“" כשישבתי אותו בוקר בהיר, משתומם למראה הכוח הרב שחלף לעיני. מבולבל מסאון מטס ציפורי-הפלדה, מרעש רכב- הברזל שחרש את הכביש, ומשתאה על הארגון המופלא, שלכד את שורות הצועדים והפכן לחומת-אדם רבת עוצמה, חלף הרהור חרישי בליבי:
כיצד הגענו לכך? כיצד החזיקו מעמד הדורות הראשונים ללא " ווטורים" ו" מיסטרים", ללא תותחנים מתניעים וכלי- רכב משורינים? הלא בודדים ומעטים היו ונשקם העיקרי- ולפעמים- גם היחיד- אומץ לב, אהבת מולדת וידיעת אופיו של העם השכן?"
אהבתי להיסטוריה היא סימן ההיכר שלי. גם כשלא ידעתי על קיומה של אהבה זו העבר הרחוק ריתק אותי.
המחשבה על ימים רחוקים איפשרה לדמיון שלי להרקיע שחקים. בכלל, הייתי ילדה שמאוד אהבה לדמיין והדמיון שלה עבד שעות נוספות ולכן לא הפתיע אותי שנמשכתי לקרוא ספרים עם ניחוח היסטורי.
החל מהאסופית, ג'יין אייר, גאווה ודעה קדומה, מי מבין את בטסי ועד אובלומוב ואבא גוריו. לאורך השנים האהבה שלי אל העבר, אל הלא נודע התעצמה ובלעתי בשקיקה כל פיסת מידע מעניינת ולא מעניינת תוך כדי הרהור פנימי: האם הייתי מסוגלת לחיות בתקופה כזאת או אחרת?
הייתי רואה עצמי כחלק מן הדמויות, מניחה את דמותי בנעליהן וחווה את החוויות שהן חוות בהנאה ובחשש גדול כאחד, עד לתומו של הספר.
בשלושת השנים האחרונות נחשפתי אל ספרים העוסקים בספרות העברית והאמת שהמעבר הזה מספרות מתורגמת לספרות עברית היה הדרגתי אך הצליח להפתיע אותי בכל זאת. עד לפני שש- חמש שנים מיאנתי בתוקף לקרוא ספרות עברית כי פשוט לא הצלחתי לדמיין את האירועים לנגד רוחי, את הדמויות, את המאורעות.
בשלב מסוים העקשנות הזאת נשברה ומצאתי את עצמי שואבת אל קרבי ספרות עברית. בין אם ספרי שירה או פרוזה.
האם להכביר במילים? עולם רחב נפרש בפניי ותחושת הפטריוטיות התעצמה. חשתי גאווה עזה על שהנני חלק מן העם הזה, חלק ממדינתנו היפה. ספרים אלה גרמו לי להכיר במדינה ובאזרחיה צד שלא הכרתי, טפח נוסף בהיסטוריה הישראלית.
ספר זה שהביקורת נכתבה בעקבותיו הוא ספר ביוגרפי- אוטוביוגרפי. הוא מביא ממקור ראשון את הסיפורים השונים על המתיישבים הראשונים ועל מקימי המושבות השונות שברבות השנים הפכו לערים מפותחות ולא ניתן להשוות בין מה שהן היו אז, אדמה צחיחה וטרשית לבין הערים היפות והמרשימות כיום.
הספר מחולק למספר נרחב של סיפורים שדרכם אנחנו מתוודעים אל האנשים המיוחדים שהקימו את אותן המושבות. אנשים שלא היה להם מה להפסיד וחשבו שבארץ יוכלו לבנות את ביתם בשלווה ושקט, הרחק מגילויי אנטישמיות ושנאה. אך דמיון לחוד ומציאות לחוד. בפועל מה שקרה היה שאותם אנשים שבאו להתיישב בארץ גילו שהתמונה שהעלו בדמיונם רחוקה שנות אור ממה שציפו וקיוו לו. נהרות זורמים ומפכפכים הפכו למדבר צחיח ולאדמה נוקשה. יערות עד שינו פניהם לאפרוריות מבהילה.
אם לא הייתם מכירים את ההיסטוריה של ההתיישבות בארץ לבטח הייתם חושבים שהם היו נסים כל עוד נפשם בם כמובן שהם לא עשו זאת. למרות השוני הגדול בין מה שחשבו לבין מה שהיה בפועל המתיישבים הראשונים החליטו להישאר ולהקים בתים ולהפיח חיים בשממה וכך היה, האשליה והשגעון קרמו עור וגידים- באמצעותה של עבודה קשה ורבת שנים וכמובן קורבנות לא מעטים- הוקמו היישובים הראשונים ואט אט נתמלאה לה הארץ.
הסיפורים בכרך הזה מתארים את הקושי, הכאב והשמחה בהקמת ההתיישבויות. אנחנו נחשפים אל מחלת הקדחת שרווחה ביישובים השונים וגדעה את חייהם של רבים. חלק מהמתיישבים הייתה להם אפשרות לעזוב הכול וללכת אבל ליבם לא איפשר לעשות זאת. הם פשוט לא יכלו לחיות עם המחשבה שהם ינטשו את מפעל חייהם שעמלו עליו זמן כה רב.
לצד הקשיים אנחנו נחשפים אל דמויות יוצאות דופן. חלקן מיסטיות ואגדיות ברושם שהותירו אחריהן. הבולט ביותר הוא דאדו אבו יוסוף, יהודי "בדואי" שהגיח יום אחד ביישוב ירוחם והחליט ללמד את המתיישבים הלכות שמירה. אבו יוסוף זה היה דמות חידתית שהילכה קסם על שאר המתיישבים בכריזמטיות ובכושר הלחימה המרשים שלו וכמובן- התעקשותו להשתמש אך ורק בנשק קר.
מלבד היותו לוחם מהמעלה הראשונה ידע גם לזמר זמירות ובאמתחתו החזיק באופן קבוע ספר שירים ערבי.
וכמובן, כפי שהגיח אל המושבה הצעירה כך גם נעלם, כלעומת שבא, כשעקבותיו אבדו ואין יודעים מה עלה בגורלו.
פעמים רבות כינו את המתיישבים הראשונים משוגעים מכיוון שחלקם עזבו בתים נוחים ונצמדו אל הרעיון שכרסם במוחם: ליישב את הארץ, להרגיש מהי עבודת כפיים ומגע האדמה המרגיע את עצביהם לאחר יום עבודה מפרך בעיסוקים שונים ומגוונים, משלחי יד רבים מספור.
צמד אנשים שהחשיבו אותם כמשוגעים לדבר היו שמואל לרר, שלמרות שגר בירושלים, גמלה ההחלטה בליבו לעבוד כל השבוע בבניית המושבה ואחר כך לשוב אל חיק משפחתו, בסוף השבוע. כמובן שאישתו לא ראתה זאת בעין טובה והחליטה שעל אפו וחמתו של בעלה היא ושבע עשרה ילדיה יצטרפו אל הבעל ויתרמו את תרומתם בבניית המושבה ופיתוחה של הארץ.
האיש השני הוא ברנדט שעזב בית נוח אף הוא והחליט לקחת עימו את אישתו ובנותיו, למרות הפצרותיה של האישה שהדבר יזיק לבנות מבחינה בריאותית.
הם מה שנקרא- הסתערו אל עבר המטרה בכל אונם. וכפי שכתבתי קודם לכן, שילמו על נחישות שגעונית זו מחיר יקר לא פעם, לא פעמיים ואף לא שלוש. ואף על פי כן, הם דבקו במטרתם. דבקות מעוררת השראה מחד גיסא אך אף מעוררת תהיות רבות על טיב בריאות נפשם מאידך.
בסופו של יום, בין אם הם הגזימו בדבקותם הכמעט אובססיבית והפראית בבנייתה של הארץ מאפס [ חלומות באספמיה היו מכנים את נכונותם] הם עשו שירות גדול לעם ישראל. הנחת היסודות איפשרה לתקומתה באופן סופי של מדינת ישראל.”
