פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1437 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים עננים - פרק רביעי. לינוש :)
פרק רביעי:
נכנסתי הביתה, והייתי מאושרת מתמיד. צחי לא יצא לי מהראש, לא יכולתי להפסיק לחשוב על הנער הזה, שגרם ללב שלי לפעום בדרך שונה מהרגיל. אך לפתע שמעתי צעקות, צעקות שהרסו לי את כל החלום בהקיץ. נאנחתי בכבדות, והלכתי למטבח, משם כנראה נשמעו הצעקות. נכנסתי למטבח, ונתקעתי כמו בובה חסרת חיים בפתח. אבי עמד עם סכין לחיתוך בידו, והביט באמי במבט רצחני יותר, מזה שהיה בעיניו באותו בוקר. הוא הניף את הסכין באיום, ואני פחדתי שהוא עוד שנייה ידקור בה את אמי האחת והיחידה. "אבא לא!" צרחתי בכל הכח, וסתמתי את פי במהירות. המילים יצאו לי מהפה מעצמן, עוד לפני שהספקתי לעצור אותן. הורי סובבו את ראשהם אלי, ונעצו בי מבטים מפחידים וקרים כקרח. הם כאילו לא זיהו אותי, כאילו לא זיהו את ביתם הבכורה, הראשונה אותה ילדו, עוד לפני הבת הקטנה יולי. "מה את צועקת, דפוקה?! עופי מהעיניים שלי! שמעת אותי?!" צרחה עלי אמי, קולה היה מלא שנאה וגועל. הרגשתי כאילו ירקו לי בפרצוף, הרגשתי כאילו אמי סטרה לי. אולי עדיף שהיא היתה סוטרת לי, אני בטוחה שזה היה הרבה פחות כואב מהמילים שלה. הבטתי בה בתדהמה, והיא הביטה בי כמו האדם הכי זר לי עלי האדמות, כאילו אנחנו לא מכירות בכלל, כאילו אנחנו לא אם ובת. אבי כנראה החליט שהמילים של אמי לא הספיקו, משום שהוא גם החליט לצעוק עלי. "את לא שומעת מה האמא שלך אומרת לך? ילדה טיפשה! לכי מכאן אומרים לך! מה את מסתכלת עלי?! מה?! עופי לחדר שלך ואל תצאי משם בחיים!!!" כמעט ירק אבי, והביט בי גם במבט מלא שנאה. אני חושבת שהדמעות התחילו לזלוג מעיניי, אך הורי לא הספיקו לראות אותן, משום שפשוט ברחתי משם. לא הלכתי לחדרי, אני לקחתי את הפאלפון שלי ויצאתי מהבית בטריקת דלת. אפילו לא טרחתי להחליף בגדים, לכן נשארתי בחולצת בית הספר, שהיתה ספוגה בזיעה. אני לא יודעת כמה זמן המשכתי לרוץ, גם לא היה לי אכפת לאן אני רצה, פשוט רצתי קדימה וזהו. רצתי ורצתי, עד שפשוט נפלתי על הספסל הקרוב ביותר שהיה בדרכי, באפיסת כוחות. ישבתי על הספסל ובכיתי, בכיתי ולא היה לי אכפת שאנשים עוברים לידי ומסתכלים, ואיש לא עצר אפילו כדי לשאול את הילדה המתייפחת על הספסל בחולצת בית ספר שחורה, מדוע היא בוכה כל כך. עד אז מעולם לא בכיתי כך, זאת היתה הפעם הראשונה שבכיתי עם כל כך הרבה כאב. אך כאן, ב"בית חולים לחולי נפש", כנראה שברתי את השיא שלי בדמעות. המשכתי לבכות על הספסל, ולפתע שמעתי קול מוכר מאוד:"אלן?! מה קרה? מדוע את בוכה?". הרמתי את מבטי וראיתי את לורין, שעמדה ליד הספסל והביטה בי בדאגה עצומה. רציתי לענות, אך לא הצלחתי. לורין התיישבה לידי במהירות, וחיבקה אותי חזק חזק. נצמדתי אליה ובכיתי על כתפה, עד שהכתף שלה היתה רטובה כולה מדמעות. לורין ליטפה את שיערי, ושאלה:"אלן, קרה משהו?". הבטתי בה מתוך הדמעות, "אוי לורין, אני לא יכולה לספר לך, זה יותר מדי נורא!" עניתי, ושוב קברתי את ראשי בכתפה. לורין הניחה את ידה על הסנטר שלי, והרימה את ראשי, כדי שאני אביט בה. "אלן, בבקשה תגידי לי מה קרה. אולי אני אוכל לעזור לך" אמרה לורין, והביטה בי במבט אמהי. נאנחתי והבטתי בלורין, אחר כך הצלחתי לחייך חיוך קטן ועצוב. לורין הביטה ואמרה:"איזה חיוך מסכן יצא לך עכשיו" ואז צחקקה. הבטתי בה והצלחתי איכשהו גם לצחוק, לורין הרימה לי את מצב הרוח, וגרמה לי להרגיש הרבה יותר טוב. לאחר מכן לורין השתנתה פתאום בהבעת פניה ואמרה בקול אשם:"אלן, אני נורא מצטערת שהייתי כל כך מגעילה אליך היום בבית הספר. אני לא יודעת מה נכנס בי". חייכתי אליה בחום, ועניתי:"לורינוש, אני לא כועסת עליך. את נורא עזרת לי עכשיו, אז מה שהיה זה היה, זה העבר". לורין חייכה באושר, וחיבקה אותי. "אז חברות?" שאלתי, "לא סתם חברות. אחיות בנפש" ענתה לורין וצחקה. התחבקנו שוב, וקבענו שלא נריב יותר. אחר כך לורין הלכה הביתה, ואני נאלצתי גם לחזור לבית שלי, למרות שנורא פחדתי ממה שאני אמצא שם הפעם. עליתי במדרגות באיטיות, למרות שהיתה לנו מעלית בבניין. לא רציתי להגיע מהר הביתה, ובמעלית הייתי מגיעה יותר מדי מהר. לבסוף כשסיימתי לעלות את כל המדרגות, ניגשתי לדלת דירתנו, ודפקתי עליה בקלילות. חיכיתי שמישהו יפתח את הדלת, אך כנראה אף אחד לא התכוון לעשות זאת. דחפתי את הדלת, בתקווה שהיא לא נעולה, הויא אכן לא היתה נעולה. הדבר הראשון ששמעתי כשנכנסתי הביתה, היה צעקות. נכנסתי לסלון בהיסוס, וראיתי את אמי עומדת מול אבי, עם מגהץ בידה. "אל תעז לצרוח עלי! אתה חתיכת לוזר, שאין לו שכל ולא עבודה נורמלית! אתה לא יכול להאשים אותי בזה שאתה אפס אחד ועגול!" צרחה אמי על אבי, והרימה את המגהץ. אבי ניסה לומר משהו, אך אמי שוב פתחה את פיה וצרחה:"אתה יודע מה? אני פשוט שונאת אותך! אני בכלל לא מבינה למה התחתנתי איתך! למה לא הקשבתי לאמי כשהיא התחננה בפני שאני לא אתחתן עם אידיוט כמוך! אני שונאת אותך! ואני דורשת שנתגרש בהקדם האפשרי!". אבי הביט באמי במבט מפחיד וצרח בחזרה:"סתמי ת'פה שלך! מי את בכלל שאת מרשה לעצמך לדבר אלי ככה! אם את רוצה גירושים, את תקבלי אותם ועוד איך! ושלא תחשבי שאני אשאיר לך את הבנות! אני אקח לך אותן דרך בית המשפט! שמעת אותי?!". לפתע הם הבחינו בי, משום שהשמעתי בטעות קול מוזר שבקע מפי בפתאומיות. "אתם מתגרשים?" שאלתי והרגשתי את הדמעות שוב בעיניים. אמי ניגשה אלי, וסטרה בכח על פני. "באיזו זכות את מצוטטת לשיחות שלנו?!" צרחה עלי אמי, והביטה בי במבט מפחיד. "תגידי מה את משוגעת?! מה את מרביצה לילדה? במה היא אשמה? היא אשמה בזה שאת אמא נוראה ואכזרית ששונאת את הילדים שלה?!" צרח אבי על אמי. אמי ניגשה אליו בחזרה, וסטרה גם לו. "באיזו זכות אתה מדבר אלי ככה?! ומה את יודע בכלל! אני אוהבת את הילדות שלי, ואכפת לי מהן הרבה יותר ממך! וזכותי לעשות מה שבא לי! כי היא הבת שלי ואני האמא שלה! שמעת אותי יא חתיכת זבל?!" צרחה אמי בחזרה. אבי הביט באמי במבט מלא שנאה, ואמר:"אני הולך לישון אצל ההורים שלי. אני לא אשן באותו בית איתך". הוא נעל את נעליו בזעם, ויצא מהבית בטריקת דלת נוראית, שגרמה לדלת לצלצל. אמי הביטה על הדלת, והלכה במהירות לחדרה. אני שפשפתי את הלחי הכואבת, ורצתי לחדרי. נכנסתי לחדר ומצאתי את יולי ישנה על מיטתי. התיישבתי לידה על המיטה, והיא מיד התעוררה, וחיבקה אותי. "אלן, למה הלחי שלך אדומה כל כך?" שאלה יולי, והצביעה על לחיי. חייכתי אליה ועניתי:"זה סתם. תגידי יולי, אמא ואבא רבו היום?". יולי הרימה אלי עיניים מפוחדות, וענתה בקול רועד:"כן אלן, הם רבו היום מאוד מאוד הרבה. כל הזמן שמעתי את הצעקות שלהם". יולי התחילה לבכות, ואני ניגבתי את דמעותייה בגב ידי. אחר כך נישקתי אותה בלחייה, ולחשתי:"יולי מאמי שלי, אל תבכי. וגם אל תפחדי, כי אני כאן איתך. אני אוהבת אותך יולי שלי". יולי נצמדה אלי חזק חזק, ואמרה:"אבל היום כשאמא ואבא רבו, את לא היית איתי. רק הדובי היה איתי, אבל הוא לא עזר לי, כי הוא גם נורא פחד". חייכתי אליה בעידוד, ועניתי בקול מרגיע:"יולי את לא צריכה לפחד, אני מצטערת שלא הייתי איתך היום כשאבא ואמא רבו. בואי תשני היום איתי בחדר, ואז לא תפחדי". יולי הנהנה בשמחה וענתה:"טוב אני אישן איתך, אבל אני צריכה קודם לקחת את הבובה מיה מהחדר, כי היא פוחדת לישון לבד בחושך". חייכתי אליה ונישקתי אותה בשתי הלחיים, ויולי ליטפה לי את הלחי הכואבת. אחר כך בלילה המחשבות התחילו לשגע אותי. אני כבר לא יודעת ממה פחדתי יותר, מזה שהורי יהרגו זה את זו בסופו של דבר, או מזה שהם יתגרשו לעד. אהבתי את הורי מאוד, למרות שהם יכלו להיות קצת אכזריים לפעמים, אבל מה לעשות אין הורים מושלמים. לא רציתי שהם יתגרשו, לא רציתי! פשוט לא רציתי!
נרדמתי אחרי חצי שעה, ובלילה הסיוטים לא נתנו לי לישון בנחת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים אני כל-כך מסכימה עם לידור! עיניים משתנות
איזה פרק מרגש! הוא ממש עצוב ומממש יפה....
הקטע הכי נוגע ללב, זה שהוא נשמע כל כך מציאותי.. אני ממש אהבתי.. מחכה לפרקים הבאים.. :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים תודה רבה רבה :) לינוש :)
אני מאוד שמחה שאהבת, אבל לפני שאת מפרגנת לאחרים, תפרגני גם לעצמך. כי הכתיבה שלך לא פחות טובה, ואת רק צריכה להאמין בזה.
ושוב תודה :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים אני מניחה שאני פשוט שמה לעצמי רף ציפיות מאד מאד מאד גבוה... את צודקת. תודה.. :) עיניים משתנות (ל"ת)
-
-
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים ללא ספק, הפרק הכי מרגש! לידור
בהתחלה, לוריין מעודדת את אלן והן חוזרות להיות החברות הטובות שהן היו.
אחר כך, הריב הנורא בין ההורים והידיעה על הגירושין.
ולבסוף, הייחוד המשפחתי והמרגש, בין יולי - האחות הקטנה, לבין אחותה הגדולה - אלן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים תודה :) לינוש :)
לא חשבתי שזה הפרק הכי יפה.
היה לי לא כל כך נעים לכתוב על הריב בין הוריה של אלן.
הייתי בטוחה שזה הפרק שהכי פחות שיאהבו.
תודה רבה לך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
