פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1103 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים התחרות! שלומית
דבר ראשון, רציתי לומר תודה לכל מי שהשקיע כדי שהתחרות הזאת תתממש. עכשיו, ליצירות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!( אני רק אזכיר, כל היצירות מתפרסמות אנונימיות כדי לתת לכולם הזדמנות שווה):
הבת
שם השיר "הבת" מנגינה לפי השיר של אביב גפן לא זה לא יהיה השיר שלנו.(כתבתי אותו לאבא ז'ל שלי)
הבת ביקשה את האבא...
לה אמר שהוא צריך לעזוב
אך ישמור עליה
מלמעלה....
היא ביתו האהובה...
לכן אמר לה שלא יעזוב אותה
כי הוא אוהב אותה...
פיזמון: לא זה לא יהיה פרידה שלנו
זה רק התחלה של משהו חדש
ועם הזמן אוהבים יותר....
אוהב אותך לנצח אבא
לך אקדיש כל פעימה.....
אוהבת אותך כול כך
געגועים עולים לי...
זיכרונות רצים לי כה מהר
מיתגעגעת אליך אבא...
אני אהיה נשר...
ואני אהיה גוזל אבא שלי
ואני אשמור עליך תחת כנפיי...
חבק אותי חזק אבא
אל תעזוב אותי לעולם
אני ביתך שגאה שאתה אבא שלי
בוא אליי אבא יקר שלי
ועם הזמן אוהבים יותר...
-----------------------------------------------------------------------------
סיפור 2:
היא פתחה את המקרר והסתכלה על תכולתו, מלא בפירות, בגבינות, ובבשרים מכל הסוגים. היא הסתכלה לעבר השעון שהראה את השעה המאוחרת, היא חייכה והושיטה את ידה לעבר קופסת התותים הטריים ונגסה בתות האדמוני והמתוק. היא נתנה למיץ המתקתק להישטף בפיה בזמן שהלכה והתיישבה במקומה על הספה.
היא הסתכלה עליו בזמן ששתה במכה אחת את המשקה החריף מהמקום שבו עמד במטבח. היא ישבה על הספה המרופטת שהשקיפה על המטבח העולה על גדותיו בכלים מלוכלכים וקופסאות ריקות של קפה.
הוא לא הפסיק, הוא רק המשיך למלא את כוסית הזכוכית שכבר נשחתה מרוב שימוש. הוא הדליק את הסיגריה העשירית שלו והתהלך בניסיון להגיע לחלון המרפסת. היא המשיכה להסתכל לעבר המקום שהוא עמד שם וניהנה את ראשה לימין ושמאל, "חסר תקנה" לחשה לעצמה. היא יכלה כבר לראות אותו מאוחר יותר זורק את הבקבוק של הג'ק דניאלס לפח, היא כבר יכלה לראות אותו מתנדנד בזמן שעמד והסתכל לעבר אימה. היא ראתה את צילו על רצפת המטבח המרוצפת באריחים לבנים מתנדנד אנה ואנה, שמעה את השאיפות ואת הנשיפות של עשן הסיגריה.
היא לעולם לא תוכל להרים סיגריה ולהירגע מהסם הקל הזה, לשאוף את העשן הסמיך לריאותיה ולאחר כמה רגעים לשחרר אותו לעולם הקריר ולהסתכל עליו עד שהוא מתפוגג ברקע השמיים הכחולים. היא לא תוכל משום שהוא זה שעישן לידה ללא הפסקה, הוא זה שמילא את ריאותיה באויב הערפילי הזה, הוא זה שגרם לה לדחייה המידית של הניקוטין שבהישג היד.
היא לעולם לא תרים בקבוק אלכוהול ותיתן לנוזל הקר לגעת בשפתיה האדומות והצמאות, היא לא תוכל לשבת במסיבה ולהרים כוס שמפניה ולשתות לכבוד הנאום, היא לא תוכל לשבת במועדון ליד הבר ולשתות כדי לעלות חיוך לפניה, היא לעולם לא תוכל לעשות את כל זה כי הוא זה שהראה לה על בשרו מה קורה כששותים.
היא כבר ידעה את כל השלבים שלו מההתחלה שבו הוא פותח את המכסה ועד הרגע שבו האלכוהול מתנדף מדמו. היא ידעה שקודם כול הוא יסיים את כל הבקבוק בתוך פחות משעתיים, לאחר מכן יתחיל להתהלך בבית מתנדנד, ואז יעשה לעצמו כוס קפה גדולה וילך לעבר חלון המרפסת לעשן 2-3 סיגריות.
היא כבר הכירה את כל זה ממקום מושבה על הספה בסלון, היא ידעה שהוא רואה אותה, שהוא מרגיש את נכחותה שם, את עיניה הפונות לעברו. כמה שיותר ניסה להתעלם ממנה ככה יותר היא הסתכלה, הביטה, חישבה, ניתחה, וקלטה.
לאחר שהיה מסיים לעשן היה הולך לעבר חדר השינה וישן למשך ארבע שעות לאחר מכן היה קם, ממשיך לשתות כחצי בקבוק. ואז הוא היה מסתובב בבית ומדבר שטויות.
הוא ניגש אליה "תחביאי את הבקבוק" אמר לה בקולו המחוספס, היא קמה ללא השמעת ציוץ, לקחה את הבקבוק הצהוב והחביאה אותו בחדרה, באותו חדר שאחיה הקטן בן השש ישן באותו הרגע.
היא יצאה לסלון והתיישבה שוב במקומה כמשגיחה, "אני לא אשתה יותר" הוא אמר בזמן ששיחק בסיגריה הלבנה באצבעותיו המעוותות, "כן, מה שתגיד" היא לחשה כמעט ולעצמה, הוא צחק "מה זה אמור להביע?" שאל בזמן שהסתכל נדמה שדרכה. "קודם כול אתה אבא, אתה שתוי, אתה גבר.." אך לפני שיכלה לסיים את דבריה הוא הפריע לה "אני לא אבא שלך" הוא אמר בקול המתבדח הזה שלו, היא הסתכלה לעבר אימה שאמרה לו שהוא מדבר שטויות אז הוא הסתכל לעברה והמשיך "את יודעת בדיוק כמוני שאני אבא רק בשביל אחיך הקטן, אני כבר לא אבא שלך, את יודעת את זה ואני יודע את זה" אמר כשהכניס את הסיגריה לפיו.
המילים נעתקו משפתיה, היא לא יכלה להגיד שום דבר. אולי עמוק בפנים היא ידעה שזה נכון, שהוא הפסיק להיות אביה כשהוא הרים עליה את הקול בפעם הראשונה, בפעם הראשונה שאכזב אותה. אולי היא ידעה שמעולם היא לא הייתה בתו של אביה, שאפילו חלקיק קטן ממנה לא היה דומה לחלק בגופו או באישיותו בה, למרות שהגנים שלו זרמו בדמה. היא מעולם לא התייחסה אליו כאב, היא לא סיפרה לו דברים אישיים, היא מעולם לא בילתה איתו 'זמן איכות', היא אף פעם לא יצאה איתו לאינשהו. והעניין הוא שזה לא חסר לה. משום שמעולם הוא לא השכיב אותה לישון, הוא לא קילח אותה, הוא לא הכין לה אוכל לביה"ס, הוא לא שיחק איתה, לא , היא הייתה צריכה לעשות את זה לבד.
"אני לא אביך" הוא המשיך בזמן שהלך לעבר החלון. היא ישבה שם במקומה, לא מעזה לקום ממקומה, דמעות עולות לעיניה והיא מנסה לעצור אותן, לא רוצה לתת להן להישטף ולהתפרץ מתוכה. היא ידעה את כל זה אבל היא מעולם לא הודתה שהוא לא היה אביה ברוח. היא מעולם לא אמרה בקול רם שהוא לא אביה.
אימה הסתכלה לעברה "למה את כל כך שקטה? על מה את חושבת?" , היא הנהנה את ראשה, לא מוכנה לדבר משום שידעה שקולה ישבר, היא השתעלה ושתקה, "מה קרה?" אימה המשיכה לחקור, "כלום, כלום לא קרה" היא אמרה בשקט, "אבל את כול כך שקטה על מה את חושבת?" אימה שאלה בזמן שהמשיכה להסתכל במצג המחשב. היא מחתה דמעה "אני חושבת אם ללכת לקחת עוד תות" .
--------------------------------------------------------------------------------
סיפור 3:
הוא שמע קולות.
חזקים, חלשים, לוחשים. מהדהדים.
הוא שמע אותם בכל מקום; לעיתים היו חודרים הם אל תודעתו כגלי רדיו קטועים ולעיתים היו נגלים אליו בצורה ממשית, אמיתית, דרך הטלוויזיה. האנשים בתוכה דיברו אליו. הם הביטו רק בו. רק בו. והם אפילו ידעו את שמו, הם ידעו את עברו ואת עתידו והיו לכל הוויתו. הם היו לו לעזר, לייעוץ; כמו שאחרים הולכים לרבנים, לכמרים... כל אחד יודע לאן לפנות, אבל הוא לא. לכן הקשיב הוא לקולות. הוא האמין להם. כמו ילד המאמין לאימו כאשר זו אומרת לו כי במידה ולא יתנהג כמצופה, ישלח לפנימייה. רחוק-רחוק, כמו המקום ממנו מגיעים הקולות.
ובמקום הזה אין חברים, אין משחקים, אין כלום. יש רק חושך, ומפחיד. מפחיד מאוד. ואתה רוצה לצרוח ואתה לא יכול; החושך אוטם כול צליל, כול צליל.
(גלי רדיו קטועים)
ובכל זאת אתה צורח, והדמעות לא מאחרות לבוא. הן זולגות זו אחר זו, גולשות; כמו זוג פנינים המחליקות מהיד. ואתה יודע, אתה יודע היטב למה אתה שם. לא התנהגת יפה, לא הקשבת (לקולות) לאימא. אימא רוצה רק לטובתך, תמיד.
גם הקולות רוצים לטובתך.
הם אומרים לך, 'לך אליו, מאחורה, עם הגרזן שבאסם. אל תניח לו לצעוק, אל תניח לו להתגונן. פשוט הנף את הגרזן מעל ראשו וחסל.' וזה נשמע כל-כך פשוט, זה נשמע כל-כך נכון. והרי אתה לא רוצה ללכת רחוק, אתה לא רוצה להיות בחושך. אתה אוהב את האור, נכון? בחושך אין אור. יש רק חושך, ואף-אחד לא שומע, אף-אחד. אז אתה הולך, אתה הולך לבחור, אתה לוקח איתך את הגרזן, והינה, בטרם זה כלל חש בנוכחותך, בטרם מספיק הוא להבחין בצלך הנמרח על הקיר המקולף, אתה מניף את הגרזן מעל לראשו -
ואז אתה עוצר. רק לשבריר שנייה, כי אתה לא בטוח. אתה מטיל ספק, אתה שפוי. תודה לאל!
אולם הוא אינו כזה. הוא שומע את הקולות, הוא מאמין לקולות.
הוא מניף את הגרזן ומניח ללהבו לבקע את גולגולתו של זה. והדם ממטיר. קולח. הוא שומע אותו מתיז בפראות, וצוחק. הוא שומע כיצד הלהב מרוצץ את עצם הגולגולת, ונאנח בסיפוק, כמו מתוך אהבה. הקולות (הכריחו) אמרו לו לאהוב את הצליל הזה, צליל המוות. הדם משפריץ על פניו, בקצב, זרם חם של נוזל. זה לא מפריע לו, זה לא מפריע לו כלל. הוא שולף את הגרזן מגולגולתו של הבחור, מוכן להכות בו בשנית, ואז הוא נזכר. הוא נזכר כיצד הלך ברחוב ושמע לראשונה את הקולות, כיצד תחילה נרתע מהם קלות ופלט צרחה חרישית. איש לא שמע, איש לא רצה לשמוע. גם לא היה בכך כל טעם שהרי הקולות היו טובים אליו, כבר מהפעם הראשונה. הם הבינו אותו, למרות שזה תחילה לא האמין בהם לחלוטין; הוא שמע כי רק במוחותיהם החלולים של חולי נפש נשמעים קולות כגון אלו. אבל הוא אינו חולה נפש! אימו הרבתה לו במחמאות; היא אמרה לו שהוא חכם, שהוא חד מחשבה, אפילו שזכר את לוח הכפל רק במעורפל. היא אהבה אותו נורא, באמת. אם כי ייתכן ולא מספיק - שהרי עזבה את העולם מבלי לומר שלום. מותירה אותו לבד, בחושך. 'אבל זה לא נורא,' חשב לעצמו.' הקולות כאן איתי, הם איתי לנצח. הם נשארים!'
הוא לא הטיל ספק.
הוא לקח את הגרזן והטיחו בפניו של האיש. הלהב פגע בשפתיו הפשוקות, מרסק כל אשר עומד בדרכו. חניכיו של הבחור כמעט ונתלשו ממקומם, לא שהיה בהם כל צורך – הרי השיניים גם הן נפגעו כהוגן. לא נותרה אף לא אחת מהן; כעת היו הן פזורות כאבקת סוכר בתוך פיו של האיש, כמו לא היו מעולם.
וזה מצחיק, זה מצחיק נורא לחשוב איך הכול נגמר כה מהר. כה יפה. ורק עוד מכת גרזן אחת, בגב. רק כדי לשמוע את צליל פיצוח החוליות, ואולי...אולי להוציא אחת, ולשחק איתה, כמו לגו. זה יהיה כיף! הקולות אומרים שזה יהיה כיף. הקולות לא משקרים. אז הוא מקשיב להם, והוא מפצח את גבו של הנער בעזרת הגרזן, יוצר פצע עמוק. הוא שומע את צליל הניפוץ. הוא משליך את הגרזן על הארץ, ובעזרת ציפורניו המלוכלכות קורע הוא את עורו של הנער מעליו. מחדיר את אצבעותיו לתוך הפצע, בולש בתוכו, בתוך הבשר-הנא, וזה נשמע כמו חולצה דקה שנקרעת לאיטה. בשקט. הוא מצליח להוציא כמה שברי חוליות, משחק עימם דקה ארוכה, ולבסוף תוחב אותם חזרה אל תוך הפצע המדמם, מצפה שישתלבו שם מחדש, שישתקמו. זה לא קורה.
הוא נלחץ.
הוא מחטט בתוך הצלקת. מושך בצינורות הדם שקטע, דם עוד מתיז מתוכם. מנגנון הקסם לו ציפה אינו עובד. 'תמשיך, פטריק, תמשיך,' הקולות לוחשים לו, הם צחוקים. הוא שומע אותם. גם הוא מתחיל לצחוק, והוא אפילו לא יודע למה. אם כי אין זה כלל משנה. הוא ממשיך לצחוק, צחוקו חזק, מהדהד. ואנשים ממרחק שומעים בו היטב. עד מהרה הם באים.
דלת החדר נפתחת בחבטה. אור לבן פורץ פנימה. אישה מבוגרת, בשנות השישים חייה, ניצבת בפתח הדלת, ידיה מכסות את פיה. היא רועדת. הוא מבחין באישוניה הרחבים ובפניה החיוורים. 'היא ראתה את הזוועה,' הוא מסיק.
היא פולטת צווחה מחרישה אוזניים, כזו המקפיאה אף את דמו שלו.
"מ-מה...מ-מה אתה?" שואלת האישה, קולה סדוק.
'מה אני?'
"אני הקולות."
הסוף.
--------------------------------------------------------------------------------
סיפור 4:
דרכו של מכתב
הכול התחיל ממכתב,
הוא נכתב בידיים טובות ומלא כוונות טובות.
הוא היה אמור להישלח אל כתובת שעכשיו היא אסורה.
אבל המכתב ישן וידיים שהפכו מוכתמות עם הזמן.
בתוך מפעל שדרכו, כדרכו של עולם. הפך כבר מזמן למוסד ארכאי.
בשנים שכאלה, שנת 3015.
ישראל, או לפחות זיכרונותיה.
מה ומי שמכיר, אולי מתמונות של תפארתה.
אומנות וחובבי היסטוריה שכל כך מעטים הם בעולם.
רק הם יוכלו לומר שהייתה זו הכתובת, בכל רחבי תבל לא היה כמותה.
הם לבדם ידעו לספר ולפאר את התמונות אשר מהן לא נותר דבר פרט לכמה מילים.
המכתב שהיה יחידי, היה מיועד לאדם אחד בלבד, שעליו השם כלל לא נכתב.
רק מילה קטנה שממנה נותר רק לנחש שהשם נכתב לידיד קרוב כמו אח. נכתב לאב או לאם.
לאהוב או אהובה.
אין איש יודע. אך קצר הוא היה. מקסים ושובה בכל מילה.
עליו נכתב, בשפה שהייתה אז מקובלת:
"שלום,
הייתי רוצה לשאול לשלומך,
אבל אתה אותי מזמן שכחת.
אולי אתה באמת לא הייתה אמיתי.
אולי השלת את וכולנו, כאשר היינו יום אחרי יום
קמים ואת שימך מהללים.
שכחת, אז אשכח גם אני"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים סיפור שלוש עיניים משתנות
-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים תצביעו! דניאל
-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים למי את מצביע? שלומית (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים לא לשכוח שלומית
כדי להצביע צריך לכתוב את שם היצירה בכותרת ואז אם רוצים לתת תגובה או ביקורת. לבחירתכם. בהצלחה לכולם!!!!!!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
