את סדרת "הלקחנים" שמתי כאן באתר ברשימת "אהובים על ילדי". מרי נורטון לקחה את הסנטימנט הבסיסי של כל ילד לחפש אנשים שהם ממש כמונו רק הרבה הרבה יותר קטנים, יחד עם התחושה הטבעית של רוב המבוגרים שכל המחטים, סיכות הביטחון, בדלי העיפרון, המחקים והכפיות לא סתם הולכים לאיבוד ונעלמים כי אנחנו בעלים של יותר מדי חפצים ורשלנים מכדי לשמור עליהם, אלא שיש מישהו שבאופן אקטיבי לוקח לנו אותם.

"הלקחנים" שהיא המציאה הם גזע פרזיטי של יצורים דמויי אנוש בגובה 15 ס"מ שמתגוררים בבתי משפחות במקומות מחבוא למיניהם כמו מאחורי האח או מתחת לרצפה, ומכלכלים את עצמם באמצעות שאריות אוכל וחפצים שהם לוקחים. בגלל הפער בגדלים הספרים מלאים בתיאורים של הסבות תפקיד - גליל החוטים הופך לשולחן, קופסה משמשת כמיטה, דפים מספר הם טפט לקיר, וכך הלאה. אני חושבת שזה עוד סנטימנט שמרי נורטון זיהתה ותרם להצלחת הספרים. זה כיף לחשוב על שינויים תפקודיים בחפצים סביבנו.

גיבורי הסדרה הם משפחה קטנה - משפחת שעון, שמתגוררת, כפי שאפשר להסיק מהשם בתוך שעון אורלוגין עתיק. ההורים הם פוד ומעונית, שמות שרומזים על תפקידיהם - פוד (נרתיק) יוצא לאסוף אוצרות, בעוד מעונית היא עקרת הבית. והבת המתבגרת, שהיא בעצם הגיבורה העיקרית ושמה הררית. למשפחת שעון יש גם קרובים וחברים שגרים במקומות שונים בבית ובסביבה, אבל הם הולכים ומתמעטים, כי בגדול הגזע הולך ונכחד. לא ברור למה בדיוק נכחד, אולי כי אנשים כבר לא גרים באחוזות ענק מתפוררות.

בספר הקודם, שכנראה היה אמור להיות האחרון בסדרה, נתפסו הלקחנים על ידי הזוג "פנכאי" אחרי שהם עזבו את הבית ומצאו מחסה בדגם כפר תיירותי שהקים אחד "מר כד". הפנכאים לכדו אותם וכלאו אותם בבית עד שיבנו דגם כפר משלהם ובו תיבת תצוגה להצגת הלקחנים ולגריפת רווח כספי. לקחן צעיר מתבודד וחידתי בשם ספילר מצא אותם ועזר להם לברוח במבצע הירואי, וכך הסדרה הסתיימה.

והנה ב-1982, עשרים שנה מאוחר יותר כתבה מרי נורטון ספר נוסף, וזה הספר הזה. כאן לא קורה הרבה, חוץ מסוג של תקווה שמוענק להררית. המשפחה מוצאת מגורים בבית סמוך לכנסיה ומגלה את חבריהם משפחת לזבז, שמתגוררים בכנסיה עצמה. כן מגיע הזוג הפנכאי על עונשו על היותם חמדנים, והררית פוגשת מועמד שמתאים יותר מספילר הנווד לחתונה והשתקעות. ספר מעניין במידה, בעיקר נוסטלגי, ולא ממש נדרש.

לא נעים לומר, אבל סאגת הלקחנים מרגישה קצת מגוחכת בהתחלה. זה קשור לאפיות הזו, אולי; התחושה שדברים צריכים להיות נורא... מודגשים. מוגזמים. דרמטיים. הלקחנים כה קטנים! הבית כה גדול! מעונית כה צווחנית! הררית כה סקרנית! אעעעע בן אנוש!!!!!

וזה יופי, מה שקורה פה; כי העסק הזה נפרם, במשך חמישה ספרים משוגעים לגמרי. מספר ילדים שכולו סיפור אגדה, ברוח מטופשת ואפילו קצת צינית (על הגיבורים שלו, על החיים, על הדרמטיות עצמה...) אנחנו מתקדמות, עוד ספר ועוד ספר, עד שאפשר לעצור ולהסתכל על היצורים האלו (הלקחנים, ויותר מהם - על בני האדם) במבט אנושי, חומל, מורכב - וקשוח כמו פלדה.

כי מעונית, איזו דמות שלא תיאמן, הופכת לאדם, במלוא מובן המילה. ממכשפה עלובה (וכן, זה מופיע לא פעם ולא פעמיים, עלובה. אולי זו אשמת התרגום, אבל א י ז ה תרגום), מקלישאה עצובה, למישהו שאי אפשר שלא להעריץ. בהסתייגות אולי, ועדיין! מבט שנותן לה את הזכות להיות אישה, על חולשותיה וצווחותיה, ולשאת את זה בגאון. לא רק בגאון. באומץ.

כי פוד, שמקבל גאולה של ממש בפרקים האחרונים, איך אפשר שלא להרגיש את נשמתו פורחת בכל רגע ובכל רגע ובכל רגע, כי צעד אחד לא נכון, גיחה אחת יותר מדי למזווה, טיפה מיותרת של יין דומדמניות - ולא אתה זה שגמור, אלא השתיים היחידות שנשארו לך בעולם. אתה גמור.

כי הררית, שסיפור ההתבגרות שלה לא נועד מעולם להסתיים בסוף טוב. על פני השטח, כן, ברור שהכל טוב. האפלי אוור אפטר עם זיקוקים ואפקטים וכל היתר. אבל האם יש משהו טוב בתעוזה להציב לך מראה מול הפרצוף בעמוד הסיום של הכל ולומר, היי, בסוף אלו החיים, ובכל רגע ממש ינשוף יגיע ואת לא תהיי עוד. זוכרת את זה שחשבת פעם שאולי ייתכן דו קיום, שאולי פיס אנד לאב, שאולי הדור שלך יחולל מהפכה? אז לא. תקברי את החלומות האלו ותסתפקי במה שידוע לך - ואחרת, תעופי מכאן ותחדלי. זו דרך לסיים סיפור ילדים? זו דרך להתעסק עם שחרור נעורים? ובכל זאת.

כי אנחנו; שמרי נורטון מצווה עלינו להסתכל על עצמנו ולבוז לבורות, לאכזריות, לפתטיות האנושית שלנו. שמציבה בפנינו השוואה בלתי נמנעת בינינו לבין הלקחנים, עלובים ככל שיהיו, ומכריעה באבחת חרב אחת: הפסדתם במשפט. עדיף להיות לקחן עלוב, ניזון מפירורים, סוחב גפרורים, נחרד מכל תנועה, רדוף רדוף רדוף - ולא להיות א ת ם.

אני חושבת על מרי נורטון שכתבה לגיבורים שלה ספר של גילוי, ואז ספר של הסתגלות, ואז ספר של בריחה, ואז ספר של זוועה טהורה, ואז עוד בחרה לשוב (בעשרים שנה איחור!) כדי להגיד לנו לזכור מאיפה באנו ולשכוח לאן אנחנו הולכים - ונתנה להררית לפזז לכל אורכם, להריח פרחים, לשיר אל הדשאים, לחבק את המרחבים! ואני חושבת, לא יכולת להשאיר פירור של תקווה בשבילנו, צורי האנוש?
ולא.


(היי שנייה, כאן המחריבה הסדרתית. לא להיבהל. זו סדרה יפה ועליזה ואופטימית עד מאוד, מלאה בטבע ובאהבה ובחברים ובקהילה, ובפולניות עסיסית ובמסירות ואומץ, אבל זו גם סדרה שכולה חוסר אונים - והאויב בה הוא האדם. זה מופלא; זה שוחט. תעשו עם המידע הזה מה שתרצו.)

בילדותינו לא היתה לנו כמעט פנטזיה. לא היו שדונים ואלפים וגובלינים. גם לא מכשפים, וקוסמים, ופיות. אלה היו שייכים לאגדות של הילדים הקטנים. אבל לא אחרי גיל הגן. הפנטזיות שלנו היו אנשים קטנים, או כאלה ששינו גודל לסירוגין. תזכרו מה ראינו בטלוויזיה: נילס הולגרסן ואווזי הבר שלו, גברת פלפלת עם הכפית שלה, הדרדסים, הקטקטים, הדבורה מאיה....

וכך גם בספרים. הלקחנים הוא ספר שגיבוריו קטנים. אנשים של ממש, אבל קטנים. ויש להם גם פרנסה: אם אי פעם תהיתם לאן נעלמים כל מיני חפצים קטנים וחשובים, כמו עטים, מחטים, נעלי בית ועוד, זאת התשובה - הלקחנים לקחו אותם. אבל מי אלה בעצם הלקחנים? בספר אנחנו לומדים להכיר את פוד, הוא אבי המשפחה בחרוץ ובעל התושיה. המקור של השם שלו הוא המילה האנגלית הוותיקה לארנק, אבל מרי נורטון לא ידעה שהשם יתגלגל בשם של גאדג'ט טכנולוגי מבית היוצר של אפל. איתו גרה אשתו החרדה תמיד מעונית, ובתם בת העשרה הררית. הם גרים בבית נוח ונעים, במעלה הבית של אנשים גדולים, והם מרהטים אותו בנוחות ובשמחה מכל מיני מלקוח שנמצא על הרצפה או נשכח על מדף האח. לפעמים הם הולכים לבקר מכרים או קרובי משפחה, קטנים כמותם שגרים בקרבת מקום, ובסך הכל החיים שלהם די יפים וטובים. עד שהם כבר לא, מה שמחייב אותם לעקור מביתם הנוח ולחפש מקום אחר, שבו אנשים גדולים לא יוכלו לגלות אותם.

מרי נורטון רקחה ספר קסום על יצורים קטנטנים שחיים בהסתר בצל "אנשים גדולים" ומשתמשים בחפצים שהם לוקחים מהם. זה לא רק הגודל שמושך את הקריאה. זה השימוש עתיר הדימיון בחפצים שונים והסבתם לחפצים אחרים. בניית בית בובות שבו סליל של חוט תפירה יכול להיות כיסא או שולחן ובולים יכולים להכרך יחד לספרים. בית בובות מקסים.