פרק רביעי
"לוסינדה מותק! איפה היית? אני ואביך כמעט יצאנו מדעתנו מרוב דאגה! מה עשית בחוץ בשעה כל-כך מאוחרת?" שאלה אמי וחיבקה אותי בחוזקה. "אימא! אני רק רוצה ללכת לישון." עליתי למעלה ונרדמתי תוך דקות ספורות.
בבוקר למחרת חשבתי שמה קרה היה חלום מופלא. ירדתי למטה וקראתי "בוקר טוב!" במחשבה שהורי עוד בבית. "בוקר טוב לוסינדה! ישנת טוב?" ענה לי קול לא מוכר. הסתכלתי סביב בחשש, אך בחדר הייתה רק החתולה שלי אנדריאה. "מה, כבר שכחת את כוחותייך?" שאלה אנדריאה. "חשבתי... שזה היה חלום." עניתי בכנות, "איפה אימא? ואבא? כבר הלכו לעבודה?" שאלתי, אף על פי שהרגשתי מוזר לדבר אל חתולה. "כן. אפשר ארוחת בוקר?" שאלה, "אין מושג כמה נחמד לבקש זאת. אביך שכח למלא לי את הקערה."
הלכתי, מילאתי לה אוכל ומים ולקחתי לעצמי קערת דגנים מלאת חלב. לקחתי כף וכשהצצתי בחטף במראה הייתי בטוחה שראיתי כף מרחפת. הסתכלתי שוב תוך שאני חושבת שהשתגעתי. אבל לא, הכף באמת ריחפה. הפלתי את הכף שלי מידי, והכף במראה נפלה. חדרה לתודעתי העובדה שאני בלתי נראית. "וואו! אבל רק רגע אחד! איך אני שולטת בזה?" נדהמתי והודאגתי באותו זמן, תמיד הייתי דאגנית מטבעי.
החלטתי לשאול את לנג'י. בדרך אל בית הספר הגעתי אל החורשה הקטנה, כפי שהתחלתי לכנתה. נדחקתי דרך הפרצה אולם משם לא ידעתי להיכן ללכת. נזכרתי בכוח החדש שניחנתי בו וחיפשתי חיה מקומית. כשמצאתי פרפר לבסוף, שיערתי עפ"י תגובתו שאני עדיין בלתי נראית, אך כשפגשתי עכברה חומה כבר חזרתי לעצמי.
"את במקרה יודעת איפה חדר אבן היצורים?" שאלתי אותה. "שלום לך! את בעלת הכוחות, נכון? אני ורד העכברה! בואי ואראה לך את הדרך." ענתה העכברה. במשך כל הדרך היא פטפטה בעליזות על חייה בכפר ואני הקשבתי בעניין כי זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחתי עם עכברה.
"הנה זה!" אמרתי ברגע שראיתי את החבל. "תודה על העזרה! להתראות!" קראתי וירדתי במורד החבל. לנג'י לא היה בחדר, אז חיפשתי את המקום שהוא טפח עליו אתמול בשביל לפתוח את המנהרות וניסיתי גם. זה הצליח, ופשוט הלכתי דרך המנהרה שעברתי בה פעם קודמת.איזה מזל שיש לי זיכרון חזותי די טוב.
המשכתי ללכת והגעתי אל הדלת, דחפתי אותה והיא נפתחה. הכול היה כפי שהיה פעם קודמת, אלא שהפעם היו הרבה פחות ביפניג'ים בחדר הכניסה והם לא נשאו עיניהם אלי. חיפשתי את לנג'י וכשלא מצאתי אותו שאלתי ביפניג'ית תכולה.
"וואו! את ממש גבוהה! כל בני האדם גבוהים כמוך?" זה היה הדבר הראשון שאמרה לי, אך רק לאחר מכן גיליתי שהיא אוהבת לדבר. הסברתי לה שאני רק נערה צעירה ושאלתי שוב היכן לנג'י. "בואי אחרי" היא אמרה והחלה ללכת. התקדמנו לכיוון שיכלתי לזחול דרכה, אך העדפתי להמתין לה במבואה. כעבור דקות ספורות היא חזרה עימו.
"וואו, ניסקי צדקה! לא הרגשתי בכך שאת כה גבוהה!" הוא אמר, "רוצה לצאת החוצה? אני מניח שאת לא רגילה לשהות מתחת לפני האדמה." עלינו אל פני האדמה והתיישבנו על סלע עתיק ואפור. שוחחנו ארוכות והתבהרו לי כמה דברים. בכל יום כשאני מקבלת כוח חדש אני אמורה להתאמן עליו כדי שאוכל לשלוט בו כראוי, ומשום שאתמול דיברתי יום שלם עם ביפניג'ים ובכך התאמנתי על הכוח הראשון שקיבלתי, לנג'י עזר לי להתאמן על כוחי החדש.
"טוב, תעצמי עיניים ותתרכזי בלהיות בלתי נראית." הוא אמר וכך עשיתי. לאט לאט החל עורי לעקצץ ולנג'י ביקש ממני לפקוח את עיניי. הרמתי ידי מול פני ולא ראיתי דבר. הסתכלתי על רגליי והן היו שקופות. התרכזתי בלהיות נראית והן הופיעו לנגד עיניי. הייתי מוקסמת.
לאחר זמן מה חזרתי הביתה ועליתי לחדרי הקטן. החדר שלי היה מעוצב על פי טעמי. הקירות היו בצבע חום בהיר, הרהיטים היו עשויים מעץ צפצפה כהה והרצפה הייתה עשויה מעץ ליבנה שחור. היו לי שם מכתבה עם ארבעה מדפי ספרים גדושים מעליה, ארון בגדים, מראה ומיטה. לא נזקקתי ליותר מכך.
נעמדתי מול המראה והתבוננתי בפני. אף שלעולם לא אודה בכך, אני חושבת שאני נאה למדי. יש לי מבנה עצמות גבוה ופנים ארוכות, אף סולד במקצת, שפתיים מלאות למדי, עיניים אפורות וגדולות, ריסים ארוכים ושיער חלק, ארוך ושחור כתהום עמוקה שתמיד הקפדתי על סירוקו. על מצחי הייתה הנקודה השחורה שהוענקה לי עם כוחותיי. התרכזתי מעט ובתוך שניות נהיתי שקופה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה