1. לילה חבשי

איך מבחינים בנזיר חבשי שחור משחור, לבוש גלימה כהה, בלילה אפל?



שומעים זמזום, תמיד שומעים מין נהמה עמומה חלשה, כמו סונאר לטווחים קצרים. כשהנהמה קרבה רואים גלגלי עיניים לבנים ואז פוגעים בריח. ריח של בד עבש מהול בקטורת חריפה. אני לא חותמת על זה היום, זה היה מזמן, לפני עידנים, גרתי בחצר הכנסייה החבשית, ברחוב החבשים בירושלים.

רחוב קסום ירוק וצר. גברת לוטה, השכירה לנו חדר במבנה אבן ישן שעמד בחצר הכנסייה צמוד למגורי הנזירים. חדר גדול גבוה תקרה, חלונות מאורכים. מטבחון קטן בפינה, גומחת שינה מוגבהת ושירותים משותפים המפרידים בינינו לבינה.



כאשר באנו לשכור את החדר שיקעה אותנו גברת לוטה לתוך ספת המהגוני הכבדה שלה, שמה בפנינו צלחת תופינים פריכים בטעם קוקוס ולימונדה קרה. הביטה בנו היטב, צמד נערים נרגשים לפתוח פרק משותף ראשון בחייהם ואמרה "תזכרו שהמקום הוא מנזר ועליכם לכבד את קדושת המקום ואת מנהגי האנשים בו". אחר כך הניחה דף עליו כתבה בכתב ידה הזעיר הסכם שכירות בסיסי ביותר. אחרי שחתמנו עליו חייכה ונשקה לנו על מצחנו.



מדרכה צרה ומשובשת יצאה מפתח הבית עקפה אותו ואת מבנה הכנסייה העגול לשמאלה ונפתחה בין עצי ברוש, שיחי גרניום ויסמין ריחני אל הרחוב. החומה המקיפה את מתחם הכנסייה לא השאירה מקום רב לגינה או שולחן קפה וכסאות, אבל די לשירותי בעמידה חפוזים וענייניים של פורעות חוק קשות יום בלילות ללא ירח. הנזירים העלימו עין או נטלו לעצמם שירותי חינם עד לאותו יום שבגינו נפתח הסיפור הזה על הצג.



ובעצם אותו לילה, שעות קטנות וחרישיות של לילה. אורן, הג´ינג´י שלי ואני יוצאים לשאוף קרירות, במורד מוסררה בואך השער החדש. "רק הליכה חטופה חמוד, יש לי הגשה מחר, תבטיח" "כולה עד הבייגלה ליד בניין ג´נראליק, מתוקה, יהיה בסדר" היהיה בסדר הזה תמיד מביא אותנו עד ממילא ורק נרד לבריכת הסולטאן וחוזרים להגיד שלום לזאביק בנוטר דאם על הגג, עד שהירח של חצות מגולגל מאחורי מגדל ימקא כאשר אנו חוצים את שער החצר בחזרה. כך תמיד וכך באותו לילה מסופר.



חמישה צעדים פנימה ונהמה רב מוקדית מחרישה את אוזנינו. "תפילת לילה יש להם היום?" אני מלחשת חסרת נשימה מהטיפוס, הג´ינג´י מצחקק "תפילת הזכאות, תלכי ישר בלי להביט לצדדים", אנחנו עוברים בין הגושים הנוהמים מתגוששים ונוחרים, מגששים כמעט את האפלה, הד הקולות הופך לקריאה נרגשת המטפסת על כיפת הכנסייה, נדלק באור הילה זרחני גולשת לצידה האחר אל פתח חדרו של הכוהן המלמד. אנחנו טורקים את הדלת מאחורינו מתפוצצים מצחוק מחורמנים למען האמת.



נכנסים בצוותא למקלחת הפנויה, שטיפה חפוזה וממהרים למיטה. ההגשה תדחה כנראה. דקות ספורות של ליחוכים מענגים מופרעים בטריקה קשה בדלת. אורן משחיל עליו תחתונים ורץ לפתוח, חבילה שחורה רוטטת נופלת פנימה אל מרכז השטיח הבלוי. שנים מחוברים. נזיר חבשי שחור ודק, גלימתו מופשלת עד למותניו ובלונדה רחבה, מצלצלת בזהבים ומסובכת בקישורים, סוגרת אותו משני הצדדים בחיבוק וואקום. אין הסברים אין השתדלות, השניים מובדלים מהמקום בעשייה חדורת התכוונויות, בלהטוטנות עיוורת. אורן מתנצל ברכות ומכסה את החבילה בלונג צבעוני עליז. הערימה נעה עתה בקצב המעיד על חתירה נמרצת לסיומת מפוצצת. אלא שאת המסיבה הקולנית הזו מפריעה טריקה עצבנית. הג´ינג´י שלי אץ לדלת ושם.



בשורה מתוחה ומוקפדת עומדים שלושה כהנים שחורים. חמורי סבר ומתוחים, "מתנצל על ההופעה שלי, הייתי בעיצומו של פתרון בעיה מתמטית" הוא מורה באצבעו על השולחן העמוס ניירת מתעופפת. הערימה נעה עתה בשקט יחסי, "אנחנו מחפשים את ואטו, אמרו לנו שנכנס לדירה שלך" מגמגם שחור אמצעי, "מי זה ואטו?" מיתמם אלוני. "מהנזירים החדשים" "הם היו בחצר ועשו דברים רעים" מגמגם שחור שמאלי, אלון חוסם את הפתח בגופו האדמדם שתי ידיו על משקוף העץ מזה ומזה, ובנחרצות עיקשת משיב "אף אחד לא נכנס לפה ואני מבקש להעיר בפניכם שהשעה מאוחרת ועלי לחזור לתירגול שלי" השפה המלוטשת שלו מעידה על עליית טמפרטורת במזג הג´ינג´י. אני צופה פעולה בלתי נשלטת של אהובי המנומש ומחליטה להיכנס לתמונה.



בעירום מלא מואר וחוצפני אני נעמדת לצידו ושואלת במתיקות "מה קרה?" השלושה מרימים גלגלי עיניים צחורים למעלה, הבעת פניהם חתומה ועיקשת, בתיאום מושלם את מסבים את גבם אלינו. גלימה אחת מלחשת התנצלות מוזרה והארמדה מתרחקת לתוך החושך. לרגע קט אנו עומדים לנו בפתח, ואז פונים למיטה בחדווה לא מוסתרת. על השטיח הבלוי מתנועעת לאיטה החבילה, שרידי ריטוטים מהתפוצצות אחרונה.

נכתב לפני 14 שנים ו-9 חודשים