***
טוב, אתם יודעים, חיים במודיעין, זעיר בורגנות, שכנים, מורות לחינוך מיוחד, פארקים לילדים, רחובות הולנדיים. כמו שאתם חושבים, ככה זה. אולי קצת יותר נעים.
אז הלכנו לקנות שטיח באייס, או הום סנטר. התפשרנו. בין כל השטיחים במניפה הענקית הזאת באייס מצאנו איזה משהו לא יותר מדי מבולגן, עלק עבודת יד, שמונה מאות שקל. משהו שיחליף לנו את הדבר המזעזע שיש לנו בסלון, שהבאתי מסיני לפני שש שנים, מצמר גמלים. או משהו.
למה החלפנו? לא רק בגלל שהוא היה מזעזע. היתה עוד סיבה.
שירי נסעה איזה ערב לחברים ולקחה איתה את הילדים כדי שאני אוכל "לעבוד". במקום לשבת ולצפות בגאנג-באס החלטתי לעשות לה הפתעה ולהכין לה סטייקים, כמו פעם. ברוטב יין ותאנים. קניתי ארבעה אנטריקוטים מדממים אצל הקצב, הבאתי אותם הביתה, הוצאתי מהשקית, והשריתי אותם קצת בבירה במקרר. ככה לשעה שעתיים. את השקית שממנה הוצאתי את הסטייקים שמתי ליד הדלת, עד שאוריד את הפח, הנחתי תפוחי אדמה עם רוזמרין בתנור, עמעמתי את האורות, וחיכיתי להם שיבואו.
בינתיים התחלתי לסדר את הבית, הנחתי את הפוף השחור באמצע השטיח מסיני, העפתי לחדר הילדים את כל הצעצועים, שטפתי כלים, וניקיתי את השולחן. בשבע שירי נכנסה עם הילדים, וואי, איזה כיף, איזה אבא מתוק, דופקת לי בוסה ליד הילדים, שייראו. ישבנו, אכלנו ארוחת ערב, כולנו בעננים. אפילו יואבי לא בכה.
אחרי הארוחה השכבנו אותם במהירות, ערוץ המשפחה לגמרי, סיפור לפני השינה, כל הוואג'ראס. העברנו את הערב מול הטלוויזיה. כן, כן, חיי נישואין, שיגרה. מודיעין.
בשתים עשרה מאי מתעוררת בזעקות שבר, חלמה חלום רע. רצה למרכז הסלון, ודופקת הקאה בסלואו מושן על כל השטיח, והפוף, והשולחן. חצי מהסלון קיא מסריח של ילדים, חם, מבעבע. שירי מיד אספה אותה לאמבטיה, ואני בחצי פה אומר לה מיד, זה הזמן להחליף את השטיח, כי אין מצב שאני מנקה את זה. ובהזדמנות זו, אני זורק גם את הפוף המכוער הזה. שירי, בפרץ של נדיבות, מהנהנת.
לפני שהיא תתחרט אני עוטף עם השטיח את הפוף, ויורד למטה לשים אותו בפח. ליד הדלת אני אוסף את הזבל, והשקית המדממת מהקצב. רבע שעה לקח לי לרדת במדרגות עם הכול בידיים. למטה אני מגלה שהפח מפוצץ, אני נסחב בסירבול לפח של הבניין השני, כולי כבר מלא בקיא וכמעט מקיא בעצמי. גם הפח השני מלא. בפח השלישי כבר היה מקום.
בשלב הזה הרגשתי כבר קצת פחות ערוץ המשפחה.
בדרך חזרה הביתה אני רואה את הזקנה המעצבנת שדופקת לנו בדלת פעמיים ביום ומבקשת להנמיך את המוסיקה, ובכל פעם אני אומר לה שזה לא אצלנו והיא מאיימת שתקרא למשטרה ובסוף לא קוראת, מציצה עליי מהתריס שלה. מסכנה, אני חושב לעצמי. משוגעת.
אני עולה למעלה. מאי כבר חזרה לישון. שירי אומרת לי, אני נוסעת לקחת את דפנה מהשדה תעופה, (דפנה זאת אחותה). תסדר פה קצת בינתיים?
היא חומקת החוצה, ואני מביט על הסלון ונהיה לי רע. כל הדם מהשקית נזל, ומרחתי אותו על כל הרצפה במאבקים שלי עם השטיח. אני תופס סמרטוט ומתחיל לנקות. אחרי דקה, דפיקה בדלת. אני פותח, ורואה שני שוטרים במדים, ואת הזקנה מציצה בחדר מדרגות למעלה, במרחק בטוח. אני שואל, מה העניין, עוד פעם מוזיקה? אחד השוטרים אומר לי, קיבלנו דיווח על אדם חשוד שעוסק בפעילות לא חוקית כאן בדירה. אפשר להיכנס?
אני חושב על שתיל הגראס שהצלחתי סופסוף להפריח במרפסת ואומר לו, אה, יש לך צו? הוא מביט מעבר לכתפי על הרצפה, ושנינו רואים בבת אחת את שובל טיפות הדם במורד המדרגות. הוא מניח יד על קת האקדח ואומר לי, אשתך בבית אדוני?
אני אומר לו, אהההה, היא נסעה ל...זה, ל...שדה תעופה. באותו רגע מאי יוצאת מטושטשת מהחדר שלה ואומרת לי, אבא, מה קורה פה? השטיח נעלם. ואני לא רואה את אמא, איפה שמת אותה?
***
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
