סיפור בלשי סביר, נחמד, לא סוחף ,מתחפר לפעמים ומתפזר לכיוונים זניחים, מומלץ פושר.

ספר שני מסדרת המותחנים הפסיכולוגיים שגיבורתן היא פרידה קליין.
פרידה, פסיכולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית, נקראת ע"י קצין החקירות פקד קרלסון, קצין המשטרה לו עזרה בעבר, לחוות דעה על אשה בעלת הפרעה נפשית המעורבת בפשע אותו המשטרה חוקרת. למרות שפרידה מנסה לטעון שהיא לא מתמחה באנשים בעלי הפרעות, היא נעתרת ואף נשאבת לסיפורה של האשה ולפשע שהמשטרה חוקרת. פרידה טוענת בתוקף שהפשע הוא מורכב הרבה יותר והפתרון שהמשטרה מכוונת אליו אינו נכון. ככל שהסיפור מתקדם נראה שלא רק שלא מתקרבים לפתרון הפשע ולאשם אלא שבכל פעם נוספת תעלומה וסימני שאלה נוספים המבלבלים יותר ויותר.
בסה"כ ספר מוצלח ומהנה.

אציין שכבר 3 פעמיים אני מתחילה לקרוא את הספר, כל פעם מתקדמת כמה צעדים רחוק יותר אבל פשוא לא מצליחה לסיים.
ספר מעייף אם לומר את האמת,אולי זאת רק אני אבל הגעתי כבר כמעט לאמצע הספר ועדיין לא הצלחתי ליקלוט על מי מדברים מה קורה ולאן כל העניין הזה בכלל מתקדם.
התחלתי לקרוא את הספר בגיל 16 והנחמה היחידה שאני מוצאת היא שאולי אני פשוט "צעירה" מידי וקשה לי להבין.

אומנם, למראת דירוג 2 הכוכבים אני לא מאבדת תקווה וכנראה אחזור ואנסה לקרוא אותו שוב כי אחרי הכל התקציר כן משך אותי לקנות את הספר מההתחלה.

שעת צהריים, גשם זלעפות בחוץ ואני עומדת בתור בבית קפה קרוב לעבודה , מזמינה טוסט. בדמיוני ראיתי אותו, את הטוסט שלי, בבייגל פריך עם הגבינה נשפכת ממנו, חמים ומנחם , משכיח את הקור וגורם לעונג ,גם אם רק רגעי. במציאות קיבלתי טוסט יבשושי , מבחוץ שרוף ומפנים ממש לא מוכן. בלתי אכיל בעליל. האופציה היחידה לעשות איתו היא רק לזרוק אותו על הראש של מי שהכין אותו. אחרי שנרגעתי מעצביי הרופפים גם ככה, חשבתי לעצמי שצריך להיות ממש כישרון נדיר כדי להרוס טוסט.
"יום שלישי נגמר" הוא בדיוק כמו הטוסט שעליו חלמתי , ציפיתי לספר מתח משובח, כזה שתופס אותך בבטן ולא משחרר, הביקורות באתר שיבחו ואני כבר ראיתי איך אני מתאהבת בד"ר פרידה קליין .
כמה מאכזב היה לגלות שפרידה היא אחת הדמויות הכי יבשות שקראתי בספרי מתח בשנה האחרונה, דמות שאם היתה מציאותית הייתי מאתרת אותה מטלטלת אותה חזק וצועקת לה באוזן "תתעוררי כבר!!!".
כמו טוסט יבש. כך דמותה של פרידה קליין וכך גם הספר הזה.
הייתי קצת נדיבה עם הכוכבים רק בזכותו של קצין החקירות קרלסון. אור חלוש בקצה המנהרה המעייפת הזאת.

ספר מעולה!
אהבתי אותו יותר מ"יום שני כחול".

ספר מעולה, כקודמו בסדרה. אולם בניגוד להמלצת קוראים אחרים, אני כן ממליץ לקרוא קודם כל את הספר הקודם בסדרה, גם כדי להבין טוב יותר את הדמויות וגם משום שהעלילות של שני הספרים מצטלבות.

הספר הזה הפעם איכזב אותי אחרי הקודם יום שני הכחול, הפעם הספר ממש לא זרם, עמוס בפרטים וקפץ מנושא לנושא בלי הפסקה, קראתי עד הסוף אבל. ממש לא זרמתי כמו ב הקודם.

ספר מתח נחמד עם תמרורי אזהרה לגבי ההמשך.
זהו הספר השני- המשך לספר "יום שני כחול" בסדרה שכנראה תחזיק שבעה ספרים ( אלא אם כן הכותבים יהודים וביום שבת הם נחים).
הספר יום שני הצביע על תעתועי ההבנה של נושא כפי שהם מוצגים בעיניים ובתובנה של פסיכותרפיסטית. נהניתי גם מהסיום שמראה כי אין פיתרון מוחלט לבעיות.
הספר הזה מתחיל להראות כעותק של יום שני. תפניות דומות, שוב אותה פרידה הפסיכותרפיסטית בתפקיד האדם ההולך בשוליים ומביט בדרך שונה על העולם (אבל זהה ליום הקודם) בקיצור כמו בשיטת ייצור העותקים בדור שקדם למחשב הוא נראה מעט שונה ודהוי במיקצת.
אולי, כשנגיע ליום שישי או שבת ( תלוי בדת), כבר הדילול יגדל.
יותר חמור הוא שעדיין הדמויות זהות, מה שהתחלפו זה הקורבנות (כמו שנאמר פריירים לא מתים, רק מתחלפים), מה עוד שרבע מן הספר מוקדש ל"הזכרת נשמות" מן הספר הקודם.
התגובה הריגשית כקורא היא התקהות הענין עם התקדמות הקריאה. וחבל.
אני מניח שמישהו שקורא ספר זה כראשון באוקטלוגיה ( 7 ספרים) , ימצא בזה ענין יותר גדול.
הספר מסתיים בהמשך יבוא (אל תעזבו אנחנו יוצאים לפירסומות), דין, הרשע האולטימטיבי עדיין מחפש את פרידה.

זוכרים את הרופאה הפתולוגית קיי סקרפטה? אהבתם אותה? כשקראתי את הספר הזה חשבתי עליה הרבה. החוקרת בספר - פרידה קליין, רופאה פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית במקצועה - הזכירה לי אותה מאוד. כמו סקרפטה, גם קליין היא אישה השומרת בקנאות על תזונה נכונה, על סדר מופתי ועל כושר. כמו סקרפטה, גם היא חווה אהבה מיוסרת ופרידה.

פרידה קליין אוהבת מאוד את לונדון, ואוהבת אותה דרך הרגליים. במהלך הספר תלוו אותה ברחבי לונדון, בדרך כלל הולכת ברגל ממקום למקום. הספר הוא שיר אהבה ללונדון, על נהרותיה העתיקים והסודיים שמעינותיהם החתומים עדיין פועמים בסתר מתחת לפני השטח. פרידה מחפשת את הנהרות הנסתרים, אבל גם את הנסתר והחבוי אצל בני האדם שהיא פוגשת בהם, ולא רק המטופלים שלה. בראייה חדה היא מצליחה להבחין גם במה שהבלש קרלסון אינו מצליח, ולמצוא רמזים לפתרון התעלומה.

הספר מותח ומפתיע עד לסיומו. אף על פי שהמחברים מזכירים מפעם לפעם פרטים חשובים מעלילת הספר הראשון בסדרה זו (יום שני כחול) ואפשר להבין את המתרחש גם בלי לקרוא אותו תחילה, נראה לי שעדיף לקרוא לפי הסדר ולא להפסיד פרטים עדינים מהתמונה.