ובכן, אנחנו מודיעות בחגיגיות על פתיחת תחרות קטעי האנשה!
רצינו לפתוח תחרות סיפורים שתהיה שונה ומגניבה לגמרי, ובסוף הועלה הרעיון של האנשה. והחלטנו ללכת על זה!
ולמי שלא הבין מה זה בדיוק 'האנשה' נסביר:
הענקת תכונות אנושיות לחפץ או לבעל חיים, כלומר לקחת חפץ מסוים, ולגרום לו להתנהג, לחשוב ולהרגיש כמו בן אדם.
הקטעים לא אמורים להיות ארוכים ואורך שלהם יהיה בין חצי עמוד וורד לעמוד שלם, וגם מועד ההגשה לא יהיה כזה רחוק.
והתחרות אנונימית כמובן.
ואם יש לכם משהו להגיד, תפנו לאחת מהמנהלות, נשר בדולח, סנואו פוקס או שירה.

ואם עדיין לא הבנתם מה זאת אומרת קטע האנשה ואיך צריך לכתוב אותו, הנה דוגמה לקטע האנשת ורד ששירה כתבה:
הפרצוף הקטן התקרב לכיווני במהירות. העיניים הגדולות בחנו אותי בהשתאות. ידיים קטנות נגעו בעליי ודגדגו אותי, התאפקתי לא לצחוק.
הידיים הקטנות מושטות לעבר הגבעול שלי, רוצות לסגור עליו. היא רוצה לקטוף אותי.
בפעמים הראשונות עוד הייתי נבהל, אבל אם הזמן למדתי שאף אחד לא מצליח לקטוף אותי
רגע לפני שהידיים הקטנות סוגרות על הגבעול שלי נשמע קול
"לורה! אל תקטפי אותו! הוא מלא קוצים! כמה פעמים אמרתי לך לא להתקרב לוורדים?!" דמות מופיעה ליד הילדה, היא גדולה יותר ממנה והיא כועסת. לורה מסתכל עליה בבהלה "אבל אימא! הוא כל כך יפה!" היא אומרת באומללות "אבל הוא מלא קוצים, את רוצה להידקר? קדימה! בואי לאכול ארוחת ערב!" והיא מחזיקה את הילדה והן מתחילות להתרחק ממני.
אני נאנח לעצמי. ילדים נדקרו ממני לעיתים קרובות כל כך. הרגשתי רע להסב כל כך הרבה כאב.
השמש כבר נגעה בהרים שבאופק. רוב הוורדים שחיו סביבי אהבו את השקיעה הן טענו שהיא יפה.. אבל לא אני. שנאתי אותה, יש לה צבע אדום, צבע של דם, כמו הדם הזולג על האצבעות של הילדים שניסו לגעת בי. השקיעה מזכירה לי את זה. ואין בזה שום דבר יפה.
הבטתי בחשכה משתלטת על הדמים. עד שכוכבים התחילו לנצוץ.
נשענתי על השיח ועצמתי את עיניי. אהבתי לישון מוקדם.
הדבר האחרון שהרגשתי לפני שנרדמתי הוא את רחש העלים שלי מתנועעים ברוח.