אני חושב שאני עומד לקבל התקף לב. הנה היא, מאי ירח. היא כאן, עומדת ממש לצידי. היא לוטשת בי את עיניה הגדולות והיפות, בדיוק כמו בפעם הראשונה.
אני מביט בה, ואני לא יודע איך לדבר איתה.
כל המילים שלא אמרתי, כל המילים שכל כך רציתי להגיד, אבל החלטתי להשאיר אותן בבטן. פתאום נמחקות לי מהזיכרון.
אני לא יודע מה להגיד, אני לא יודע מה אומרים במצב כזה. אני מת לדעת על מה היא חושבת עכשיו.
אני רוצה להגיד לה שאני אוהב אותה. אני רוצה להגיד לה שאני מצטער, שאני לא יודע מה אני עושה. שאני בן אדם, ושאני טועה.
אני רוצה לבקש ממנה, לחכות לי, לחלום רק עלי. לאהוב רק אותי.
הלב שלי פועם בקצב לא נורמאלי, היד שלי עוד מעט הולכת לאבד שליטה, אני מפחד שאני אנשק אותה בלי להשתלט על היצרים שלי.
כשכף היד שלה, התחכחה עם הלחי שלי, מעבר לכאב, הרגשתי גם טוב. התגעגעתי למגע הזה.
כמה זמן עבר כבר? פחות מחודש זה בטוח.
זה כנראה נכון, שרק שאתה מאבד את הבן אדם, אתה באמת מבין כמה אתה אוהב אותו. כמה אתה מתגעגע אליו. כמה אתה רוצה לחבק אותו חזק ולעצור את הזמן. לנצח.
גררתי את מאי למחוץ למועדון, אנחנו נמצאים ליד פתח המועדון. אני יושב על האדמה הקרה בעוד שהיא מתהלכת בסיבובים. היא נראת לחוצה.
"את מוכנה להפסיק להסתובב?" ביקשתי בעוקצנות. "יש לי סחרחורת."
היא עוצרת בדיוק כשהיא עומדת לסים את הסיבוב השמיני שלה - ספרתי אותם מרוב שיעמום - ומביטה בי בזעם.
זה נראה כאילו היא עוד רגע עומדת להרוג אותי. היא נושכת את שפתיה ואני מת להגיד לה שבסוף השפתיים שלה ידממו ואז היא תתעצבן עוד יותר.
אבל אני שותק. עדיף לא להוסיף עוד אש למדורה, בכל זאת, במקרה הזה, היא המדורה ואני רק בול העץ שהיא מתכוונת לשרוף עד עפר.
היא מתקדמת אלי בצעדים מאיימים, גדולים ומאופקים. היא עוצרת קצת לפני ברכי המקופלות ומבטה מתרכך כשהיא מביטה בפני.
לרגע אחד התקווה ניצתת בליבי ואני מעז לקוות שהיא התרככה קצת ושאני אוכל לדבר איתה, אבל אז היא ממהרת לכבות את הרכות בעיניה, ודרך עיניה אני רואה רק כאב והרס.
הרי עמדנו להתחתן, הרי עמדנו לבנות עתיד ביחד, הרי היא הקריבה הכל בשבילי.
אני כזה זבל של בן אדם.
"אני זבל של בן אדם," אני לוחש בשקט השורר. "אני מצטער כל כך מא-" אני מפסיק כשאני מבין שגרמתי לה לבכות.
היא מכסה את פניה ומתרחקת ממני. אני קם על רגלי במהירות, מנער את החול שנכנס אל כיסי מכנסי וממהר להדביק אותה.
"מאי!" אני לא אומר. אני פשוט מתחנן. מתחנן שלא תשתנה, מתחנן שתבין.
מתחנן שתמשיך לאהוב אותי.
אני יודע, אני כזה אנוכי ואגואיסט. אבל אני כזה, אני לא מסוגל להשתנות כעת.
פיק ברכיים תוקף את ברכיה של מאי. היא מסיטה את מבטה אלי, נושמת עמוק ונועצת בי את עיניה הבוחנות.
אני פותח את פי לדבר, אבל מוחי מתערפל כשאני נועץ את מבטי בשפתיים העבות והוורדות שלה. השפתים שפעם נגעתי בהם כל כך הרבה פעמים. השפתים שפעם החשבתי לשפתים של הבחורה הכי טהורה, מקסימה, פשוטה, ואוהבת שהכרתי.
היא אחרת, אני יודע. היא לא כמוני... יש בה משהו פשוט. אולי אפילו קצת פרחה. היא לא שונה מהנערות - בחורות המתבגרות של היום. אבל אני אוהב אותה, דווקא בגלל שהיא כזאת.
דווקא בגלל שהיא לא הכי חכמה בעולם, דווקא בגלל שהיא עושה טעויות. דווקא בגלל שהיא לא הכי אחראית. דווקא בגלל שהיא לא הכי מיוחדת.
כי היא זאת שנתנה לי את המפתח, להכיר את העולם הפשוט והכיפי של המתבגרים. אותו העולם שתמיד רציתי להכיר.
"אל תעשה את זה, יואב," אני שומע את לחישתה. אני מרגיש את האוויר הנפלט מפיה כשהיא מדברת. עיני מצטמצמות כשאני מבין ששפתי קרובות אל שלה עד כדי כך שהאף הסולד שלה מתחכך בשלי.
"כמה את יפה." היא מתעלמת. אבל אני יודע שהיא שומעת אותי לוחש בחשכת הערב. "תירגעי..." לחשתי לה בחיוך קטן, התקרבתי יותר ויותר. "אני אוהב אות-"
"אוי תשתוק כבר!" היא נהמה עלי וסגרה את המרחק ביננו. ושם, כששפתי מטיילות על שלה. אני מרגיש רעד מוזר העובר בידי. ולא, זאת לא היא. זה אני, אני זה שרועד.
פקחתי את עיני בעודי מרפרף על שפתיה באיבדון חושים. מצמצתי בבהלה כשהבחנתי בנערה הבוכה במרחק מה מאיתנו. היא התנודדה מצד אל צד. שיערה, שהיה אסוף לפקעת, נפרם וחשף את יופייה האמיתי. גולש בצורה טבעית על כתפיה השמוטות.
אופק?
לא... זה לא יכול להיות. הנערה הזאת נראת שיכורה לחלוטין. אין שום סיכוי שזאת אופק...
רגלי צעדו קדימה, אל עבר הנערה השיכורה. ניתקתי את שפתי משפתיה הרכות של מאי וצמצמתי את עיני, מנסה לזהות את פניה של הנערה.
בהלה והלם הכו בי בו זמנית, כשהבנתי שהנערה השיכורה שצפתה בי מתנשק עם מאי, היא אופק, בת הזוג שלי. דקירה חדה מפלחת את ליבי שאני מבין שהיא ראתה אותי מתנשק עם האקסית שלי.
אוי לא. אלוהים אדירים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
