#
יש בספרון הזה שתי נובלות. הראשונה – "אהבה מאוחרת" בסדר. היא תלוייה כולה בשמיעה המוסיקלית של עוז. היכולת שלו לחקות את דרך החשיבה וצורת הדיבור של הדמות הגיבור שלו. שרגא אונגר הוא שמן, מקשיש, ערירי וגלמוד, אספן של עיתונים ישנים וצרכן אדוק של מהדורות החדשות ברדיו. כל הלהט שלו מופנה להרצאות שהוא נותן בקיבוצים מטעם הועד הפועל של ההסתדרות שנושאן הוא תמיד האיום הבולשביקי על היהודים. על היהודים החיים ברוסיה, על היהודים החיים בישראל ועל כל יהודי העולם, שאינם מבינים עד כמה מסוכנים הרוסים. הסיפור כתוב היטב, לא משעמם ולא מלהיב. משכנע באמינותו אבל אין פה דבר להתלהב, להתמוגג או להיסחף. בסדר כמו שאמרתי.

ואז מגיעה הנובלה "עד מוות" שהשאירה אותי פעורת פה. כתיבה מופתית, הצלחה יוצאת דופן בבריאת העולם עליו הוא כותב. אמינות גבוהה וזה לא טריוויאלי כשהסיפור עוסק במסע צלב במאה ה-11. האדון המכובד גיום דה טורון, שהתאלמן מאשתו השניה הצעירה, מארגן מסע צלב לטיהור נשמתו ונשמת אנשיו. הם צריכים לגלות את הטומאה ולהשמידה גם בדרכם לירושלים. וכך מתארגנת לה שיירה שכוללת אריסים, עבדים, סוסים, וגם נשים למיניהן, שיספקו את צורכי הגברים הנלחמים.
ביד אמן טווה עוז עולם שכולל אמונות, התנהגויות, מטרות בשפה שמתאימה לסיפור באופן מופלא, וסיפור נפלא המשכנע את הקורא בכל סממני העולם אותו הוא מתאר.

הרבה חשבתי על הסיבה לחבר את שני הסיפורים האלה בספר אחד. אין לי תשובה. יכול להיות שהפחדים של החבר שרגא אונגר התחברו עם העולם הימי-ביניימי שמתאר עוז. אולי הניסיון של החבר אונגר להתגבר על "הטמפרמנט שלי" כדבריו, מתחבר לשאיפה של האציל דה טורון, המנסה לטהר את עולמו ואת עצמו מחוסר הטוהר שיהודים מביאים על עולמו, וככל שהוא מנסה יותר, הוא מזדהם יותר? לא יודעת.

"עד מוות" פורסמה תחילה ב"קשת" בשנת 1969. הספרון המכיל את שתי הנובלות יצא לאור בשנת 1971.

הגעתי לספר בזכות המלצה של עמיחי. ואני מודה לו כל כך, במיוחד שההמלצה לא כוונה אלי, ואני סתם אימצתי אותה. במהלך השנים קראתי כמה ספרים ומסות של עוז, אחרי ש"מיכאל שלי" הגרוע והמשעמם גרם לי להחליט לא להתקרב אליו שוב. הערכתי מה שקראתי אבל אף פעם – עד לקריאת עד מוות" – לא נסחפתי בהתלהבות. הסיפור הזה הוא סיפור של רב-אמן, שמגיעים לו שבחים לא מסוייגים על הכתיבה ועל הייחודיות.


* לא דירגתי את הספר. ל"עד מוות" מגיעים יותר מ 5 כוכבים. "אהבה מאוחרת" יקבל 4 כולל פקטור. לא הצלחתי לעשות ממוצע הוגן.

נתתי לעצמי הזדמנות שניה מול עמוס עוז, והוא בתמורה העניק לי חוויה מתקנת. הפעם “עד מוות” בהמלצתו הקולעת של עמיחי.
הנובלה הראשונה היתה מהנה עבורי, ואילו השניה, עוצמתית ביותר והסתיימה לי בפה פעור.

הנובלה הראשונה מובאת בגוף ראשון מפי שרגא אונגר, מרצה קשיש וערירי העומד לפני יציאתו לגימלאות. בסגנונו המיושן והאובססיה שלו ליהדות רוסיה, מתבונן שרגא בעצב על חייו ועל יחסיו המעטים עם הסובבים אותו. הוא תוהה על משמעות הקיום - ועל חדלונו הממשמש ובא. הנובלה הזו היא תמונת קיום הממוסגרת בתערובת של חרדה, עייפות ותבוסה, ועם זאת - נפש השוקקת וצמאה למגע אנושי, ולסימן של הוויה נשגבת.
רובו של הסיפור הוא מעין מונולוג ארוך, ועם כל היסודות הגרוטסקיים שבו אוכל להבין מדוע יהיו שימצאו אותו משעמם. תופתעו לשמוע, אף אני הופתעתי לגלות, שאני לא נמנית עם אלה. מצאתי את דמותו של הזקן הטרדן המגבב מילים על גבי מילים, מעניינת למדי.
הרגשתי שכאן, לעומת “מיכאל שלי”, עוז שלט הרבה יותר טוב בטכניקה הסיפורית, ויצר תמונה משעשעת.

שונה בתכלית היא הנובלה השניה. מתח דרמטי מצוי בסיפור מראשיתו, ולעומת הפזרנות במילים בסיפור הראשון, כאן ניכרת חסכנות.
היא מתארת את מסעה הנידון לכישלון של שיירת צלבנים העושה דרכה מצרפת לירושלים באביב 1096. את המסע הקודר מנהיג האציל גיום די-טורון. התמורות שעובר האציל ההולך ומתכנס בעצמו, מגבירה את השפעתו המפוקפקת של קרובו הסגפן, קלוד עקום-הכתף.
השיירה נעה באיטיות דרך כפרים ויערות, ובדרכם, מיקם עוז מוקשים של מגע עם הנקרים בדרכם שכולם קשים ואלימים, אך אכזריות יתרה שמורה למי אם לא - ליהודים. נקודת המבט היודופובית הנוצרית מוצגת בצורה מרתקת, בעיקר הסצנות הכוללות פגישות מול יהודים ובפרט הנשים היהודיות, שם התשוקה הסקסואלית מהולה באימה.

לא ראיתי הרבה דמיון בין שתי הנובלות בספר ובין הדמויות הראשיות. אמנם שניהם מונעים על ידי אובססיה, אך שרגא אונגר הוא דמות עלובה, אנטי-גיבור מובהק, ואילו האציל גיום די טורון הוא דמות מרובת עוצמה, טראגית, הנאבקת עד הרגע האחרון. את שניהם מצאתי מרתקים.