרגעי ה"אתה-אח-שלי-ואני-אוהבת-אותך" שלה במהלך הספר, והרגע הזה במיוחד היה ממש מתוק.
"'אתה כועס עליי?'
'מה?'
'פשוט חשבתי שאתה כועס עליי. אתה יודע, כי לא הקשבתי לך אתמול בלילה ויצאתי אל קרחת היער-'
'ברור שלא. לא. איך את יכולה לחשוב שכן?'"
19. ועכשיו נדבר על מערכת היחסים המעצבנת שנמשכה בקושי יומיים של קייט ורייף.
רייף מתאהב בקייט בגלל ש... טוב, אין לי מושג. אני לא יודעת מתי בין ההתעלמות ממנה לכעס כלפיה ולהפך הוא הספיק בכלל לדבר איתה באופן נורמלי. הדבר היחיד שהוא יודע עליה הוא שיש לה אחים ושהיא מהעתיד. הדבר היחיד שהיא יודעת עליו הוא שאימא שלו מתה ושהוא יהיה הבא-בעת הבא, פרט שלא ממש מעורר חיבה.
נראה שאפילו כל הדברים שסובבים את האהבה מתקשרים אליה בצורה "מקרית" וברורה באופן מגוחך, כמו ברגע שירו בה. אני לא מבינה איך הילד מצא אותה או זיהה אותה כשהיא נראתה ככה, כשקייט עצמה בקושי זיהתה את עצמה, והוא ראה אותה פעם אחת- מחופשת לבן. אני לא מבינה את המקריות שבדבר, ואת הרצון שלו לנקום דווקא ברגע הזה- כשקרוב אליהם הכנסייה נשרפת.
ורייף מחליט להקריב את חייו בשבילה, הנערה שהוא מכיר יומיים, למרות שהוא יודע שמה הולך לקרות יכול להרוג אותה בעתיד. ואז הוא מסרב לשחרר אותה מעולם המתים. כן, יופי, איזה חבר מדהים הוא.
20. ביטלס וג'ייק! דמויות כל כך כיפיות! לא סיפרו עליהם הרבה במהלך הספר (טעות חמורה. אני מעדיפה לקרוא עליהם מאשר על רייף וקייט), אבל כבר מהמשפט הראשון שאמרו התאהבתי בהם ("נאא. היא לא מתה.").
כשהכנסייה נשרפה, ג'ייק נשאר לכוד בפנים. ביטלס התחיל לבכות כשלא ראה אותו יוצא משם עם קבוצות הילדים שהובלו החוצה. הוא כל כך דאג לו שהוא פשוט רץ לתוך הכנסייה הבוערת וכמעט התפרץ לתוך חדר בוער ומלא עשן.
"בדיוק אז, דמות נוספת הגיחה מהעשן. קייט ראתה שזה רייף, ושהוא נושא בזרועותיו ילד.
ביטלס קרס כנגד קייט.
'זה...' אמר. 'הוא...?'
הילד שרייף נשא בזרועותיו היה ג'ייק, ופניו היו מוכתמות מעשן ועיניו עצומות. לא, היא חשבה. בבקשה לא.
ואז הילד השתעל שיעול גדול ומצמץ בעיניים אדומות ודומעות. הוא ראה את קייט וביטלס.
'היי.'
'היי,' אמר ביטלס, ובכה וחייך בעת ובעונה אחת."
21. האטלס מטופש. קייט מטופשת. כל מה שהיא צריכה לעשות כדי להשתמש באטלס הוא לגעת בו, או לשים תמונה, או לחשוב על מקום.
ספר החיים- טוב, צריכים לחוות את החיים של האדם ששמו נכתב בספר. צריך לסבול את מה שהוא עשה כדי להציל אותו או לרפא אותו. צריך להשתמש בדם שלך בתור דיו.
אל תגידו לי שזה הוגן.
22. מייקל שובר את הגולה.
על זה קיבלתי ספויילר ברור למדי:
"היי, רוצה לדעת מה יש בתוך הגולה?"
"אה, כן, מה?"
"אבא שלו."
וכן. אבא שלו היה בתוך הגולה.
"אני... בגדתי בקייט ובאמה. בשנה שעברה, בקיימברידג' פולז, אני הסגרתי אותן לידי הרוזנת. היא הבטיחה שהיא תמצא אותך ואת אימא. היא שיקרה, כמובן. ואני ידעתי... אני ידעתי מה אני עושה. אבל אחר כך זה היה כל כך נורא. זה כל כך כאב, אני פשוט... אני לא רוצה להרגיש ככה שוב לעולם. אני לא רוצה להרגיש שום דבר לעולם.
"אבל היומן, הוא גורם לך להרגיש דברים! ואני לא רוצה להרגיש! אף אחד לא מבין את זה! אני לא יכול!"
כשקראתי את מה שהוא אמר, אני מודה שהתחלתי לבכות. כבר הבנו את מה שהוא מרגיש קודם, אבל כשהוא אמר את זה... ואיך שהוא אמר את זה. זה נשמע כל כך עצוב.
ואז אבא שלו אמר לו שמשמעות החיים היא לא להתחמק מכאב, היא לחיות.
ו... וואו. זה מוזר שנגמרו לי המילים.
23. אחרי שמייקל מחזיר את קייט לחיים, אחרי שמשהו טוב קורה לו ביום המעצבן ההוא, הכל מתדרדר בחזרה למטה.
אמה נחטפה.
מייקל היה נסער לחלוטין. הוא ניסה לרוץ אחריה דרך השער שכבר נעלם, וקרא בשמה. פתאום כל מה שידענו לגבי מערכת היחסים ביניהם התפוצץ, ונבנה מחדש. הוא דאג לה ואהב אותה יותר ממה שציפיתי.
קייט, לעומת מייקל האח המאוד טוב והמאוד אוהב, לא עשתה כ-ל-ו-ם. היא לא דאגה בקשר לזה בכלל, כך זה נראה. התגובה היחידה שלה הייתה "זה רייף, נכון? זה היה רייף?"
מה תגידו עכשיו על האחות הכי מושלמת בעולם? לא אכפת לה מהעובדה שאחותה הקטנה נחטפה?
ובנימה עליזה זו, נגמרו ההערות. לפני שאסיים את הביקורת הארוכה הזאת אני אמליץ לכם על הספר הזה. פעמיים.
תקראו אפילו את הספר הראשון בשבילו. לדעתי זה היה שווה את זה.
יומן האש הוא ספר סוחף, מהנה שכיף לקרוא וכיף לחשוב עליו- למרות המגרעות.
~סוף~
