|
POLLO
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
תזכורת: המשחק הוא משחק מוות. *לא* לבעלי לב חלש. סתם, צוחק. אתם תשרדו את זה, אני מקווה ;)
אחרי שאתם נהרגים, אין דרך לחזור למשחק, אלא אם אני מציין אחרת. בקרוב אפרסם מתחת לדמויות את חוקי ההרג.
נא לא לקחת אישית הריגה (טוב, אני לא יכול להכריח אותכם לא להיעלב ממישהו, אבל.. אל תהיו כבדים).
לכול מי שרוצה להצטרף, יש לכם 24 שעות עד שההרשמה נסגרת.
נ.ב- תקראו שוב את התקציר בשביל להיכנס לאווירה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק ראשון
אתם מתעוררים. בקוטב הדרומי. יש לכם כמה דקות להבין מה קורה עד שהאדם המסתורי מגיע. תדברו אחד עם השני, תנו לנו טעימה קטנה מהאופי של הדמות, והכי חשוב- תשימו לב לזה שיש לכם כוח.
כשכולם יגיבו תגובה ראשונית אני אמשיך את הפרק מנקודת העצירה.
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
פקחתי את עני באטיות והתבוננתי על השלג האינסופי, לקח לעניי כמה זמן להתרגל ואז ראיתי שיש עוד כמה בני נוער איתי.
סקרתי את כולם וניסיתי למיין לי בני ברית. כרעתי ליד נערה בת 18 לפי דעתי, היה לה שער שחור עד הכתפיים, גוף צנום, עור בהיר וגובה ממוצא(אנה).
טלטלתי קלות את כתפה, היא פקחה עניים והסתכלה היישר לעברי, עכשיו ראיתי שיש לה עניים כחולות.
"אני לוסי" אמרתי, נראה שהיא הייתה מעט מנומנמת וכך גם אני.
"אנה" השיבה, עזרתי לה לקום
"מי את חושבת שכדי להעיר?" שאלתי אותה "אנחנו צריכות עוד מישהו איתנו"
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
אני מתעורר עם הפנים בתוך השלג. קר לי באף. ממש קר לי באף. זה לא נעים. אולי קצת. אני נשאר ככה עוד כמה זמן, ונרדם שוב.
* * *
אני שוב מתעוור. עכשיו כבר יותר נעים לי באף, אבל אני עדיין לא זז. יותר מדי נוח בשלג.
אני מתהפך. איפה יורד שלג בימינו? בטח שלא בבית. אני כנראה רחוק משם. אולי בלוקסמבורג. המחשבה הזו מפחידה מספיק כדי לגרום לי להתהפך ולבהות בתקרה -שמיים? מה זה בכלל? כנראה ששמיים, כי לא יורד שלג בפנים.
לוקסמבורג. זה ממש רחוק. אדה (Ada) וסקורפיו בטוח מתגעגעים אלי. אני צריך לחזור.
כמובן, שזה אני, ואני נרדם שוב לפני שאני מספיק לגמור את המחשבה הזו. לשלג יש הפעה מאוד מרגיעה עלי, אני מציין לעצמי לפני שאני נרדם.
אדה וסקורפיו.
זהו.
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
דם. הרבה דם. זה כל מה שאני זוכרת לפני שהתעוררתי. שלג וקרח התפרשו עד לאינסוף מסביבי. הקור
צרב את עורי, אך לאחר שנים על גבי שנים של שכיבה בסמטאות חשוכות בכל מזג אוויר אפשרי, גופי למד לחיות עם אי הנוחות הנלווית לכך.
התרוממתי באיטיות, מניחה את ידי על סלע משונן לצידי, בעודי מנסה להתייצב. כשהסחרחורת התפוגגה, כרעתי על בירכי וסרקתי את משטח הקרח.
חוק מספר 1: כשאת מוצאת את עצמך במקום בלתי מזוהה, תבררי איפה את נמצאת, מי האויבים שלך, מה הסכנות ומה הדרך הבטוחה והמהירה ביותר לצאת מזה.
צמצמתי את עיניי כנגד אדי הקור בעוד ידי נשלחת באיטיות לוודא שהפגיון מוסתר היטב במגף השמאלי שלי. לא הייתי לבד. כעוד שבעה נערות ונער אחד נחתו בזוויות שונות על גבי המשטח – חלקם מתחילים לחזור להכרה. כל אחד ואחד מהם היה שונה זה מזה – כל אחד מאיתנו הגיע ללא ספק מאזור אחר לחלוטין.
הזעפתי את פניי. אם ככה, למה אנחנו כאן? מה ההיגיון בלקבץ אנשים בלי אף קשר אחד לשני, ממעמדות שונים, במשטח ענקי של שלג וקרח?
ראשי ניסה לפעול במהירות, לחשוב ולחשב סיבות הגיוניות לסיטואציה. על אף שהייתי רגילה לדברים משונים ולא אפשריים בחיים שלי, זה היה בשיא חדש לגמרי. דבר נוסף שהעסיק את ראשי היה שלא הצלחתי לזכור את האירועים האחרונים שהביאו אותי לכאן. הייתי בסמטה עם דריי, ואחר כך... אחר כך...
ראשי התפוצץ בכאב שכמעט הפיל אותי על משטח הקרח בחבטה. נאחזתי בסלע בחוזקה, מנסה להירגע.
כשהרמתי שוב את עיני, קלטתי שתי נערות עומדות זו לצד זו ומשוחחות בשקט – האחת בעלת שיער שחור ארוך ועיניים תכולות שסרקו בזהירות את המקום, השנייה בעלת שיער שחור קצר ועיניים כחולות סקרניות. החלטתי שאם אני רוצה לברר משהו על המקום הזה, אני חייבת להתחיל ממשהו. הזדקפתי ופסעתי
לעברן באיטיות...
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
אני צורח כשאני מתעורר. בטח כולם שואלים למה, ובאמת למה? כי אולי זה כואב להתעורר עם שלג בעיניים??
אני מנגב את השלג מהעיניים, וחלק נשטף עם דמעות. אני מדמיין אותן אדומות ומלאות ורידים ונימים.
אני קם, ולרגע יש לי טיפת חרטה שלא עזבתי את המשפחה לי. אבל זה נגמר אחרי שאני מבין שאני צריך להתעורר...
אני רואה כמה בני נוער במרחק של בערך 15 מטר ממני... הייתי הולך אליהם, אבל אני מעדיף לא לקחת סיכונים, ולברוח.
אני רץ בשלג, ודורך על סלעים שמנקבים חורים בנעלי, אבל אני לא שם עליהם. כאילו הם בסך הכל אנשים שמנסים לפגוע בי בעזרת מילים. כל עשיתי לכל מי שנשאתי, פשוט המשכתי לרוץ, ותמיד חושב על זה שאני זה שדורך עליהם, לא הם עליי, כמו הסלעים האלה. אבל בזמן שאני חושב הקלישאות האלה, אני לא שם לב לסלע קצת חד יותר מהשאר, שמעיף אותי אל תוך ערמה של שלג. אני מצפה להיקבר בעולם לבן, אבל במקום זאת אני נוחת נחיתה לא נעימה במיוחד, על שלולית מים. לרגע אחד אני בוהה באוויר, ותוהה איך השלג נמס בשנייה. יש מצב שזה היה בגללי? אממ ראיתי יותר מידי סרטים אידיוטיים...
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"מה קורה כאן?" שאלה נערה עם שער עניים זהובות
"אין לנו מוסג" אמרתי "מה שבטוח שמי שעשה את זה מטורף"
כן" אמרה
"מי את? אני לוסי וזו אנה" אמרתי
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
חחחח *מושג
------
כשאני מתנער מהמים הקרים, שחלקם ספוגים במעיל שלי, אני ממשיך לרוץ, אבל הפעם אני מבין שכבר מאוחר מידי בשביל להסתתר מאנשים. שלוש נערות עומדות בדרך שלי. הן מסתכלות עליי כאילו נפלתי מהירח. אני מעדיף לעשות רושם טוב, אולי לא כולם פה מסוכנים. אני מסדר את השיער הפרוע שלי ואומר "היי" עם נימה של שאלה.
|
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
היססתי לרגע כשעיניה של לוסי בחנו אותי. לא הייתי רגילה לדבר ככה עם נערות בנות גילי, בטח שלא
בסיטואציה מוזרה כמו זאת.
"אני ורוניקה," השבתי באיטיות.
זווית פייה עלתה בחיוך כמעט לא מורגש. היא פתחה את פיה כדיי לומר משהו, בדיוק כשמישהו כמעט התנגש בנו חזיתית. נרתעתי לאחור בהפתעה. הנער נראה מבולבל לרגע, אך לאחר מכן התעשת, סידר את שיערו הפרוע במהירות וחייך בהיסוס.
"היי," הוא אמר.
בחנתי אותו בחשדנות. הוא נראה כבן 17, בעל שיער חום ועיניים ירוקות בעלות זיק משונה. הוא נראה מסוג הנערים האלה שישתטו גם ברגעיי סכנה, אך היה משהו נוסף... משהו עמוק ורציני בצורה שבה נחו עיניו על פרטים - כאילו הוא רואה מעבר להם. חייכתי מעט. חתיכות הפאזל התחילו להתחבר... בתחילה לא הבנתי מה ההיגיון בהבאת אנשים ממקומות רחוקים כל כך ללא קשר אחד לשני לאזור אחד. עכשיו התחלתי להבין... אולי, למרות הכל, אנחנו לא כל כך שונים זה מזה, הריי כל אחד מאיתנו בעצם רוצה לשרוד.
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"לאן נראה לכם שצריך ללכת?" שאלתי, למרות שידעתי שרוב הסיכויים שגם היא לא יודעת.
יש שתיקה לרגע, ואז אני שובר אותה עם "ואיך בכלל נשרוד בלי אוכל? מה אנחנו אמורים לעשות? לצוד כלבי ים?" זאת הייתה אמורה להיות אמירה צינית, אבל היא לא נשמעת ככה, מפני שזה נכון. זה המצב שלנו...
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"זה משהו שאפשר לעשות, יש למישהו נוצת ברבור או משהו כזה?" שאלתי
"למה?" שאל הילד
"קראתי איפה שהוא שאפשר לשים את הנוצה על חור בקרח שזה בעצם חור נשימה של כלבי הים וכשכלב הים עולם אז הוא פולט אוויר ואז הורגים אותו אם יש לך צלצל וזה אמור להיות קשה מאוד כי כלבי הים יכולים להרגיש כל תנועה קלה וזה כמעט בלתי אפשרי להרוג דובי קוטב אז עכשיו השאלה שלי ברורה?" אמרתי
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
לרגע הדעזעתי. לא ציפיתי שבגלל האמירה הטיפשית שלי אני הולך לצוד כלבי ים. אבל אין ברירה...
"עם מה נעשה את זה? למישהו יש סכין או כלי נשק אחר?"
|
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
אני מתעורר שוב. מגיעה לי גלידה. איזה כיף, אני מוקף בגלידה בטעם מים ובוץ.
התעוררתי בגלל הריח. כנראה לא חכם להירדם עם האף מחוץ לשלג. להכל יש ריח רטוב וקר.
במרחק מה ממני יש חבורה של בני נוער. אני מרגיש מטופש בגלל המחשבה הזו. איזה בן נוער חושב על עצמו כבן נוער?
אני מתקרב. בשקט. אני לא רוצה להבהיל אותם. הם מתווכחים על איך נשיג אוכל. מישהי אומרת משהו על כלבי ים ודובי קוטב (הערה חוץ משחקית- דובי קוטב חיים בקוטב הצפוני. אם הבנתי נכון, אנחנו משחקים באנטארטיקה. רק שתדעי, זאבה (8 ). מישהו אחר שואל אם למישהו יש כלי נשק. אני מחייך חיוך גדול. תמיד יש לי קולפן בתוך הכיס. אני פותח את הפה כדי להגיד שלי יש קולפן, ומגשש כדי להוציא אותו מהכיס.
הוא לא שם.
|
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
הבטתי בנער - שבאופן מחשיד עדיין לא הציד את עצמו - ולאחר מכן בנערה, לוסי, ספק בבלבול ספק ברוגז. הם בקושי מכירים זה את זה ולפתע הם מתחילים לדבר על ציד כלבי ים? תהיתי אם זאת תופעת לוואי משונה של הקור, אך הם נראו דיי רציניים בעניין.
העפתי מבט בשמיים הצלולים שלא שיקפו דבר, ולאחר מכן במשטח הקרח והשלג המתמשכים מכל עבר.
החזרתי את מבטי אל לוסי והנער שהמשיכו בחילופי הדברים המשונים, והבטתי לרגע באנה שעמדה בשקט כמו פסל עשוי קרח.
"אנחנו לא נוכל לשרוד במקום הזה אם לא נבין קודם מה זה המקום הזה," אמרתי. לא הייתי רגילה לעבוד בצוות, אבל הייתה לי הרגשה משונה שאני הולכת להזדקק לאנשים האלה. "אנחנו צריכים למצוא מקום גבוה - הר, או צוק, משהו שממנו נוכל להשקיף על כל האזור."
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
בלגית- מצוין :) הממ.. תנסו לא להתרחק יתר מדי. תזכרו שאלה כמה הדקות הראשונות שלכם אחרי שאתם מתעוררים בקוטב הצפוני. זה לא מספיק רק לכתוב "איפה אני?" ו "מוזר". אתם לא סופרמנים קטנים. כשהשאר יגיבו.. יקרה מה שיקרה.
|
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
(תודה (8. לא היינו בקוטב הדרומי?)
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"הרגע נזכרתי שיש גם פינגווינים!" אמרתי בהתרגשות "לא אמורה להיות בעיה להרוג אותם לדעתי, אם זו עונת הדגירה אז יהיה לנו גם מקור חלבון"
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
(התבלבלתי לרגע בלגית, כן אנחנו כן.)
|
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
הייתי באמצע הדרך חזרה למקום שבו התעורתי ככששמעתי את הרעיון החדש שעלה כדי לשרוד. לצוד פינגווינים.
חזרתי בריצה. למזלי, היא הייתה ממש קצרה.
עדיין, התנשפתי כמו סקורפיו אחרי אחר צהריים שלם של משחק. ענני אדים יצאו לי מהפה. זה די מצחיק.
"אף אחד..." התנשמות, התנשפות, "לא הולך..." התנשפות, התנשמות, "לצוד פה פינגווינים. ברצינות, אני מעדיף..." התנשפות אחת, רועשת במיוחד, "למות מלתת לכן להרוג את החיות המסכנות האלו. למה אתם בכלל רוצות להרוג אותם? מה הן עשו לכן?"
כולן נועצות בי מבט כאילו שנפלתי מהירח.
עד כמה שאני יודע, יכול להיות שאנחנו בכלל נמצאים עליו.
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
אני מחליט להעביר נושא כי אני לא הכי בקטע של להרוג פינגוינים "אולי קודם כל נמצא דרך להדליק אש? הרי אי אפשר לאכול אותם חיים." ולרגע המשפט של הנערה שאמרה שצריך למצוא מקום גבוה קורץ לי. הרי אם ניחשף מתישהו לאור של שמש, יהיה אפשר להצית משהו בעזרת זכוכית. "בעצם, כדי שנחפש קודם כל מקום גבוהה. ואגב, קוראים לי צ'אד." לרגע זה מרגיש לי מוזר הדיון הזה בעוד אני לא יודע את השמות של כולם, ולא יודעים את השם שלי.
|
|
Angel
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
התבוננתי בנערים ובנערות העומדים ומשוחחים אחד עם השני ותהיתי, איך לעזעזל הגענו למצב הזה.
אולי הייתי צריכה להקשיב לאימי, להישאר בבית ולנסות להעלים עין מהעולם.
אני זוכרת שרגע אחד הייתי בבית, הרגשתי בחום האח הבוער, ורגע אחרי התעוררתי בצרחות בשלג הקפוא, ליד חבורת נערים ונערות שאיני מזהה.
הם דיברו בינהם על אסתרטגיות הישרדות ועל ציד. נערה נתקלה בי והעיפה אותי חזרה לשלג. "מצטערת" מלמלת הנערה, אך היא לא נשמעת מצטערת, "מה קורה פה?" לוחש נער לידי, כולם נראים כל כך מבולבלים.
ידעתי שמשהו כזה יקרה באחד מין הימים...
"הרגע נזכרתי שיש גם פנגוונים!" צרחה ילדה שעמדה ממש לידי "לא אמורה להיות בעיה להרוג אותם לדעתי, אם זו עונת הדגירה אז יהיה לנו גם מקור חלבון!" - "את מאמינה שנוכל לצוד אותם?" שאלתי אותה ברצינות "הו, כן... כמה קשה זה כבר יכול להיות?" סקרתי אותה, היא נראתה בגילי בערך, רק קצת יותר גבוהה "מי את?" היא שאלה לבסוף לאחר שתיקה ארוכה "ריקי" אמרתי ומיקדתי את מבטי באחד הקרחונים המרוחקים "אני לוסי".
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
הדבר הראשון שחשבתי כשהתעוררתי היה "קררררר לי".
פקחתי את העיניים וגיליתי שאני לא בחדר. אני גם לא באחוזה, ולא בבית הספר או בשום מקום הגיוני שיכולתי להעלות על הדעת. קמתי והבטתי סביבי. שלג, קרח וכמה אנשים - זה כל מה שיש כאן. אבל איפה זה כאן? מה זה המקום הזה?
הרגשתי איזשהו דחף להסתכל על הידיים שלי לא ראיתי משהו מיוחד, אבל הרגשתי.. שונה. המסתי קצת שלג למים כדי להסתכל על ההשתקפות שלי. נאא זה בטח סתם-
רגע, מה?! אני המסתי את השלג???
לין, די, אל תיכנסי להיסטריה. אין מצב שאת עשית אתזה. זה בטח סתם חלק מהחור. אבל אם זה ככה, מה אני עושה כאן?
כמה אנשים התחילו להתאסף ולדבר. התקרבתי אליהם והקשבתי על מה הם מדברים. כשמישהי הציעה לצוד פינגווינים רציתי להעיר הערה, אבל נזכרתי שהם לא החבורה שלי. אני לא יכולה לדבר אליהם איך שבאלי. אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לדבר.
"איך אתן יכולות להיות כל כך בטוחות שיש כאן פינגווינים? לא בכל מקום שיש שלג יש גם פינגווינים. אבל גם אם יש פינגווינים, אין מצב שנצליח להתקרב אליהם. הם ממש מהירים על הקרח. עדיף לדוג דגים, אם כבר"
הרבה אנשים היו חושבים שזה מביך להתפרץ ככה לשיחה של אנשים שאת לא מכירה, אפילו ממש לא מנומס, אבל לא אכפת לי. אני נדחפת, כי עד שימצאו אותי ויחזירו אותי הביתה אני צריכה לשרוד. ואני לא מתכוונת לרדוף אחרי פינגווינים כל היום.
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
כל כך קשה להבין אחד את השני ככה. בזמן שכולם מדברים אחד עם השני, ומתחילים להצטרף אנשים חדשים, ואני קוטע את הדיון המבולגן הזה עם כיחכוח בגרון. כל העיניים מופנות אליי.
"ובכן, אולי עדיף להשקיע את האנרגייה הזאת בלמצוא מחסה מהקור? אני חושב שאם נמות זה יהיה מקור קודם כל."
יש שתיקה לרגע, עד שנערה שהרגע הגיעה מתחילה לדבר.
|
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
חצאיי משפטים הגיעו לאוזניי. לכל אחד בחבורה הזאת היה מה להגיד, וכל הרעיונות התערבבו באי סדר.
נאנחתי, תוהה מה עשיתי שהגיע לי להיתקע בשום מקום עם בני נוער מרגיזים. אדי קור התערבלו לנגד עיניי. הקור היה צורב מכדיי להמשיך להתעלם ממנו. נדמה שהטמפרטורות רק ממשיכות לצנוח.
הנער - צ'אד - כחכח לפתע בגרונו וכל העיניים הופנו אליו מידית. "ובכן, אולי עדיף להשקיע את האנרגיה הזאת בלמצוא מחסה מהקור? אני חושב שאם נמות זה יהיה מקור קודם כל."
זה היה המשפט החכם ביותר ששמעתי מאז שהגעתי למקום הזה. נשאתי את מבטי לשמיים - הם התקדרו בצורה מדאיגה בדקות האחרונות. פתיתי שלג וקרח התערבלו מטה ורוח התחילה לנשוב. זה לא טוב - זה בכלל לא טוב. נראה שנאלץ ליישם את הרעיון של צ'אד מהר יותר משחשבנו.
|
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
טוב, נראה שהם מתעלמים ממני, הערך. השמיים לא נראים טוב. אני חייב למצוא את הקולפן שלי.
אני שוקל לרוץ חזרה על עקבותי, אבל מוותר על הרעיון לפני שאני אפילו מספיק לחשוב על חלופות יותר טובות. הכל עדיף על ריצה.
"טוב, אני חושב שאיבדתי משהו. יכול להיות שזה נפל לי בדרך. מישהו רוצה לעזור לי לחפש?"
הם שותקים. טיפוסי.
"אז לפחות אל תברחו בזמן שאני מחפש, טוב? בבקשה?"
הם עדיין שותקים. הם משתדלים להסתכל על הכל חוץ מעלי.
אני מחליט שלא אכפת לי, ושאפילו אם הם יברחו, קל לראות אנשים על רקע כל הלבן הזה. אוכל להשיג אותם בריצה קלה.
או שלא.
כנראה שלא.
טוב, נקווה שהם לא יברחו, כי אחרת אני תקוע כאן, בלי שום סיכוי לשרוד.
(יש לי שאלה, פולו: מה קורה עם האיש בחליפה נגד קרינה? הוא לא היה אמור לבוא כבר?)
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
הנה זה מגיע- סופה.
אני מרגיש את פתיתי השלג נוחתים על עורי, וכל אחד מעביר בי גל של צמרמורות.
חשבתי על דרך להדליק אש, בלי עצים. אני חושב וחושב עד שאני נזכר בדרך הכי פשוטה- בעזרת זכוכית ואור שמש.
"למישהו פה יש משהו מזכוכית?"
אני חושב לרגע, ואומר "אבל שחושבים על זה, לא יהיה פה אור שמש בקרוב, אז עדיף שקודם כל נמצא מאורה להסתתר בה מהקור"
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
חשבתי על מה שהבחור אמר. מחסה, מה?
"רעיון טוב, אבל אני לא חושבת שנצליח למצוא פה משהו חוץ מהרבה שלג. אבל," אמרתי מהר לפני שמישהו יקטע אותי "אולי נוכל לבנות משהו"
אחד מהם שואל בספק "לבנות משהו?"
אני מחייכת חיוך קטן "שמעתם פעם על איגלואים?"
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
*חושב
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"ואני מניח שכל כך קל לבנות אותם, ותוך כדי שאנחנו עומדים למות מקור"
אני אומר בציניות.
(פולו? מה קורה? מתחיל לשעמם פה XD)
|
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
(אתה יכול לרוץ אחרי ולעזור לי לחפש את הקולפן, אם אתה רוצה. אלמון די בודד כרגע)
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"זה לא אמור להיות קל, איגלואים עשויים מקרח אז בואו נתחיל עם מאורה בסדר, אני מעריכה שיש לנו כמה דקות ולא יותר ואנחנו יכולים לחמם את זה בעצמנו פשוט החום שאנחנו מדיפים נשמר וככה לא נמות" אמרתי ותפסתי ביד של צ'אד ובידה של ורוניקה ומשכתי אותם לגבעת שלג והתכלתי לחפור. הם משכו בכתפיים שלהם ועזרו לי לחפור כי הם הבינו שאו שהם יעזרו לי או שנמות
|
|
|
נטוטו
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"אותו עקרון" חייכתי בשביעות רצון ועזרתי להם לחפור. משהו עדיין הדאיג אותי, זה שהקרח נמס מקודם, כאילו הגיב לרצון שלי. בזמן שחפרתי ניסיתי לנתח את מה שקרה, ומדי פעם שפשפתי את הידיים. הן נדמו כרגע יותר לאבנים קפואות מאשר לידיים של בני אדם.
אז רגע, לין, תחשבי, אמרתי לעצמי. מה קרה שם? רציתי להסתכל על עצמי, אז פשוט המסתי את המים? איך?
הפסקתי לחפור לרגע, ועצמתי עיניים. נשמתי עמוק, פקחתי אותן, ונעצתי מבט בשלג. ניסיתי לרוקן את הראש, אבל זה לא עבד. דמיינתי את השלג נמס, הופך לבריכה של מים.
זה עבד, השלג התחיל להנמס, והפך למים.
"הזוי.." מלמלתי "היי, קלטו את זה" קראתי.
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
התחלנו לחפור. הרגשתי כאילו האצבעות שלי עשויות קרח...
אחרי כעשר דקות, בזמן שהטמפרטורות יורדות, יצרנו בור די נחמד. "אממ זה לא מספיק"
אני ממשיך לחפור, עד שהיד שלי מרגישה משהו קטן וקר בשלג- חפץ כלשהו. כנראה זה נפל לאחד מהנערים פה, לשלג. כשאני מרים את זה ומנער את זה מהשלג, אני רואה שזה סוג של קולפן. "מישהו פה איבד את זה?"
לפתע, אחד הנערים מסתכל עלי עם ניצוץ בעיניים.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
(עוד מעט אני אפרסם את המשימה הראשונה)
|
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
הוא מצא את הקולפן שלי. הוא מצא את הקולפן שלי. הוא מצא את הקולפן שלי.
אני פשוט רץ אליו. אני לא מחזיק מעמד חמישה מטרים, אבל לא אכפת לי. הוא מצא את הקולפן שלי.
את שאר הדרך אני צולע. הוא מצא את הקולפן שלי. אני צריך לתת לו שם. קרלוס. הוא מצא את קרלוס.
אני מתנפל על הבחור, ונותן לו חיבוק.
"איך קוראים לך?"
"צ'אד."
"טוב, צ'אד. אני מבטיח לך את הבן הכי צעיר שלי על זה שמצאת לי את הקולפן. את הבכור ואת אלה שבאמצע כבר הבטחתי לכל מיני אנשים אחרים. אני צריך להתייחס ביותר כובד ראש לילדים שלי. תודה תודה תודה תודה. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי קרלוס. אני אלמון, דרך אגב."
לסיום, אני נותן לקרלוס נשיקה.
"אז, מה אנחנו עושים? בונים איגלו? אני יכול לעזור?"
כן, אני יכול. אני לא ממש טוב בזה. אבל זה רק בגלל שאני מאושר להתאחד עם קרלוס שוב.
"היי, קלטו את זה," מישהי צועקת.
אני, עדיין מסוחרר מרוב אושר, ותוהה כמה ילדים צריכים להיות לי כדי שאוכל לעמוד בכל ההבטחות שלי, הולך אליה.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
(חוקי ההרג רשומים מתחת לדמויות- חובה לציית להם. כול אלה שעוד לא הגיבו..אם אתם לא רוצים לההרג, עצה שלי- תגיבו)
סופת השלגים מתפרצת. החשיבה שלכם מתערפלת לשניה. בשניה לאחר מכן אתם נמצאים בדיוק באותו מקום בו נמצאתם כשהתעוררתם. אדם לבוש בחליפת אסטרונאוטים שחורה עומד מולכם. "לא יפה לברוח, שובבים" אמר. איכשהו הקול שלו נשמע צלול מבעד לקסדה. הוא הרים את ידו והסופה נפסקה. השמיים הפכו למעט סגולים. "תרשו לי להציג את עצמי. ג'יי. אבל תקראו לי האדון" אמר וצחקק צחוק מצמרר. "למי שתוהה מה קורה כאן- הזמנתי אותכם למשחק החביב שלי. הנה מגרש המשחקים שלנו, כן, הקוטב הדרומי. אבל למי שלא שם לב לכול ההתרחשויות המוזרות שקורות כאן.. אנחנו נמצאים בשטח של אוקלנד! השטח המסוכן ביותר על פני כדור הארץ! הידד!" אמר במעט חוסר יציבות. "רוצים לחזור הביתה? בשמחה! אתם צריכים להיות האחרונים שיישארו חיים. אני פותח רשמית את משחקי אוקלנד שנת 3000 לספירה!" אמר ומחא כפיים במגושמות מפחידה. ואז, כשאתם עדיין מוכים הלם, האדון שולף בקבוקון זכוכית מהכיס ומנפץ אותו ביניכם.
~משימה מספר 1~
אתם מתעוררים. כול אחד מכם עומד על עמוד מתכת דק (מה שאומר שאין לכם יותר מדי מרחב לזוז. צעד אחד ואתם נופלים.) בגובה 3.5 מטר. הם במרחק די גדול אחד מהשני. מתחתיכם נוזל טורקיז-נוצץ מבעבע.
לכול אחד מכם שתי אבנים בגודל כף היד. ומוח. תזכרו שיש לכם כוחות.
מישהו *אחד* ימות המשימה. כשבן אדם אחד יפול המשימה תיגמר.
~חוקי המשימה~
בשביל שבן אדם יפול הוא חייב ארבע תגובות לפחות
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
להרוג נער תמים?
אין מצב.
למות?
אין מצב.
להראות פגיע ולגרום לכולם לרחם עליי?
פחחחחחח
מיצים מתערבלים בבטן שלי כשאני רואה את המיץ הזדוני הזה, וכשאני חושב על עצמי נופל לתוכו. ובאותה מידה, לא בא לי להיות אחראי למוות של מישהו. אבל מצד אחר, יש לי הרגשה שיצר ההישרדות יותר חזק מיצר הרחמים. אני לא יכול למות...
אבל מה שבטוח, אני לא הולך להיות אחראי למוות של הילד עם הקולפן, או לשתי הנערות שעזרו לי לחפור מנהרה. שחושבים על זה, עדיף לחכות קצת, כל תנועה קטנה יכול לגרום למוות שלי. אני עומד במקום בו אני רואה את כולם, אז אולי עדיף פשוט להשקיף, ואם מישהו תוקף אותי, להגן על עצמי. ככה זה נשמע יותר טוב...
האצבעות שלי מתהדקות על האבנים, ואני מחכה לראות מה יקרה, בלי לעשות כלום.
|
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
לרגע אחד אני חופרת בשלג מסיבה לא ברורה, וברגע שלאחר מכן אני מוצאת את עצמי באותה רחבת קרח מתמשכת, כורעת על בירכיי.
הוא מטורף, חשבתי לעצמי כשהתחוורו לי דבריו של איש האסטרונאוט. לא... היה בזה יותר מזה - הוא לא היה מטורף... הוא היה קר. הגיוני. מחושב. היה משהו רובוטי וחסר כל רגש בתנועות ידיו, בהבעות פניו. אנחנו כאן במתכוון. הם - מי שלא יהיו - אספו אותנו ושמו אותנו כאן מסיבה שעדיין לא הייתה ברורה לי, אך אני הולכת לגלות. עד עכשיו החיים שלי היו סכנה אחת גדולה - עכשיו, בפעם הראשונה בחיים שלי, בעודי מוצאת את עצמי בגובה 3.5 מטר מעל פני הקרקע, הרוח מוטחת מכל צדדי, מאיימת להפיל אותי אל הנוזל המבעבע המסתורי, התברר לי שאני בעצם רוצה לשרוד.
העפתי מבט בצ'אד העומד על עמוד מתכת זהה לשלי, ועל לוסי מצידי השני עומדת באותה תנוחה, פניי שניהם חיוורות ועיניהם מצומצמות כמחשבים דרכיי פעולה.
דבר אחד היה לי ברור כשמש לפתע - זה בדיוק מה שאיש האסטרונאוט רוצה שנעשה, שנבגוד אחד בשני, שנדאג כל אחד לעצמו. ככה חייתי כל החיים שלי, לפי הכללים האלה, אך לא עוד - אם אנחנו רוצים לשרוד, אנחנו צריכים לשתף פעולה.
"לוסי! צ'אד!" צעקתי. הם הביטו בי - הבעות פניהם מופתעות. חייכתי קלות. "נו, כבר חשבתם על תוכנית גאונית שתחלץ אותנו מהמצב הזה?"
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
הרגשתי הקלה עצומה כשראיתי שורוניקה ולוסי *לא* הולכות להרוג אותי. הבנתי שורוניקה מנסה ליצור ברית, ואני בעד זה. אבל יש בעיה אחת... אני לא יודע מה לעשות!
"אולי פשוט לא נזוז, עד שהוא יתייאש!" רעיון די גרוע, אבל זה הדבר היחיד שיכול לעזור לנו להחזיק קצת זמן.
|
|
|
Angel
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"מה קורה פה!?" מישהו צרח, האיש בחליפה התפוגג כלא היה וכולנו עמדנו על מעיין עמוד דק. מתחתנו בעבע חומר, לא ידעתי מה הוא, והאמת היא, העדפתי לא לגלות. "אולי פשוט לא נזוז עד שהוא יתייאש?" הנדתי בראשי לשלילה "הוא בחיים לא יתייאש!" צרחתי "הוא משוגע לחלוטין!" הם הביטו בי, מצפים שאהגה תוכנית מבריקה שתחלץ את כולנו, "אנחנו צריכים לחצות את הנהר הזה!" צרח מישהו, אני לא זוכרת מי... הכל נראה אבוד לחלוטין.... אנחנו נמות פה.
|
|
|
Angel
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
(המשך... נלחץ בטעות)
אחרי כעשר דקות של ייאוש ההבנה הנוראה חילחלה לתודעתי, אני צריכה להפיל את השאר בעזרת האבנים שבידי, אני מסתכלת סביב. חלק מהילדים ניסו ליצור ברית...
"יש לי רעיון!" צרחתי וכולם מסתכלים עלי, "אולי החומר הזה לא רעיל... אולי פשוט נקפוץ אליו ונראה מה יקרה" - "את באמת חושבת שזה יעבוד?" צרחה לוסי "לא, אבל את רואה אפשרות אחרת? כי אני לא..."
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"זוכרים שאנחנו יכולים לשלוט במים? אולי נצליח ליצור גשר מקרח!"
אבל הקטע שאנחנו בקושי משתלטים על זה. אני שומע מתך של נוזל, ובעבוע. הזמן אוזל...
|
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
אם נסתכל על המצב מהצד החיובי, נראה שיש לי שיווי משקל די טוב. לא סתם זכיתי בתחרות הקפיצה על רגל אחת. הסוד הוא לבהות במשהו שלא זז. ולא נראה כאילו שהאחרים להוטים במיוחד לחסל אותי.
אם נסתכל על זה מהכיוון השלילי, נראה שאני נמצא על עמוד בגובה של שלושה וחצי מטרים, כך גם כל השאר, ומתחתינו יש חומר מבעבע בצבע טורקיז.
אם נחזור לצד החיוי, אני אוהב טורקיז.
לרוב, אני אופטימי. לא הפעם. אני צריך לנסות לעשות משהו. להציל את כולנו. אנחנו צריכים....
שיתוף פעולה!
אפילו בתוך הראש שלי זה נשמע מגוחך. אני נשמע כמו אחד מהלקחים בשיעור חינוך.
חוץ מזה שאני נשמע ככה, נראה שזה יכול לעבוד. אני קורא לבחורה הקרובה אלי ביותר. אני חושב שזו הייתה היא ששמה לב למשהו לפני שמצאנו את עצמנו מול האיש המוזר הזה. "האדון". עדיף ג'יי.
"היי. אני אלמון. איך קוראים לך?"
"לין. אתה באמת חושב שעכשיו זה הזמן להיכרות?"
"לא ממש. תהיתי אם את רוצה, אממממ, לכרות ברית או משהו, שננסה לעזור זה לזה. כרגע, את הכי מסוכנת לי. אני לא יודע אם את אדם שישמח להפיל אותי, אבל אני מעדיף להיות בטוח. אז, מה את אומרת?"
|
|
|
Angel
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"היי אתה!" צרחתי לבחור שהציע לבנות גשר מקרח "איך קוראים לך?" - "צ'אד" - "אני ריקי, דרך אגב. וזה רעיון לא רע, אני מתכוונת, הקטע עם הקרח. אפשר להפוך את המיי טורקיז האלו לקרח" חיוך עולה על פניו "או שאפשר להפוך את כל מיי האגם לקרח"...
|
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
אני חייבת להודות שהייתי אובדת עצות. הבטתי בהבעה חלולה בשני האבנים שנחו בידי. לא היה בזה כל היגיון - האם זה סוג של רמז לכך שאנחנו צריכים לקפוץ - לשקוע כמו אבנים? או האם זאת מלכודת.
הקשבתי בחצי אוזן לבריתות שנוצרו ונכרתו סביבי. הבטתי לרגע בלוסי שנראתה כמהרהרת במשהו כששמעתי את הרעיון של הנערה - ריקי. זה יכול לעבוד... אבל בשביל לעשות דבר עוצמתי כזה אנחנו צריכים שיתוף פעולה מלא של כל שאר הנערים והנערות - הבטתי מצדדי. כדיי שזה ייקרה אנחנו צריכים למשוך את תשומת ליבם של כל האחרים...
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"לא!" אמרתי בשקט לורוניקה.
"מישהו כנראה ימות, לכן אסור בינתיים לשתף פעולה יותר מידי".
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
ריי אוף לייט- אחת האבנים רותחת לך ביד ומתפוגגת
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
*צעקת כאב*
אני מנער את ידי מהחום שעוטף אותה.
אני חושב שזה הרגע לעשות משהו...
ידי אוחזת באבן שנשארה לי חזק.
|
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
הידקתי את ידיי על שני האבנים המחוספסות. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך? כמעט וגיחכתי במרירות לעצמי.
כל אחד לעצמו... המשפט הדהד בראשי. זה נכון. ככה חייתי כל חיי. אם ככה, מדוע הפסקתי? צמצמתי את עיניי. נדמה שמאז שהגעתי למקום הזה אני לא חושבת בהיגיון.
זמזום פתאומי טלטל אותי ממחשבותיי. הזמזום הגיע מתחת לכפות רגליי. נדמה שעמוד המתכת שלי רוטט. האבנים המונחות בידיי רטטו בתיאום חזרה. מזווית עיני קלטתי את אדי חום הנוזל המבעבע מזדחלים באיטיות מעלה. שנייה לאחר מכן האבן של צ'אד התפוררה.
עיניי נפערו לרגע. יכול להיות...? הזזתי את אחת האבנים לצד ימין. המשיכה החזקה כמעט הפילה אותי אל תוך הנוזל המבעבע. נשמתי עמוקות כשהתייצבתי חזרה. אלו לא אבנים... אלו מגנטים (ידוע שמגנטים מאבדים את כוח המשיכה שלהם בחום גבוה), ועמודי המתכת הם כוח המשיכה שלהם.
זה היה רעיון מטופש - אולי אפילו אובדני, אך לא נראה שהאפשריות רבות. העפתי מבט אחד בצ'אד ואז בלוסי, נשמתי נשימה עמוקה והחלטתי.
|
|
|
Angel
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"אההה!" צרחה הנערה שהיא קפצה "אההה!!" צרחנו בתשובה.
היא משוגעת, חשבתי... היא לא תצליח. עצמתי את עייני בחוזקה, מתפללת להמנע מין המראה המבעית. "היי תראו!" צרח צ'אד "היא עפה" פתחתי את עייני במהירות והעפתי מבט באבנים שבידי, העפתי מבט בנערה שנתלתה עם האבנים בעמוד המתכת, הנוזל בעבע מתחתיי. שמעתי את הנערה שקפצה צורחת משהו, האופן שבו היא נשאבה לעבר עמוד המתכת... לא ייתכן שהיא יודעת לעוף אלא אם כן... "מגנטים" התנשפתי, הנוזל ביעבע והעמודים החלו לשקוע. "אל תחשבו!" צרחה הנערה "פשוט תקפצו". תודה באמת על העצה, רטנתי. פרשתי את ידי וזינקתי לעבר עמודי המתכת.
|
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
אם ציפיתי לתעופה קלילה באוויר - בהחלט נחלה לי אכזבה. התעופה דמתה יותר לרכיבה על גב של סוס באמצע סופת טורנדו, ובכל זאת... נראה שזה עובד. זינקתי מעמוד לעמוד, שולטת בזוויות ודרגות הזינוק בעזרת המגנטים.
שמעתי את קריאותיהם המבוהלות של האחרים סביבי. "אל תחשבו!" צעקתי לעברם. "פשוט תקפצו."
הנוזל החל לעכל את העמודים במהירות. לא נותר לנו זמן רב. קיוויתי שהאחרים יצטרפו אליי בעודי ממשיכה לזנק ולרחף באוויר הקפוא...
|
|
|
Angel
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
נחתי בחוזקה ליד הנערה שתפסה בי . "אמהחכנ" היא מלמלה... "גאוני, הרעיון אם המגנטים... גאוני" הצלחתי למלמל "תודה.... ריקי, ככה קוראים לך נכון?" הנהנתי "ואת...?" - "ורוניקה". הבטתי בפחד בעמודים ההולכים ושוקעים במים הרותחים. "תקפצו!!" צרחתי "תקפצו!!"
הם רק בהו בנו חסרי אונים.
|
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
חייכתי מעט למראה הנערה הראשונה שזינקה ללא היסוס בעקבותיי. עזרתי לה להתייצב לרגע כשהיא נחתה על העמוד לצידי.
"גאוני... הרעיון הם המגנטים... גאוני," היא מלמלה. הבטתי בה מופתעת לרגע. אף אחד מעולם לא אמר לי דבר כזה קודם לכן. "תודה... ריקי, ככה קוראים לך, נכון?" נזכרתי במעורפל בשיחה הקצרה שלה עם צ'אד.
היא הנהנה. "ואת?"
"ורוניקה," השבתי.
ריקי העיפה מבט לאחור והבעת פניה קדרה. "תקפצו!" היא צעקה. "תקפצו!" חלקם הביטו בנו חסרי אונים, חלקם עוד מהוססים. חשקתי את שיניי. הבנתי מה המטרה של המשימה הזאת - אומץ, לקיחת סיכונים. ידעתי דבר אחד - מי שלא יעמוד בדרישות, ימות.
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"אם קורה משהו זה באשמתכן!" אמרתי חזרה עצמתי את עניי וקפצתי, בעצם למה לא לפתוח?
פתחתי את עניי ופשוט ריחפתי שם.
נחתי בעמוד של צ'אד והוא עף.
"וואו" מלמל
"נכון, עכשיו בו נצא מכאן!" אמרתי לו וקפצתי לעבר העמוד שהיה בו ופשוט קפצנו לנו עד לסף רק הסף היה רותח וכל הזמן התרחק!
"נו באמת!" צעקתי בכעס
"מה קרה?" שאלה ורוניקה
"הסף רותח וכל הזמן מתרחק!" צעקתי בחזרה
כל כך כעסתי שזה די הדהים אותי, פתאום נוצר מן גשר קרח לידי. זו הייתי אני?
קפצתי עליו אבל הגשר נמס במהירות, ראיתי שורוניקה,צ'אד וריקי נדמה קפצו על הגשר. התחלתי לרוץ בכל הכוח וקפצתי בקצה הגשר הדק.
נחתתי והתגלגלתי הצידה, הם נחתו לידי.
"מי עשה את הגשר?" שאלה ורוניקה בהתפעלות
"אני, או לפחות ככה נדמה לי" עניתי לה
|
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
(היי. אני יוצאת לסמינר עד יום חמישי, ואני לא חושבת שאוכל להתחבר. רק רציתי לומר לכם את זה. ממש אשמח אם מישהו יוודא שלא יהרגו את אלמון. אם אף אחד לא מתנדב, אני שמה אותו בתור דמות רקע. הוא עושה מה שכולם עושים, אבל לא מביא רעיונות או משהו. תהנו במשחק)
|
|
|
Zoey
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
לוסי וצ'אד התעשתו במהירות והצטרפו למופע הזינוקים והקפיצות. זה היה דיי פשוט אחריי שלומדים את העקרונות, למען האמת, אם מתעלמים מהעובדה שאנחנו תלויים 3 וחצי מטר מעל אגם של נוזל מסתורי מבעבע.
קריאתה של לוסי החזירה אותי למציאות. הקפיצה המגנטית בהחלט הצילה אותנו ממוות בטוח, אך קצב החומצה המעכלת את העמודים רק הלך וגבר. נזקקנו למשהו מהיר יותר שיוביל אותנו בבטחה אל היבשה, או הקרח, או כל דבר מוצק אחר.
הייתי דיי מופתעת כשפתאום משום מקום צץ לו גשר קרח. זינקתי לעברו, ריקי בעקבותיי. צ'אד ולוסי קרסו לצדינו.
"מי עשה את הגשר?" הרשיתי לעצמי רגע אחד של סקרנות. עדיין לא היה לי זמן לחקור את המאגר העל טבעי שנמצא ככל הנראה בתוכי.
"אני, או ככה לפחות נדמה לי," השיבה לוסי. היא הביטה מטה על הגשר ההולך ומתמוסס מתחתינו. "מה עכשיו?" היא שאלה.
צמצמתי את עיניי אל האופק. קלטתי משטח קרח אפוף ערפל במרחק, או שאולי היה זה רק הדמיון שלי? כך, או כך, אין זה משנה...
"עכשיו רצים," השבתי.
|
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"שנייה" אמרתי ונשמתי עמוק
"אוקיי בואו נלך! אני לא רוצה להיות פה כשכולם ינחתו כאן ויחפסו משהו לעשות עם האבנים האלה" אמרתי וקמתי ברגע של אנרגיה
|
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
אני קופץ ביחד עם ורוניקה ולוסי לכיוון מדף הקרח.
אנחנו נוחתים עליו והוא משמיע רעש קטן של סדיקה. "זה נראה יציב לזמן הקרוב"
בלי שאני שם לב, ערפל מתחיל להתערבל סביבנו. אנחנו בתוך ענן, ולא רואים כלום חוץ מאחד את השני, ואת משטח הקרח. לאט לאט, בין העשן הלבן, מתחיל להגיע גם עשן בצבע הנוזל שלמטה.
|
|
|
Angel
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
"אוף! אנחנו חייבים לצאת מפה!" אני צורחת בתסכול בעוד אנחנו נאבקים בענן הערפל "רגע ערפל! ערפל זה מים! אולי אם אני אצליח להפוך אותו חזרה לנוזל..." אני מהרהרת "רעיון מעולה ריקי!" צורחת לוסי כדי להתגבר על הרוח השורקת באוזננו, אני מתמקדת וחושבת על הערפל ורואה אותו נמס לנגד עייני.... אני פוקחת את עייני וצורחת, ורוניקה לוסי וצ'אד גם נראים המומים...
|
|
אריאן
לפני 11 שנים ו-9 חודשים
היי לא הגבתי עד עכשיו כי לא התחברתי מזמן... מקווה שזה לא מאוחר מידי להצטרף
בכל אופן נניח שעד עכשיו לא עשיתי שום דבר ראוי לציון חוץ מלנסות לקלוט מה לעזאזל קורה כאן ולבחון את האחרים ולנסות לא למשוך יותר מידי תשומת לב
|
|
