פרק 6
הכול קרה כל כך מהר. לא הספקתי לעצור אותו, ואני לא בטוחה גם שרציתי. וגם אם כן, לא יכולתי. הרגשתי שרגליי ממוסמרות לרצפה, ופשוט עמדתי ובהיתי בארתור איוינגרסון מקבל את הכוחות המיוחדים. כמו שקרה לי, גם על מצחו הוטבעה נקודה וגם עורו זהר למשך שניות ספורות. ברגע שהוא חזר לעצמו, הוסרו המסמרים הדמיוניים מרגליי.
"ארתור! מה אתה עושה כאן?!" שאלתי את עצמי יותר מאשר אותו.
"מזל שעקבתי אחרייך אחרי הלימודים. מה קרה פה? מאיפה יש לך את הנקודה הזאת על המצח? ולמה הרגשתי ככה??" המטיר עלי ארתור גשם של שאלות.
"עקבת אחרי?!" הופתעתי וכעסתי על עצמי שלא שמרתי על העולם הקסום סודי. ארתור שתק, הסמיק והשפיל את עיניו. הוא חזר להיות אותו ארתור ביישן. ראיתי שהוא לא מתכוון לענות לי. "בוא אחרי, מעכשיו הכול עומד להשתנות."
פתחתי את המנהרות והתחלנו ללכת דרך מספר 1. "אתה עומד להיות מאד מופתע ממה שתראה." הזהרתי אותו לפני שעברנו את הדלת. היו הרבה ביפניג'ים במבואה, וחשבתי שמוטב לו לראות את רובם בבת- אחת בפעם הראשונה.
חיפשתי את טולדיו ומצאתי אותו די מהר, הודות לכתר על ראשו. התחלנו ללכת לחדר המועצה וכשהסתכלתי אחורה, ראיתי שארתור נטוע במקומו, המום ובוהה בביפניג'ים. תפסתי בזרועו וגררתי אותו אחרי. כשטולדיו דיבר עימי בחדר המועצה וארתור הבין, הוא רק נראה המום יותר.
טולדיו היה מופתע מזה שלאחר שבמשך אלפי שנים איש לא קיבל את הכוחות, במשך שבוע אחד, שניים קיבלו אותם. סיכמנו שאני אהיה זאת שאספר לארתור הכול. הרי הוא כבר בעל כוחות גם כך.
"ארתור, אני אסביר לך הכול. בוא נעלה לפני האדמה." אמרתי, וכשארתור לא הגיב, עדין המום, משכתי אותו אחרי. כדי להעלותו לפני השטח השתמשתי בכוחי להזיז דברים בעזרת המחשבה, אולם אני ריחפתי החוצה. התיישבנו על הסלע העתיק והתחלתי לספר לו הכול. על מה שקרה לי, על איך הכול קרה לי, על הכוחות שכבר קיבלתי והעל הכוח הראשון שהוא קיבל. ככל שהמשכתי לדבר, ארתור נראה יותר מבין למה התרחקתי מכולם וכל הזמן שקעתי במחשבותיי.
"למה עקבת אחרי?" שאלתי אותו. "פשוט תקראי את המחשבות שלי..." אמר ארתור במבוכה. "אני לא יכולה..." אמרתי נבוכה גם. הנחתי שלא אוכל לקרוא את מחשבותיהם של אנשים שאני חשה כלפיהם אהבה רומנטית. "למה?" תבע ארתור לדעת. שתקתי והסמקתי. יש לי עור חיוור ובגלל זה כשהסמקתי זה בלט מאד.
התעלמתי משאלתו, המשכתי להסביר לו כיצד לשלוט בכוחותיו ודיברנו עם נמלה צעירה במשך שעה ארוכה. חזרנו כל אחד לביתו כשהשמש שקעה ותהיתי מדוע הוא הסמיק כששאלתי אותו מדוע הוא עקב אחרי. אני מניחה שמשום שזו גסות-רוח לעקוב אחרי אנשים. אולם מדוע עקב אחרי מלכתחילה? לכך לא הייתה לי תשובה.אחרי המקלחת לבשתי את פיג'מת הפלנל הכחולה האהובה עלי והתאמנתי על הכוחות שלי. לאחר מכן הלכתי לישון.
פקחתי את עיניי בפתאומיות. היה נדמה לי ששמעתי קול חלוש. הבטתי בשעון, השעה הייתה 4 לפנות בוקר. "הנה זה שוב!" חשבתי כאשר שמעתי נקישות חלושות על החלון. פתחתי אותו וראיתי את ארתור עומד בחצר ביתי.
הייתי בטוחה שאני חולמת, אך לפתע, כמו משום מקום, נחתה גחלילית על אפי ואמרה לי שארתור ביקש ממנה להגיד לי לרדת למטה. ביקשתי ממנה להגיד לארתור שאני מתלבשת ובאה. התלבשתי וריחפתי החוצה דרך החלון. למזלי הרבה זה עבר בשלום ולא הבכתי את עצמי מול ארתור.
הלכנו לסלע העתיק שבחורשה. זו הייתה הרגשה מוזרה לשבת שם עם ארתור איוינגרסון בארבע לפנות בוקר. הבטתי בו, אור הירח גרם לעיניו להבריק בחושך. "את יודעת, לא יכולתי להתאפק עד הבוקר, מצטער שהבאתי אותך לפה כל כך מוקדם." הוא נראה מעט נבוך אולם כמי שקיבל החלטה. "מה העניין?" שאלתי.
"אחרי שהלכת הביתה, חזרתי לפה. שאלתי את אחד הביפניג'ים שאמר שאתם מכירים, נדמה לי לנג'י, מדוע את לא יכולה לקורא את המחשבות שלי." הדם אזל מפני, זה היה מאד מביך. "את יודעת, גם לי יש מישהי שלעולם לא אוכל לקרוא את מחשבותיה. גם אני מאוהב." ייחלתי שהוא יפסיק לדבר.
אז הוא אמר משהו מאד מוזר. "המישהי הזאת... זו את." עכשיו הייתי בטוחה שאני חולמת. צבטתי את עצמי, אבל לא התעוררתי. הבנתי שאני ערה. "אתה מאוהב בי?" הדגשתי כל מילה ומילה. "כן" הוא ענה בפשטות. העולם החשיך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
