יצאתי לפני כמה דקות מהאופטיקאי שלי, אלברט.
חשבתי שעשיתי טעות איומה, ושאני פשוט אידיוט; כשהוא בדק לי את הצילינדר במכשיר המשקפיים המכני הענקי הזה שיש לאופטיקאים, ושאל אותי שלוש מאות פעם איזה יותר טוב, זה או זה, זה או זה, אחד או שתיים, החלטתי לענות לו בכל פעם את התשובה ההפוכה. לא יודע מה קפץ עליי פתאום, רציתי לראות תוך כמה זמן הוא יקלוט שאני עובד עליו, במין תעלול כזה, חסר תוחלת.
הוא סיים את הבדיקה, והרחיק את המכשיר מעיניי. שאלתי אותו בחצי חיוך, נו, והוא המהם תשובה לא ברורה והניד בראשו, כשפניו מביעות דאגה שנראתה לי מוגזמת בכוונה, משוחקת. אמרתי, מה, עלה לי הצילינדר, הה? והוא הנהן, נכנס אל בית המלאכה הקטן שלו מאחורי הפרגוד. ישבתי וחיכיתי, קצת נבוך. אחרי חמש דקות הוא יצא משם, ובידיו זוג משקפיים עם צילינדר אימתני - מינוס חמישים ושש, בשתי העיניים.
הוא הושיט לי את המשקפיים, פתחתי את הפה כדי לשאול אותו אם הוא צוחק עליי, אבל בדיוק נכנס לקוח, איזה חבר כנסת, ואלברט נפנה אליו ועשה לי תנועה של זה בסדר, אתה יכול ללכת.
לא הבנתי, מה, הוא רציני? אבל שניהם כבר התחילו לדבר, ולא יכולתי להגיד כלום. יצאתי מהחנות בלב כבד, והנחתי בידיים רועדות את המשקפיים המוזרים על האף.
עכשיו לא רק שאני רואה מעולה, אלא שאני גם יכול לראות מה קורה מאחוריי, כמו זיקית. שלוש מאות שישים מעלות.
אולי בכל זאת עשיתי איכשהו את הדבר הנכון. מחר יש לי תור לרופא שיניים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
