פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2752 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים מישהו - פרק 1 לידור
23/1/1987
יום שישי
"אחות, תעבירי לי בבקשה את המלקחיים" אמר בקול צורם הרופא המבוגר שאגלי זיעה נטפו על פניו המקומטים.
"בבקשה דוקטור" אמרה האחות והגישה לו את המלקחיים.
היולדת נשפה שוב ושוב. לוחצת הכי חזק שרק יכלה. היא הרגישה שאוזל לה האוויר, שאין לה אפשרות לנשום. אט-אט האוויר פשוט נעלם. עינייה נעצמו מדי פעם והיא הייתה תשושה. 9 חודשים של סבל מתמשך שגרם לה להרגיש כאילו הוא לעולם לא יגמר, 9 חודשים שסבלה בהם כל-כך אבל עם זאת תקופה מופלאה שלא תשכח לעולמי עולמים.
היא שוכבת כשרגליה פתוחות. צועקת, צווחת, לוחצת כמה שיותר חזק. פיזית, היא נמצאת בחדר הלידה. אבל נפשית, היא לא הייתה שם. היא הריצה אי שם במעמקי מוחה את התקופה שעברה עליה. הציפו אותה הריבים הבלתי פוסקים עם בעלה, הרעב הבלתי-נשלט שתקף אותה כל בוקר וכל לילה. הסחרחורות. הבחילות. ההקאות. ועם זאת, הבעיטה הראשונה של התינוק. הציפייה, ההמתנה.
'עכשיו' היא חשבה לעצמה 'הכל עומד להיגמר'. היא עמדה על הקצה, בין התקופה שסבלה בה כל כך, הייסורים שתקפו אותה שוב ושוב וההמתנה לתינוק, הציפייה, לבין חיים מאושרים ואמיתיים, עם תינוק, תינוק שהוא שלה. שנוצר ממנה. היא החלה להפנים שהיא הופכת לאימא.
"תמשיכי ללחוץ" זעק הרופא שהבין שהראש שלה לא בדיוק איפה שהוא אמור להיות "לא להפסיק!"
בעלה עמד כל אותו הזמן בקצה החדר. הוא לא היה מסוגל לצפות במראות האלו. הוא היה המטופובי. כשירדו לה המים הוא נלחץ יותר ממנה. הוא לא ידע מה הוא אמור לעשות באותו רגע, מה עושים כשאשתך עומדת מולך, מתחתיה שלולית מים שמעלה גיחוך קל והיא צורחת. הוא לא ידע האם לצחוק או לבכות.
הוא התקרב אליה, נשק לה. "את ב..בסדר, מֵל? להביא לך מ..משהו לשתות?" שאל אותה בקול מפוחד.
מאז ומתמיד בעלה היה פחדן. כשהיו נוסעים הוא והיא ללונה פארק הוא היה עם פרצוף חמוץ, הוא לא רצה שאישתו תחשוף את פחדיו. או כשהיה איזה ג'וק בבית, הוא לא היה מסוגל להרוג אותו בעצמו. ברגע שהיה רואה ג'וק התכוון לצעוק אבל שתק. הוא היה יוצא מהחדר, מצווה עלייה להרוג את הג'וק, וַלא הוא יֵרד למטה ויגור ברחוב. והיא הייתה אומרת לו, 'אבל למטה יש הרבה יותר ג'וקים' והוא היה מביט בה במבט כועס ויוצא מהבית.
"אני חייבת..." עוד לפני שהספיקה להגיד את המשפט היא הרגישה עוד התכווצות שהופיעה ונעלמה כשהתחשק לה, "תביא לי מים, ג'ייס" ביקשה בסבל. הדבר היחיד שרצתה באותו רגע הוא לצעוק. "יש פתיחה של 4 אצבעות" אמר הרופא, הוא הביט במֵל האומללה "את בטוחה שאת לא רוצה אפידורל?" שאל. היא רצתה בכל מעודה משהו שירגיע את הכאב. רצתה שהוא יפסיק. הסבל היה פשוט נוראי. כל מכה קטנה שקיבלה כשהייתה בגן, כילדה קטנה התגמדה לצד חווית הלידה. זו הייתה הרגשה נוראית. "כן, אני רוצה.."
תוך רגע הרופא החזיק בידו מזרק. הוא מילא בתוכו חומר כלשהו. פחד הציף את מֵל. 'אולי לא?' חשבה לעצמה בין התכווצות להתכווצות 'מה יקרה אם זה לא יצליח, אם הוא לא יזריק למקום שאליו הוא אמור להזריק?'
ולפתע, כאילו שמע את מחשבותיה החל הרופא להסביר, "החלל שאליו אני אמור להזריק דק מאוד, ולכן אני מבקש ממך, לא לזוז כשאני מחדיר את המחט, בשום אופן לא לזוז" אמר הרופא "מובן?" שאל והביט במֵל. "כן," ענתה, מהססת "מה יקרה אם אזוז?" שאלה בפחד. "אם תזוזי ויקרה מה שלא אמור לקרות" מֵל נלחצה, עוד התכווצות תקפה אותה, "במקרה הכי גרוע את יכולה להיות משותקת. לתקופה זמנית או אפילו לכל חייך." הוא הביט במֵל בשאלה, "את בטוחה?" שאל אותה שוב. "כן," היא ענתה "אני רוצה". הרופא ביקש ממנה לקשת את גבה, כך שיוכל להזריק את החומר בעמוד השדרה. הזריקה כאבה למֵל כל כך. היא לא כל כך הצליחה לקשת את גבה כרצוי והאחות פשוט משכה אותה בכאב בלתי נסבל. אחרי הרבה זמן הזריקה עברה ולאט לאט ההתכווצויות פסקו. היא לא ידעה מה היא אמורה לעשות כרגע, מתי ללחוץ? או שהיא לא צריכה בכלל ללחוץ? הרופא נתן לה הוראות ברורות והיא ביצעה את הוראותיו כראוי. היא בכלל לא שמה לב אבל היא הייתה בחדר הלידה לא מעט זמן והיא אפילו לא הבחינה בחדר המיוחד. 'בחדר הזה' חשבה לעצמה 'כל כך הרבה נשים הופכות להיות אימהות, הוא חייב להיות מיוחד'. היא הביטה בתמונה הגדולה שנתלתה על הקיר שמולה. בתמונה היה אפשר לראות אישה, אם היא לא הייתה מחזיקה בידיה תינוק מֵל הייתה בטוחה שהיא דווקא ילדה. האישה-ילדה הייתה יפת תואר, שיער זהוב ועיניים תכולות. היא לבשה שמלה אדומה פירחונית וחיוך גדול היה דבוק לפניה. התינוק שלה היה שכפול שלה, רק כבן. הם היו נורא דומים. כשמֵל הבינה שיכול להיות שאולי הם בכלל אחים, אולי האישה-ילדה פוגשת עכשיו את אחיה, בעלה ג'ייס חזר. הוא החזיק כוס מים בידיו הרועדות. אפשר היה לראות על פניו כמה הוא לחוץ. בכל זאת, הוא הופך להיות אבא. אבא של ממש.
אחרי חמש שעות, פחות או יותר, מֵל ילדה. הדמעות זרמו והיא לא הצליחה לעצור אותן. התינוק היה מכוסה בדם. הוא היה מחובר לחבל הטבור. הרופא הביט בג'ייס בשאלה. ג'ייס ידע שהוא אמור לחתוך את חבל הטבור. כלומר, הוא לא אמור, הוא לא מוכרח, זו פשוט מתנה. הוא רצה לעשות את זה אבל לא היה יכול, הבחילות הגיעו ואיתן גם כאבי הראש. הוא התנצל בפני הרופא וחזר למֵל. יחד עם התינוק יצאה גם השיליה, היא הייתה מטונפת ומגעילה, מלאת דם. מֵל פשוט רצתה להקיא. היא לא יכלה להביט בנעשה, היא הרגישה שהיא הופכת ליצור קטן, בגובה ס"מ ולוקחים אותה לטיול בגוף שלה עצמה. הרופא חתך את חבל הטבור, הוא העביר את התינוק לידיה של האחות שמיהרה וניקתה אותו. היא לקחה אותו לעמדתה וביצעה בו בדיקות שערכו לא מעט זמן. מֵל רק רצתה להחזיק אותו. רק רצתה להרגיש את הפרחח הקטן שסבלה בגללו 9 חודשים, אבל אהבה אותו תוך כדי. רק רצתה להתחיל להפנים עד כמה היא צריכה להגן עליו ולשמור עליו כל עוד היא חיה, לשמור עליו כשאבא שלו יפיל אותו מהאופניים, לשמור עליו מילדים שיציקו לו בגן או בבית הספר, לעזור לו בשיעורי הבית ואפילו בענייני בנות. הוא הילד שלה והיא אוהבת אותו.
הרופא ניגש אל מֵל ואל ג'ייס שישבו חבוקים על המיטה שעליה התבצעה הלידה. בידי הרופא התנועע לו הברנש הקטן, בנם של מֵל וג'ייס. הרופא העביר את התינוק לידיה של מֵל, היא פחדה להחזיק בו וג'ייס החליט לעזור לה. הם אחזו בו יחד, מאושרים. משפחה מאושרת. האחות ניגשה במהירות אל הרופא ולחשה לו דבר מה. באותו הרגע הרופא יצא מהחדר בלי להוציא מילה מפיו. מֵל וג'ייס הביטו זה לזה בעיניים.
"אתה חושב שקרה משהו?" שאלה מֵל במבט מודאג.
"מה זאת אומרת? מה כבר יכול לקרות?" הוא לא שיער שמשהו יכול להרוס להם את הרגע המושלם הזה.
"אני לא יודעת," אמרה מֵל "אולי הילד חולה? אולי הוא עומד למות?" היא החלה לבכות.
"מתוקה שלי, מה פתאום! איך העלית בדעתך דבר כה טיפשי? הילד בריא ושלם, את זוכרת את כל מה שעברנו בשבילו? אל תדאגי, יפתי. הם בטח בודקים אותו." הוא חייך אליה חיוך צבוע. זה היה ידוע שהיחסים ביניהם הם לא אותם יחסים שהיו פעם. הם היו רבים הרבה יותר מאשר היו אוהבים. "כבר בדקו אותו! אני מבקשת, מתחננת, רק תראה לאן לקחו אותו. מה עושים לו? אני מרגישה שמשהו רע קורה!". ג'ייס יצא מהחדר בלית ברירה. הוא החל לרוץ בין החדרים, מחפש את הרופא. 'אולי הוא פושע שחוטף ילדים וכל השנים האלה הוא הסתתר מהמשטרה בעזרת עבודתו כרופא?' הירהר ג'ייס. הוא פחד פחד מוות. גם ככה החיים שלו נהרסו בגלל הברנש הזה. הוא בכלל לא רצה ילדים. הוא רצה לחיות עם אהובתו לבד. להיות חופשי. כל ערב לצפות באיזה סרט יחד וישר לקפוץ למיטה, וזה מה שבאמת היה, אבל מֵל שהשתוקקה לילדים שיקרה לו, והנה חודש לאחר מכן הגיעה אליו בהודעה: 'אני בהריון!'
"צוות הרופאים והאחיות" הודיעו ברמקולים שהוצבו בכל רחבי בית החולים "תקלה מס' 42 אירעה בחדר 65 בדקות האחרונות. אני מבקש מכולם לסגת ברגע זה מעבודתם הנוכחית ולהתפנות מיידית" רחש המיקרופון נשמע ואף ציפצוף קל עלה בכל המסדרונות. 'חדר 65' חשב ג'ייס, 'זה החדר שלנו, מה קרה לילד שלנו?'. הוא נכנס לפאניקה. הוא ידע שלא ימצא את הרופא, כנראה שהאירוע שמתרחש הוא רציני ממה שנדמה לו. אבל איך יחזור למֵל? מה יגיד לה? היא כמובן תאשים אותו בכל והוא יצטרך להמשיך לנחם אותה ולמנוע בעדה מלריב במקום ציבורי. הוא חזר בהליכה שפופה לחדר מספר 65, וכבר מהכניסה היה יכול לראות את מֵל בוכה.
"מתוקה," אמר לה "אל תדאגי.. נחזיר אותו.." אפילו הוא לא האמין למה שהוא אומר. 'כל מה שקורה פה מוזר' חשב לעצמו 'איך הרופאים רשאים לעשות דבר שכזה?'
הם ישבו חבוקים על המיטה. האם בוכה והאב מעודד. נראים כזוג אוהבים שילדם האהוב נחטף, זוג אוהבים צעיר שאין לו שמץ של מושג, מה עושים במצב שכזה. כל אחד מהם ידע עמוק-עמוק בליבו שברגע שהם יחזרו לביתם, הריבים יחזרו יחד איתם. ג'ייס שיער שאישתו מֵל תתפרץ עליו בעצבים אפילו פה, בבית החולים ובסוף, ההשערה שלו התבררה כנכונה.
"זה אתה!" קמה מֵל בפתאומיות "בגללך הכל! אם היינו מביאים ילד לפני זה, אם לא היית מתנגד כל-כך אז אולי כל זה לא היה קורה!" הדמעות לא הפסיקו.
"מה?" גיחך ג'ייס "את ממש לא נורמלית! את לא קולטת שזה לא קשור אלינו! זה קשור לילד! משהו לא טוב בילד הזה. משהו בו פגום." הוא פגע בעצמו כשאמר את הדברים, אבל לא היה לו אכפת. "אני רוצה שתמות, אידיוט מנוול! שבחיים יותר לא תעז להגיד שהבן שלי פגום, שיש בו משהו לא טוב, אם כבר יש בו משהו לא טוב הוא קיבל את זה ממך!" החזירה מֵל. הרוחות ביניהם סערו, הם פתחו במריבה אפילו שהיו בבית חולים.
"ממני? מטומטמת! אז למה התחתנת איתי, הא? למה גרמת לעצמך כזה סבל? אני עוד ממזמן הייתי צריך לתבוע אותך, עוד מהשקר המסריח שלך, אמרת שלקחת גלולות אבל את שקרנית זוועתית! שיקרת לי!" הוא החל להיזכר בתקופה ההיא. כמה היה פגוע. היא לא הייתה יכולה לסמוך עליו ולספר לו על רגשותייה.
"אוי, ממש לא אדוני הנכבד, אני לא אתן לך להעליל עליי עלילות! אני לא אשמה שההורים שלך היו מכים אותך. אני לא אשמה שסבלת בעולם. ואתה חצוף כזה, בגלל שסבלת אתה חושב שכל מי שמגיע לעולם סובל ולכן לא רצית ילדים. לא רצית שהם יסבלו, מה שלא היה קורה כמובן. אתה אדם רע! כשהילד שלנו יגדל אני אספר לו בדיוק מי אתה, כמה שלא רצית אותו!" מֵל הרגישה שניצחה בוויכוח אבל ג'ייס לא וויתר, "אין לך טיפת שכל, חתיכת חולה! אם לא היית משקרת לי, וכן שיקרת לי אז שלא תעזי להגיד שאני מעליל עלייך עלילות. אם לא היית משקרת לי היינו יושבים עכשיו בבית, צופים באיזה סרט קומדיה טוב וקופצים למיטה! אבל את היית חייבת לשקר לי!" שקט השתרר לשניה אחת בודדה ואז הצחוק המתגלגל של מֵל התפשט בכל רחבי החדר "זה כל מה שאתה חושב עליו! כל היום רק סקס, סקס ועוד פעם סקס! נראה לך שאלה החיים שאני רוצה? נראה לך שאני רוצה לקום כל בוקר, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לראות סרט קומדיה ולקפוץ למיטה? אם אתה רוצה את זה אתה יכול ללכת ל..."
בדלת עמד הרופא ובידיו התינוק. מֵל וג'ייס לא שכחו מהוויכוח וידעו שהנושא עוד יטופל בבית, כל אחד בדרכו שלו. "אתה חתיכת יצור מטונף" אמרה מֵל לרופא "לקחת ככה ילד קטן בן אפילו לא שעה ולהריץ אותו? אתה לא חושב שהוא צריך קצת לנוח? אתה חושב שיש לו כוחות כמו שלך יש?" היא חטפה את התינוק במהירות הבזק מידיו של הרופא. "את מרגישה טוב שאת עומדת על הרגליים?" שאל הרופא. היא אפילו לא שמה לב לכך. היא חזרה למיטתה כשבידיה התינוק. "תראו," התחיל הרופא "לא לקחנו את התינוק סתם ככה, הייתה לנו סיבה" הוא ניסה להמשיך אבל מֵל קטעה אותו "כן, בטח" אמרה. "מֵל! תתני לו לדבר!" צעק עליה ג'ייס. הוא עדיין היה עצבני וכועס. "ברגע שהתינוק נולד" החל הרופא "ערכנו לו מבחן "אפגר", שהוא בעצם בוחן את תגובות התינוק, הראייה שלו, הנשימה שלו וכו'. לקחנו מהילד בדיקות דם, כמו שאנחנו עושים בכל פעם. בקיצור, היינו צריכים לוודא שהתינוק בריא. ראינו את בדיקות הדם של בינכם ובין רגע הבחנו בבעיה. נראה היה שהבן שלכם נגוע בוירוס חולני, סופני ונדיר מאוד שהאמת, אני קראתי עליו רק בספרים. הוירוס הזה מדבק. אבל הוא מדבק רק בתקופת חיי התינוק. כשהוירוס נכנס לגוף של תינוק הוא יכול להדביק תינוקות אחרים. אבל ברגע שהוירוס נכנס לגוף של ילד, בן נוער או מבוגר, הוירוס לא יכול לתקוף. בגלל שלא רצינו להלחיץ אתכם ולעשות מעבר מִמה שאנחנו אמורים לעשות החזרנו לכם את הילד, אבל הזרקנו לו..." מֵל יצאה מדעתה "מה? מה עשיתם לו? הוא תינוק! לעזאזל! אתם השתגעתם! אני לא יודעת על איזה וירוס אתה מדבר אבל זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי אי פעם ואני מאחלת לך לעבור את מה שאני עברתי היום. את כאבי הלידה, ואת הכאב הגדול יותר - איבוד הילד שלי. אתה אדם נבזי ואני לא.." היא נקטעה "די! תפסיקי כבר!" ג'ייס התעורר "רק בזכותו את והתינוק חיים, עכשיו תיתני לו לסיים. אז כן דוקטור, מה קורה עם הוירוס, הילד בסדר?" הרופא חייך חיוך קטן "הזרקנו לילד נוגדן שלא יגרום לוירוס להדביק תינוקות אחרים. אבל באמצע התהליך קרה משהו מאוד מוזר, נראה כאילו.. לילד אין שום וירוס" הוא הביט בהורים שנראו מבחוץ כאוהבים אבל מבפנים היו אויבים "אמרתי לך" אמרה מֵל "פשוט כל כך משעמם לרופאים היום, הם החליטו שצריך להכניס קצת עניין לעבודה, אז הם עובדים על אנשים!" בתחילת המשפט הקול שלה היה נמוך ולאט-לאט הוא גבה וגבה. "בכל מקרה," סיים הרופא "הזרקנו לו חומר שלא מזיק לתינוק שאין לו את הוירוס וראו בכך יתרון: אם הוירוס יחזור, הוא יהיה מחוסן. עכשיו חשוב שתדעו שהוירוס הזה הוא בעצם..." הוא נקטע שוב "תראה אדוני הרופא," אמרה מֵל "אין לי כוח לשטויות האלה, הילד בסדר גמור. אפילו אתה אמרת. אם יהיה שינוי במצבו נבוא אלייך." היא כבר רצתה ללכת הביתה "את בטוחה?" שאל הרופא. ג'ייס לא התערב. "במאת האחוזים" אמרה וחייכה חיוך צבוע. "אוקיי, אני אלך עכשיו" הוא החל ללכת ואז עצר "את צריכה להישאר פה עד מחר בערב" אמר הרופא.
מֵל וג'ייס נשארו לבד, יחד עם בנם. הם הביטו בו.
"כריס" אמרה מֵל.
"מה?" ג'ייס לא הבין.
"אני רוצה לקרוא לו כריס" היא ענתה.
"שם יפה" הוא אמר.
"אני יודעת," היא העלתה חיוך על פניה "בגלל זה בחרתי אותו".
תודה מיוחדת למיס מאניפני שהייתה שם תמיד לענות על שאלותיי ולבטיי לגבי כתיבת הפרק הראשון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-1 חודשים וואו! זה היה עוצר נשימה. אתה אדיר! טליה (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-1 חודשים וואו איזה כיף לשמוע! תודה! לידור (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-1 חודשים אכן נחמד. מלכת הספרים
בעיקרון אני אהבתי,לדעתי אתה צריך להוסיף עוד תיאורים,כדי שנוכל לדמיין את הסיטואציה ולהתחבר אל הדמויות.
הפתעת אותי לטובה,אתה כותב ממש יפה ובצורה בוגרת.
אבל הצלחת להשאיר אותי במתח,מחכה לפרק 2.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-2 חודשים נחמד.. עיניים משתנות
אני אהבתי...אני מסכימה עם דניאל, צריך קצת יותר תיאורים, אבל זה ממש יפה. השארת אותי סקרנית. :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-2 חודשים זה היה טוב.. ~דניאל~
היי לידור :)
בעיקרון זה היה ממש טוב, אפילו מעולה. אבל עדיין הרגשתי שחסרים לי
הרבה דברים כדי להתחבר אל הדמויות ובעיקר להבין ולדמיין את הסיטואציה.
לא תיארת את חדר הלידה שבו היא שהתה, כדי לעזור לנו להתחבר לסיטואציה ולדמיין אותה במוחנו, וגם כל הרגשות של האישה.
אני חושבת שהצלחת לעשות את זה טוב עם הרגשות שלה... אבל אני חושבת
שזה אמור להיות יותר עוצמתי.
מבחינת כתיבה הפתעת אותי לטובה.
אתה כותב מעולה!
אבל אתה חייב להכניס יותר רגשות לכתיבה שלך... בכל זאת, הסיטואציה שתיארת, היא סיטואציה מאוד עוצמתית, טראומתית, ומפחידה כאחת בשביל אישה בפעם הראשונה.
מקווה שתבין שזאת ביקורת בונה ולא יותר מזה... (:
דבר איתי כבר בפרטי !
חוץ מזה ממש אהבתי ומחכה כבר לפרק 2
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-2 חודשים כנסו כנסו... תהילה
יפה מאוד!מי שלא עזר לך עשה את זה טוב:) זה כתוב ממש בוגר,במיוחד התיאורים בהתחלה.קשה להאמין שאתה רק בן 14 ושאתה בכלל בן שכותב.
אני מודה שהדיאלוג בין מל,ג'ייס והרופא קצת קצר.כאילו ממש היה לך לחוץ לסיים את הפרק.אולי תפתח אוו קצת יותר,שיהיה יותר עמוק ופחות רק החלפת מידע שטחית יחסית.
ממש טוב!מחכה לפרק 2! :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
