****
כשאנדרה היה בן שבע עשרה וחצי, ההורים שלו נסעו לחופשה של יומיים באחוזת ספא בגליל. זאת היתה הפעם הראשונה, ככל שאנדרה יכול לזכור, שהם הסכימו שהוא יישאר לבדו בבית, ולא ייסע איתם.
לפני שהם יצאו, אמא שלו שאלה אותו בפעם המאה אם הוא בטוח שהוא לא רוצה להצטרף, אבל איכשהוא, לבלות ארבעים ושמונה שעות שלמות עטוף בחלוק מגבת עם ההורים שלו ועוד כמה זקנים רוסים עם פסוריאזיס, לא היה נשמע לו מפתה במיוחד. שלא לדבר על זה שסוף סוף היתה לו הזדמנות להזמין את החברה שלו, ליטל, לארוחת ערב רומנטית אצלו בבית, לבד, בלי לחשוש מהשאלות המביכות של אבא שלו או שמישהו ייכנס אליו לחדר בדיוק כשהוא מוריד לה את החזייה. הם יצאו כבר שישה שבועות, וחוץ מלהתנשק מאחורי פיצוציות וחיבוקים מאומצים על ספסלים חשוכים בשדרה הם לא עשו כלום.
מנסה לא להיראות נלהב מדי, הוא ענה לה שייסעו, ושהוא יהיה בסדר. אין מה לדאוג.
ברגע שהדלת נטרקה, אנדרה שלף את הטלפון מהכיס וחייג במהירות. "הי מותק... כן, הם נסעו הרגע. מתי את באה? כן, שבע זה מעולה. נעשה טייק אווי? אה, וואללה... טוב, אההה, את יודעת מה? צודקת. ארוחה עליי. אני מכין. לאא, שטויות, אני מבשל מעולה, אל תדאגי. לא, לא, אל תביאי כלום. יאללה. שבע. טוב. ביי, מותק. ביי.".
אנדרה ניתק את הטלפון וחש בפאניקה קרה שמטפסת לו במעלה הבטן.
לא רק שהוא לא בישל מעולה, אלא שהוא לא ידע לבשל. בכלל. אפילו לא חביתה. אמא שלו, שהיתה טבחית מצויינת, פינקה אותו והיתה מכינה לו תמיד הכול. שלוש ארוחות ביום, ואם היה צריך אז יותר. היא לא הסכימה שייכנס למטבח, שהיה הממלכה הפרטית שלה ומחוץ לתחום בשבילו. אפילו אבטיח או מלון היא היתה מתעקשת לחתוך ולהגיש בעצמה לשולחן, כך שהוא לא היה צריך לנקוף אצבע, אף פעם. אחת לכמה חודשים היו נותנים לו לשטוף כלים.
זיכרון מעומעם עלה בו פתאום. הוא ילד קטן, עומד עירום על שרפרף עץ ירוק במטבח, ומכין עוגיות חמאה, הפתעה לאימא. כשהיא חזרה מהעבודה הוא הגיש לה את צלחת העוגיות ביד רועדת. "בשבילך", הוא אמר. "אתה הכנת? בעצמך? פה במטבח?" היא נאבקה בעצמה שלא לכעוס עליו על שנכנס למטבח שלה, אבל בחיוך מאומץ עלה בידה לנגוס באחת העוגיות. למרות שהיה בן פחות משבע, אנדרה הבחין בהבעה דקה, לא מרוצה, על פניה. "זה ממש טעים", היא אמרה, בקול מופתע כמעט. הוא לא האמין לה, השאיר את הצלחת בידיה, ברח מהמטבח, ולא חזר אליו מאז.
השעון הדיגיטלי בפינת האוכל הראה חמש וארבע עשרה דקות, עוד פחות משעתיים נותרו עד שבע. אנדרה לא ידע מה לעשות. הוא בנה על טייק אווי מהתאילנדית שנפתחה לא רחוק משם, אבל מסתבר שליטל חשבה דווקא על ארוחת ערב ביתית. הוא לא רצה לאכזב אותה. בכל זאת, אם העניינים יילכו חלק, אולי היא אפילו תישאר לישון. לא, זה חייב להיות מושלם.
במטבח היה מדף עם כמה ספרי בישול, ואנדרה התחיל לעלעל בהם בקדחתנות, מנסה למצוא משהו טעים ופשוט להכנה. הוא אף פעם לא היה בררן מדי באוכל. איכשהו כל מה שהוא הכניס לפה הרגיש לו תמיד טעים באותה מידה, אפילו סנדוויצ'ים עבשים מהקיוסק של דדה בבית הספר. הוא חשש שחוש הטעם עלול להטעות אותו דווקא עכשיו, בארוחה הראשונה שהוא מבשל.
אחרי כמה דקות של חיפושים, אנדרה החליט לבדוק קודם כל במקרר ובארונות, ולפי מה שהוא ימצא שם להחליט מה לבשל. לבסוף הוא החליט לעשות את זה פשוט. סלט, ופסטה. זה לא יכול להיות כל כך מסובך.
הוא מצא קערת זכוכית, חתך בזריזות כמה ירקות, הוסיף גבינת מוצרלה וכמה תבלינים, וערבב הכול בתוך הקערה. אחר כך הוא הרתיח מים ובישל פסטה לפי ההוראות שעל השקית. את הרוטב הוא הכין לפי מתכון של רות סירקיס מחומרים שהיו במקרר או גדלו בגינה.
האוכל היה מוכן. אנדרה פרש מפה לבנה מעל שולחן האוכל, העמיד פמוט עם נר שהוא מצא איפשהו, וערך את השולחן עם צלחות וכוסות.
כמה דקות לפני שבע, הוא הכניס את הכף לסיר וטעם מעט מהרוטב.
אנדרה קפא במקומו. היד שהחזיקה את הכף רעדה. הוא טעם שוב. הטעמים התפוצצו לו במוח. זה היה ללא ספק הדבר המופלא ביותר שהוא הכניס לפה אי פעם. שילוב התבלינים והטעמים היה מושלם. אלוהי. זה היה טעים פי אלף, פי מיליון, פי אינסוף מכל דבר שאמא שלו הכינה לו בעבר, וגרם לכל האוכל הטעים שהיא בישלה לו להיות תפל, ואפילו דוחה, בהשוואה.
בתוך שלוש או ארבע דקות, אנדרה חיסל הכול. הפסטה, עגבניות השרי עם המוצרלה והבזיליקום, הבצל הסגול והצנוברים נאכלו כולם במהירות ונמצצו עד תום. הם היו פנטסטיים, חד פעמיים, מעולים. הוא ניסה להבין מה הוא מרגיש אך כל מילה שחשב עליה עשתה עוול לתחושותיו וגימדה אותן למשהו ארצי, ממוצע, רגיל. אנושי. האוכל לא היה דבר מכל אלה. הוא הרגיש כאילו הוא במאנצ'יז, על אקסטזי, מלא באהבה חסרת גבולות. אלא שהדבר שאנדרה אהב באופן לא טבעי באותו רגע, היה האוכל. כל פירור וטיפה בו.
אנדרה הביט בכלים הריקים, מתנשם בכבדות, מנסה לעכל מה התרחש כאן עכשיו. צלצול פתאומי החזיר אותו באחת למציאות. היא פה.
הוא הביט דרך חור ההצצה. ליטל עמדה על המפתן, לבושה שמלה שחורה צמודה, ותיק גדול תלוי ברישול על כתפה. נראה שגם היא תכננה לבלות אצלו את הלילה. אנדרה פתח את הדלת, ותוך שהוא מוחה שארית רוטב מעל סנטרו, אמר לה שהוא מצטער. שזה לא יילך ביניהם. שיש לו מישהי אחרת. שהכול היה טעות אחת גדולה. הוא היה מוכן להגיד כל דבר, רק שתלך משם. שתסתלק. רק שלא תיכנס ותמצא משהו מהאוכל. כפית אחת, והיא לא תעזוב אותו בחיים.
למזלו, היא הסתובבה ועזבה מיד, בעיניים רושפות. חתיכת מפגר, הוא שמע אותה ממלמלת, וחמק בהקלה בחזרה למטבח, שם הוא מחה ביסודיות כל שריד של אוכל. כמו חשוד ברצח, כל טיפת די. אן. איי. של מזון חוסלה עד שלא נותר ממנה דבר.
כמו הענק הירוק שמתעורר בבוקר עם בגדים קרועים לאחר לילה של פורענות ומבין שדבר לא יחזור להיות כשהיה, התיישב אנדרה על הספה בסלון כשלבו פועם במהירות. הוא הביט בבבואתו במראה ממול. משהו השתנה בו, והוא לא יכול להניח את האצבע בדיוק על מה זה היה.
מותש, הוא נשכב לאחור, עצם את עיניו, ונרדם.
לאחר שינה טרופה של חמש עשרה שעות, התעורר אנדרה כשהוא רעב וצמא. הוא הלך באיטיות, מתנודד, אל המטבח, והכין לעצמו פרוסה עם גבינה לבנה. הוא התיישב בפינת האוכל, ונגס בלחם.
הוא הזדקף במקומו בבת אחת. אלוהים אדירים. פרוסה עם גבינה לבנה. זה היה טעים באופן מושלם כל כך, שזה היה מיסטי כמעט. הוא יכול להרגיש, רק דרך הטעימה החטופה של הטקסטורה של הלחם והגבינה, את כל מרכיביהם הסמויים, ואת מה שעבר עליהם מהרגע שהיו קמח, שמרים, מלח וחלב. בעת ובעונה אחת, הלשון שלו כמו פירקה ואז חיברה מחדש את המרכיבים כפי שהיו צריכים להיות, בצורתם האידיאלית, המושלמת.
אנדרה סיים לאכול, מחה כל פירור תועה מהשולחן, והחליט לצאת לטייל מעט בחוץ, לחשוב.
מקץ שעה ארוכה של תעייה ברחובות ללא יעד ברור, תוך נסיון לעבד בראשו את הגילויים החדשים, הרים אנדרה את מבטו וגילה שהוא נמצא בשוק. הוא צעד במורד הרחוב, מתחכך בקונים הרבים, והתענג על הניחוחות השונים של הירקות, הפירות, המאפים והגבינות. באחד הדוכנים, "ברוך פירות איכות", היה תלוי שלט מאיר עיניים שהבטיח אחריות מלאה על מתיקות האבטיחים. "לא אדום, לא מתוק - לא כסף", נאמר בשלט.
"איך אתה יכול להיות בטוח אם אבטיח יהיה מתוק?" שאל אנדרה את המוכר. "למתוקים יש רעש מיוחד", ענה המוכר, וכראייה לדבריו הרים את אחד האבטיחים שלידו והחל לטפוח עליו במיומנות. "זה, קצת עם קמח זה, אבל מתוק דבש. רוצה?"
אנדרה חייך. "לא, תודה", אמר. "אבל תגיד, אתה צריך עובדים? יש לי עוד שבעה חודשים עד הגיוס והייתי שמח לעשות קצת כסף. אני גם אשמח ללמוד את סודות המקצוע".
המוכר חייך. "וואלאק אשכנזי כמוך בחיים לא יידע לבחור אבטיח, אבל יאללה, נעשה ניסיון יומיים. תצליח, תמשיך. הולך?"
איש מבוגר התקרב לחנות. "ברוך, יש לך איזה אבטיח טוב בשבילי?". ברוך עמד לקום אך אנדרה סימן לו ביד שיישאר לשבת. הוא בחר אבטיח מהערמה שלידו, טפח עליו ואמר לאיש, "יא חביבי, איזה אבטיח זה, בחיים לא אכלת דבר כזה". האיש הרים מבט ספקן והסתכל על אנדרה. "אתה בטוח? כי מי שמוכר לי אבטיח לא מתוק אני לא חוזר אליו יותר, ואצל ברוך עוד לא התאכזבתי. מה אתה אומר, ברוך?"
ברוך קם ממקומו. "אה... תן לראות, תן". הוא לקח את האבטיח, וטפח עליו כמה פעמים. "עזוב, אני אתן לך אבטיח אחר, משהו ליגה לאומית, באחריות". אנדרה עצר אותו. "זה אבטיח טוב, ברוך. אבטיח מדהים. בוא נפתח אותו ואם אני טועה, אני קונה אותו. מה אתה אומר?"
ברוך גיחך והסכים. הוא שלף סכין גדולה מתחת לדוכן וחצה בתנועה חלקה את האבטיח לשני חלקים. "לא נראה משהו", מלמל הקונה. "לא כזה אדום". "תביא לי רגע", ביקש אנדרה. הוא לקח את אחד החצאים, ועם הסכין שנטל מברוך בצע חתיכה ורדרדה מהקצה. הוא טעם חתיכה, וחייך. "קח, תטעם" הוא אמר לקונה, שהביט שוב בספקנות אל האבטיח הוורוד, אל ברוך ובחזרה לאנדרה. לבסוף הוא לקח את החתיכה שהושיט לו אנדרה, ונגס.
אחרי שתי לעיסות עיניו נפערו. "בוא'נה, זה...". ברוך חטף את החתיכה שנותרה אצל אנדרה, רחרח אותה ונגס בה בזהירות. "וואללה טעים. אחושילינג, איזה אבטיח!". הוא הביט בהערכה אל אנדרה. "שיחקת אותה". הוא הניח את שני חצאי האבטיח על המשקל. "עשרים ושבע שקל".
אנדרה התקבל לעבודה כעוזר ירקן. רוב הזמן הוא מילא את התפקיד המפוקפק של זה שסוחב את האבטיחים ועורם אותם על הדוכן, חותך את הניילון הנצמד ומהדק אותו אל חצאי האבטיחים שנבצעו מבעוד מועד, ומדביק את המדבקות הצהובות של "אבטיחי ברוך, מתוקים באחריות". לפעמים הוא זכה לחתוך ממש אבטיחים ולמכור אותם ללקוחות, בעיקר כשהיה לחץ או שברוך היה צריך ללכת לסידורים. למרות ההצלחה הראשונה, ברוך עדיין לא סמך עליו ממש.
השמועה על מתיקות האבטיחים של ברוך עשתה כנפיים, והחנות המתה מלקוחות. איש לא רצה יותר להסתכן ולקנות אבטיח בינוני בחנות אחרת. החנות שגשגה במהירות ואנשים היו מגיעים גם מרחוק כדי לטעום את האבטיחים של ברוך, שבעצמו כבר התחיל להאמין שהסחורה שלו מיוחדת, למרות שהוא קנה אותה, כמו כולם, מחקלאים בשוק הסיטונאי שמאחורי בית מעריב.
באחד הימים, אנדרה עבד קשה משעות הבוקר המוקדמות בנשיאת האבטיחים, שמספרם הלך וגדל מדי שבוע, מהמשאית אל הדוכן. הוא החמיץ את ארוחת הבוקר, כך שהיה רעב במיוחד והתקשה לחכות להפסקת הצהריים שלו. הוא ניצל רגע שלא היו לקוחות בחנות וחמק בבטן מקרקרת לחדר האחורי של החנות. כשהוא נכנס לחדר, עיניו חשכו. ברוך, הבוס שלו, היה בעיצומה של נגיסה ענקית מהסנדוויץ' שאנדרה הכין לעבודה - לחמניית שיפון מעוטרת בשומשום וקצח, עם פרוסות רוסטביף, חרדל דיז'ון וגרגר נחלים. פשוט ואפקטיבי. "בוא'נה, זה אתה עשית?" שאל ברוך בפה מלא, "טעים, החרא הזה".
אנדרה כמעט התעוור מזעם, והכה את ברוך באגרוף מוחץ ללסת. ברוך נפל מיד אל הרצפה המלוכלכת, בלי שהספיק לומר דבר מעוצמת ההפתעה. אנדרה זינק עליו ובלי יכולת לחשוב המשיך להכות בו שוב ושוב עד שפניו של ברוך דיממו ללא הכר. טיפת דם ניתזה על פניו של אנדרה. הוא ליקק אותה בלשונו, וחייך.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
