אף פעם לא חשבתי, שאני אמצא את עצמי, בסיטואציה הזאת. השתיקה הזאת, מרגישה כל כך לא טבעית, כל כך לא בסדר, כשמדובר בי ובגל.
ובכל זאת, הנה אנחנו. זה לא חלום, זאת המציאות. המציאות שאני יצרתי.
אני מסתכלת על הבחור הנאה למראה שיושב מולי, על המיטה, ברגליים מקופלות, בעיניים אדומות ובשפתיים מכווצות. ואני לא מזהה אותו. לוקחות לי כמה שניות, כדי להפנים, שזה הוא. שזה גל, גל שלי. החבר הכי טוב שלי. האקס שלי כיום – איתו יצאתי יותר מעל לשנתיים וחצי.
אני סורקת בעיניי את השיער הג'ינג'י המשגע שלו. השיער שפעם גרם לליבי להחסיר פעימה, בכל פעם שהייתי מעבירה את ידי בו. אני מרשה לעצמי, לרגע אחד, לחטוא ולהתבונן בגופו. אני מבחינה בכמה פרטים חדשים; הוא מנסה לגדל זקן. צבע העור שלו התבהר מעט והשרירים הממוקמים במעלה זרועותיו הספיקו להתנפח עוד קצת, מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.
חוץ מהפרטים האלו, הוא נשאר בדיוק אותו גל, מאז הפעם האחרונה, שנפרדתי ממנו ויום אחרי זה, התנשקתי עם יותם, שהיום הוא החבר שלי.
כן, בסיפור הזה, אני המכשפה. אני מניחה שלדעת גל, אני מכשפה בכל סיפור.
ואז, נפלה ההבנה בחלקי. עכשיו הבנתי למה כשאני מסתכלת לו בעיניים – בבושה רבה – משהו בו נראה לי כל כך זר ושונה.
זה המבט בעיניו. דקירה חדה פילחה את ליבי, כשדרך עיניו הירוקות, יקדה אש. אש מלאה בכאב, בזעם, בטינה, בבלבול, וב... בשנאה. רגע, גל שונא אותי עכשיו? זה משהו שיקח לי זמן להתרגל אליו, בהתחשב בעובדה שאנחנו מכירים מגיל 4 וחצי, מגן שושנה.
"מיקה, את מוכנה להפסיק לבהות בי כאילו אני איזה פסל?" קול מחוספס קטע את קו המחשבה שלי. "אני יודע שאני יפה, אם את רוצה חתימה, כל מה שאת צריכה לעשות זה רק להיחנק."
סומק הציף את פניי כשהבנתי שגל לא השתנה, אלא רק הפך ליותר גלי. רגע, יש כזאת מילה בכלל?
נשענתי על הקיר המקולף והעמוס פוסטרים, שאליו נצמד החלק הקדמי של מיטתי.
"התגעגעתי לאיחולים הלבביים שלך."
"אני בטוח בזה."
"רוצה לשתות או לנשנש משהו?" שאלתי ולרגע אחד, הרשתי לעצמי לקוות שאולי הפגישה הזאת תתנהל טוב, לשם שינוי.
העיניים שלו, מלאות בכאב ובטינה, ננעצו לי עמוק בתוך הלב. "מיקה, למה הזמנת אותי?"
ניסיתי להרוויח זמן. "כי החלטתי שאני מזמינה אותך לארוחה אחת טובה, על חשבוני." ניסיתי לא להסתכל לא בעיניים. הוא הכיר אותי טוב. הוא ידע מתי אני משקרת. לצערי.
"פתאום, אחרי חצי שנה, שבה לא צלצלת אליי אחרי הפרידה, את מרימה אלי טלפון ומזמינה אותי אלייך?" הוא ירה.
נאנחתי. "בסדר, בסדר!" הרמתי את ידיי וסימנתי תנועה של 'נכנעת'. "טוב, התגעגעתי אלייך." לא יכולתי יותר לטאטא את הרגשות שלי מתחת לשטיח. "ורציתי שניפגש, כי אנחנו חברים – "
הוא קטע אותי. "מיקה, אנחנו לא חברים." הוא הבליט כל מילה ובמילה האחרונה, הוא הרים את קולו.
"אבל... אבל..." גמגמתי.
הוא חייב להקשיב לי. הוא חייב לנסות להבין אותי. הוא חייב להבין שהייתי חייבת להיות כנה איתו, ועם עצמי.
לפעמים, אני מנסה לדמיין איך היו נראים הדברים, אם לא הייתי זורקת את גל. אם לא הייתי נסחפת בסיפור אהבה הלא אפשרי שלי ושל יותם. כן, אסור היה לי לממש את הסיפור הזה. אבל הלכתי אחרי הלב שלי. לא הייתה לי דרך אחרת. נכון?
לפתע, הוא חייך אלי חיוך סמוי. "הגמד לא יודע שאת איתי עכשיו, נכון?"
"אתה מתכוון ליותם?" נשכתי את השפה התחתונה שלי. לא, הוא לא ידע שאני נפגשת עם גל היום. זה היה סוד. והתכוונתי להשאיר את זה כסוד.
"כן, אני מתכוון לאידיוט הזה." הוא הרהר לכמה שניות ובחן אותי מקרוב. "הוא לא יודע." הוא קבע והחיוך הסמוי שלו, התרחב עוד יותר. לרגע אחד, יכולתי לזהות בעיניו את הניצוץ הכתום והשובה שתמיד אהבתי אצלו.
"לא יכולתי לספר לו. פשוט התגעגעתי אלייך..." הטון של הקול שלי, נמך מרגע לרגע. ידעתי שאני מסמיקה, ושנאתי את עצמי על כך. מה עובר עליי? למה הוא כל כך חשוב לי? למה אני לא מצליחה לרסן את עצמי? ולמה, למה הכל נראה פתאום שוב מטושטש ולא ברור? "התגעגעתי לחברות שלנו. זוכר? פעם היינו נפגשים כל יום. היינו מדברים הרבה. יוצאים. ועכשיו, אחרי הפרידה, אני כבר לא רואה אותך, גל. אתה חשוב לי. אני לא רוצה לאבד אותך."
הוא השפיל את מבטו אל הרצפה.
למה הוא לא מדבר? ולמה, מפגישה קלילה בין זוג מכרים, הפגישה הזאת הופכת לפגישה רוויה בדרמה?
"אני לא יכול להיות חבר שלך, מיקה," הוא סינן דרך שיניו החשוקות. "אני פשוט לא מסוגל!"
נאנחתי. הייתי צריכה לדעת שזה יקרה. הרסתי את הכל. איך יכולתי בכלל לחשוב שיש אפשרות לתקן הקשר הזה? איך יכולתי להיות כזאת אנוכית?
"בסדר." אמרתי בקול יבש ומדוכדך. מילותיו הדהדו באוזניי. איבדתי אותו לנצח. כבר אין דרך חזרה בשבילנו.
"לא, זה לא בסדר. את לא מבינה שאני אוהב אותך?"
קפצתי על רגליי. הכל התערבב אצלי כעת; צבעים, אנשים, אירועים. הוא אוהב אותי. אבל לי יש את יותם. אסור לי לשכוח את זה. אסור לי לאבד את עצמי.
"לא!" מחיתי בקול מעט כועס. "תשתוק. פשוט תשתוק!" התנערתי. אם הוא לא היה עומד מולי, הייתי רוקעת ברגליי כמו שאני תמיד עושה, כשמשהו לא הולך לי.
והפעם... לא הלך לי, ובגדול.
"תקפצי למים העמוקים..." הרגשתי את נשימותיו הכבדות של גל, על פניי. הוא היה קרוב מדיי. שערו הג'ינג'י הסתדר בפראות על מצחו. זה דווקא התאים לו.
דמעה זלגה מזווית עיניי. ידעתי איך העניינים הולכים להתנהל, עוד לפני שהם קרו. אני בוגדת. בגדתי בגל פעם אחת, עם יותם, אז למה שאני לא אבגוד ביותם פעם אחת עם גל? זה הרי דפוס ההתנהגות שלי. של בוגדת.
באצבע ארוכה הוא ניגב את הדמעה שלי.
המרחק ביננו, היה קטן מדיי. ניסיתי להתרחק אחורה, אבל גבי נתקל בקיר.
"תירגעי..." הוא לחש לי בחיוך קטן. "את כל כך יפה... את כל כך... יפה."
הגוף שלו, נצמד לשלי. ולי, לא היה טעם להתנגד ולנסות להדוף אותו, כי משהו בי, רצה שהוא יגע בי. משהו נורא ואיום.
הרגשתי את שפתיו, מרפרפות על שלי. ואז, באיטיות מייגעת, הוא הצמיד את שפתיו אל שלי, ונישק אותי.
קצב פעימות ליבי הואץ. עצמתי את העיניים שלי, ולא חשבתי על כלום. פשוט זרמתי עם הרגע. לא עצרתי. לא הפסקתי. פשוט נהנהתי. שמחתי. הרגשתי חייה, ולא קיימת.
הלוואי, שיכולתי לשקר ולהגיד 'איזה נשיקה גרועה. לא הרגשתי כלום'.
אבל האמת היא, שהרגשתי יותר מדיי.
הכל בתוכי בער. הרגשתי כאילו אני נשרפת, אבל במקום שאני ארגיש כאבים, הרגשתי טוב. היה לי טוב.
הרגשתי מוגנת. מעורסלת בתוך זרועותיו.
דמותו של יותם, התערפלה במודעתי, עד שנעלמה כליל. הוא לא היה קיים כעת. נשאבתי לעולם אחר. עולם שבו אני וגל זה גוף אחד.
רציתי שהזמן יעצר לנצח. אבל ידעתי, שמחר בבוקר, כשאני אקום עם טעם רע בפה ועם יובש בגרון, בעורקיי, תזרום לה המילה הזאת. המילה הזאת, שלעולם לא תניח לי.
בוגדת.
הייתי בוגדת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
