פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3760 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים זיכרונות של אף אחד ~דניאל~
אני סורקת בעיניי את המשפטים הקטנים והצפופים המתנוססים על גבי דפי הספר הלבנים והטהורים. אני רוצה לבכות, אבל אני לא יודעת איך. מתי הייתה הפעם האחרונה שבכיתי? אני לא יודעת. אני משערת שבסביבות גיל 7. זאת הייתה כנראה הפעם האחרונה שבכיתי, והפעם האחרונה שהעזתי לבכות. כי מיד אחרי שבכיתי, הסבירה לי אמא שהעולם הוא לא מקום לחלשים, ושרק החזקים שורדים. רק אחר כך הפך להיות המשפט הזה לחלק כל כך חשוב מהמהות שלי. ממי שאני.
אני עוברת על המילים, שוב ושוב ושוב. אני מנסה לקלוט עוד ועוד מידע. עוד ועוד פרטים. אני הופכת את הספר ומביטה בכריכה שלו. על הכריכה כתוב באותיות גדולות וירוקות 'שומרת אחותי, מהדורה מיוחדת'.
הידיים שלי רועדות כשאני מחזיקה את הספר הזה, בשבועות האחרונים הוא הפך להיות התקווה היחידה שלי. תקוותי היחידה.
אני כבר יודעת את הסוף, בדיוק כמו שאני יודעת את ההתחלה. לבסוף, לאחר הרבה מהפכות, הילדה שורדת. אני לא צריכה לדעת יותר מזה. דילגתי על הכל, רק כדי להגיע אל הסוף. הסוף שמחזק ומרים אותי למעלה. הסוף שמעניק לי שביב תקווה.
כמה זמן עבר מאז שאבחנו את מחלתו של אביתרי? אני לא יודעת. הזמן לא קופא לרגע. הוא רק חולף עם הרוח, מהר יותר ויותר. אני רוצה שהוא יעצר, אבל הוא ממשיך לטוס. לפעמים אני מפחדת שכבר פספסנו את הרכבת. שאין דרך חזרה. שזה נגמר. שאני צריכה להפסיק לקוות, ופשוט להשלים עם העובדה שהבן שלי ימות.
הילד הקטן שלי. התינוק שלי. צמרמורת קרה מחליקה על גבי כשאני חושבת על המחשבה שילדי ימות. אני מתנערת בחלחלה. לעולם לא. לא כל עוד אני חייה. לא כל עוד אני שפויה. בעצם, על מי אני עובדת? איבדתי את השפיות שלי ממזמן. אני רואה איך הם מסתכלים עליי; החברות שלי, הקרובים שלי, הקולגות שלי בעבודה. הם מסתכלים עלי במבטים כאלו שלפעמים אני מעדיפה שהם כבר יצעקו את זה וזהו.
אני מועכת כמה דפים בידיי המאוגרפות ומתעלמת מהעובדה שקימטתי אותם. הכעס מציף אותי. אני לא צריכה את הרחמים שלהם! אני לא צריכה אותם! הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, נראה מי יצחק אחרון. חבורה של עופות דורסים. מרכלים מאחורי הגב על כמה זמן נותר לילד שלי לחיות. אני שונאת אותן, שנאת מוות. אני שונאת את כולם. את כל האנשים הזקנים שיעברו את גיל ה- 80 בזמן שזה יהיה נס אם הילד שלי ישרוד את השנה.
זה לא הוגן. הוא רק בן 3. החיים האלו כל כך לא הוגנים. למה זה קורה לי?
לפעמים אני משכנעת את עצמי שזה סתם חלום רע. שאני אתעורר בבוקר, ואצחק על החלום המשעשע הזה. כל בוקר, אני מייחלת לכך שהיום אני אתעורר. אבל זה אף לא קורה. לסיוט הזה אין סוף, יש לו רק התחלה. הגורל של הבן שלי כבר כתוב למעלה; הוא נולד לחיות שלוש שנים, ולמות. איזה חיים ארוכים.
אגרופיי קמוצים ומיוזעים. קשה לי לתאר במילים כמה הכעס זורם בעורקיי. אני רציתי לראות את הבן שלי מתחתן, מביא ילדים לעולם, מוצא עבודה טובה, לומד. ועכשיו... עכשיו כל מה שנותר לי זה רק לראות אותו פוסע בדרכו אל עבר האדמה הקרה, בתוכה גופו ישכב ללא מנוע.
בחיים שלי, וגם לא בסיוטים הכי גדולים שלי, לא העזתי בכלל לדמיין שאני איאלץ ביום מין הימים לקבור את ילדי. לא שהיום אני באמת מסוגלת לדמיין את זה. אני מרגישה כאילו הקיבה שלי נשרפת על ידי אש הגיהנום רק מעצם המחשבה על זה.
זה הרי לא מסתדר; הילדים צריכים לקבור את הוריהם, ולא ההפך. זה חוק שאומנם לא כתוב בשום מקום, אבל הוא ידוע. אז למה לעזאזל, החוק הזה החליט לדלג על המשפחה שלנו? למה המשפחה שלנו מקוללת?
אני מדחיקה לפינה אפלה במוחי את המחשבות האיומות שלי, וחוזרת לקרוא בעייפות.
עוד מילה. עוד משפט. עוד עמוד. מה זה משנה? לשום דבר כבר אין משמעות מבחינתי. הכל איבד ריח וטעם. כל רוח הלחימה שהייתה בי, התנדפה כמו בלון שרוקנו ממנו את האוויר.
תחושת העצב והבדידות מציפה אותי.
עכשיו אני כבר לא יכולה להמשיך, אני אפילו לא יכולה להתחיל. לא נותר בי שום דבר, רק לב ריק.
הכאב גדול מדיי. קשה לי לשאת אותו. הוא חולה. הוא חולה. צמד המילים האלו מהדהדות בראשי. כאילו רק לפני רגע, גילתי שהוא חולה. כאילו רק אתמול, גיליתי שהוא ימות.
"עמליה!!" צרחה עמומה ומבוהלת מגיעה מהשירותים.
אני מחסירה פעימה.
אני רוצה לקום ולבדוק מה קרה, אבל אני משותקת לחלוטין. כאילו יכולת התנועה שניתנה לי, התפוגגה. בשתיי ידיי, אני אוחזת בספר חזק ונועצת בו את ציפורניי. לא אכפת לי להרוס את הספר. החרדה גדולה מדיי.
"מה קרה?" אני משיבה ומנסה להעלים את הרעד מטון דיבורי.
אני שומעת צעדים כבדים. "הו, אלוהים אדירים. עמליה, אני מתחנן אלייך. בואי לאמבטיה, הילד מקיא את הנשמה! אני לא יודע מה לעשות! אני... אני..."
אני בולעת את רוקי ומנסה לזוז. למה אני לא מסוגלת לזוז? ולמה הגוף שלי רועד?
"מותק, אל תדאג, זה בטח סתם משהו מקולקל שהוא אכל בגן." אני ממשיכה להדחיק. אני ממשיכה לעצום את עיניי ולקוות שהאדמה תבלע אותי. הפחד מציף אותי.
מה אני אמורה לעשות? האם מי שכותב למעלה את הגורל, באמת מצפה מאמא כמוני, אמא קריירסטית שכל חייה הייתה אדישה אל ילדה ואל משפחתה, לעשות שינוי של מאה שמונים מעלות ולהפוך לפתע לאישה פחדנית עם גוף רוטט?
הוא לא יכול לעשות לי את זה! אין לו זכות! אני לא רוצה להפוך להיות אישה פחדנית עם גוף רוטט! אני רוצה להמשיך להיות אישה אדישה חסרת רגשות. אישה חזקה שהקריירה שלה עומדת לפני המשפחה שלה. אישה שלא צריכה לחשוב על הילדים שלה, כי היא יודעת שהמטפלת שלה מטפלת בהם.
לעזאזל. יש לי סחרחורת.
"עמליה..." אני עוצרת את הנשימה שלי ומייחלת לרגע שבו אאבד את שמיעתי. "הוא לא מקיא אוכל, הוא מקיא דם!!!" הקול של אבי נשמע מטורף. הוא נשמע כל כך מעורער. אני לא מצליחה לזהות שום זכר לאבי שלי, אבי שאהבתי תמיד. האבי הזה, הוא אבי מלא פחד ושנאה. הוא אבי מבולבל ואבוד עצות.
רגע. גוש גדול ומכוער חוסם לי את הנשימה. הוא אמר מקיא דם?
אני זורקת את הספר על הרצפה – ואיתו אני זורקת גם את כל התקוות שאביתר הולך להינצל. אני יודעת. זה נגמר. הייתי צריכה לדעת שהחיים שלי נועדו לכישלון ושכל דבר שאני בונה חייב להיהרס – ומזנקת אל עבר האמבטיה.
אני לא רואה בעיניים. אני רק רואה אותו, את הילד שלי, נעלם אל מול עיניי, כאילו לעולם לא יצא מבטני.
לא!
אני רצה אל עבר האמבטיה בהתנשמויות כבדות ונעצרת שניה אחת לפניה שאני מחליקה על שלולית ענקית של דם. הגוף שלי רוטט.
לשניה אחת, ממש לשניה, העיניים שלי נעצמות והגוף שלי נוטה לאחור, בלי יכולת להחזיק את עצמו. אבל אז, תופס אותי אבי חזק ומטלטל אותי. הוא מכריח אותי לקום. הוא מכריח אותי להתעורר. הוא והטלטולים החזקים שלו, לא נותנים לי לעצום את עיניי ולקוות שכשאקום, אם ואקום, אביתרי שלי לא יהיה חולה בלוקמיה.
אני רוצה לצרוח עליו, 'תעזוב אותי, תן לי לשכב פה, על הדם של הבן שלי, לנצח'.
אבל אבי לא נותן לי. הוא גורר אותי אל עבר הסלון ומשכיב אותי על הספה.
"עמליה, תפתחי את העיניים שלך, לכל הרוחות!" הוא זועק.
אני מכריחה את עצמי לפתוח את העיניים. אני מטושטשת והבטן שלי כואבת.
"אבי, איפה הילד שלי?" אני מנסה לצרוח, אבל מתברר שמיתרי הקול שלי מסוגלים רק לפלוט לחישה עמומה. איזו בושה. מה קורה לי? אני חייבת להתאפס על עצמי. יש לי ילד להציל כאן, ואין לי שום זמן לשכב על הספה כמו איזו אישה זקנה. הילד שלי חולה ומקיא דם, ואני כמו איזו טיפשה, שוכבת לי על הספה ומשחקת משחקים. חתיכת טיפשה. זה מה שאני. הייתי צריכה לקבל מכות על דבר כזה. אני כזאת אמא גרועה.
אני מזדקפת וקמה על רגליי בנחישות עם ברק בעיניי. אני לא הולכת לוותר. לא כל כך מהר.
אני משאירה את אבי מאחור, חסר מילים, וצועדת בצעדים חוששים אל עבר החדר של הבן שלי. הוא מחכה לי. הוא צריך אותי. לא, יש פה טעות. אני צריכה אותו. אני צריכה אותו כדי להמשיך לחיות. אני אוהבת אותו. ולא, אני לא יכולה בלעדיו. ולכן, אני לא הולכת לשכב על הספה ולחכות עד שהילד שלי יאבד את ההכרה. אפילו אם אין בי את הכוחות, אפילו אם כל רוח הלחימה שלי נעלמה, ואפילו אם אני מרגישה שהגוף שלי מלא צלקות ושריטות שאדם רגיל לא יכול לראות, אני לא הולכת לוותר.
הוא יחייה, לעזאזל. לא סתם קוראים לי עמליה נהונה. הוא יחייה, והוא גם יקבור אותי. הו, כן. הוא יקבור אותי. ואם הוא לא יחיה, אם הוא ימות, יצטרכו לחפור שני בורות. אחד בשבילי, ואחד בשבילו.
אני ממשיכה לצעוד, כשיד מחוספסת וגדולה תופסת אותי חזק ומושכת אותי לאחור. הרחק מבני.
"אבי!" אני המומה. "מה אתה חושב שאתה עושה, תעזוב את היד שלי!" אני צורחת כשהוא לופת את זרועי.
בהתחלה, הוא מזיל דמעה אחת. אבל הדמעה הזאת, גוררת אחריה עוד דמעה, ועוד דמעה. ואחר כך, אני יכולה להישבע שהוא גם משמיע מין קול יבוב כזה. קול... קול של בכי?
ואז, הוא פורץ בבכי תמרורים. הגבר הגדול והשמן שעומד מולי, הופך פתאום לכל כך קטן ועלוב בעיניי. הוא פורץ בבכי קולני ולא מביט בעיניי.
אני נדהמת. אני מסתכלת לו בעיניים. אני רוצה לעודד אותו. אבל אני לא יכולה.
הילד שלי מחכה לי בחדר. מה שצורם לי יותר, זה שהוא לא משמיע קול. למה הוא לא משמיע קול? הו, אלוהים. אני אקבל התקף לב ככה.
"י'חתיכת זקן מסריח," הקול שלי מלא כאב, ואני מצטערת על כך שאני פוגעת בו. אני נהנת לפגוע בו. זה עושה לי טוב. זה ממלא אותי בתחושה מלאה בכוח ומוטביציה. זה מחזק אותי. מרים אותי למעלה. מרים את הביטחון שלי. הוא מרים את עיניו הכאובות ומביט בי בעיניים שזועקות לרחמים. עיניים של ילד. לפתע, הוא כבר לא גבר בכלל. הוא רק ילד, ילד שרוצה את אמא. "תשחרר את היד שלי, מייד!" אני מצביעה על ידי, הכבולה על ידי ידו. האם הוא מודע לזה שהוא מכאיב לי? "תבכה אחר כך, אתה מבין אותי? אתה תבכה במיטה, כשאף אחד לא שומע אותך! אתה לא תבכה מולי! אתה לא... אתה לא תבכה כמו איזה תינוק גדול ומגודל מולי! חתיכת זקן חסר בושה! איך אתה מעז...? איך... איך, לעזאזל, אתה מעז?" הוא משחרר את ידי ואני לא שמה לב לזה בכלל. אני תופסת את סנטרו חזק ומכריחה אותו להסתכל לי ישר בעיניים. כמו גבר. עיניו מתחננות למחילה. אבל בי, כבר אין רגש. אני רוצה למחוץ אותו. למחוץ אותו כמו נמלה ולהוציא עליו את כל העצבים שלי. אני רוצה להרוג אותו. אני רוצה להכאיב לגבר שלי, לבן זוגי. אני רוצה להוציא לו את המוח מהמקום ואחר כך לשרוף אותו בחיים. הכל באשמתו! בגללו הילד חולה!
הוא לא מפסיק לבכות, מה שמשגע אותי עוד יותר. ברגעים האלו, אני שוכחת מהעובדה שאביתר בחדר שלו, ואני רק רוצה להתעמת עם אבי. אני רק רוצה להפוך אותו לסמרטוט רצפה.
"אתה כזה חלש. אתה כזה רכיכה. אתה כזה טיפש. אתה לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהילד שלך עומד למות הא? אתה לא יכול להשלים עם זה, חתיכת ימאי זקן שכמותך? אתה לא יכול?!"
הוא הודף אותי אל הקיר של הסלון. העיניים שלו מלאות כאב, אבל גם שנאה. שנאה וטינה. "ואת כן מסוגלת, הא? ואת כן מסוגלת? תעני לי!!!" הוא מאבד שליטה. "את מסוגלת להשלים עם העובדה שהילד עומד למות? את משחקת אותה חזקה, משחקת אותה מלאת כוח. תודי בזה, איבדת את זה! שנינו איבדנו את זה! טעינו בדרך, ועכשיו אנחנו משלמים על זה בריבית." הוא דוחף אותי על הקיר והגב שלי חוטף מהלומה.
אני נושכת את שפתיי. הכאב הפיזי לא מזיז לי. הלוואי שהכאב הפיזי יהיה יותר גדול מהכאב הנפשי. אני מרגישה שהנשמה שלי נשרפת. הכל מחשיך. הוא ממשיך, "ואת, את מסוגלת להשלים עם העובדה שהוא ימות?"
אני נעתקת מילים. "מו-מובן שאני מסוגלת להשלים עם העובדה הזאת!"
הוא מגחך ברשעות. "באמת? וזאת הסיבה לכך שכבר כמה שבועות את קוראת את 'שומרת אחותי' בתקווה שסופו של אביתר יהיה כמו הסוף של קייט?"
אני מתחמקת. "איפה אביתר, הוא בסדר עכשיו?"
"כן, השכבתי אותו לישון, הוא בכה לי שהוא מפחד, הוא אמר שהוא לא אהב את הצבע של המים שיוצאים לו מהגוף, הוא אמר שהוא תמיד אהב יותר כחול – "
"תשתוק! אני לא רוצה לשמוע!"
הקול שלו קר. "הוא אמר שאמא תמיד אמרה שהוא נסיך, ולכן הדם שלו כחול, ושהוא לא מבין למה הדם שלו אדום ו – "
דחפתי אותו לאחור. "תסתום את הפה שלך, לעזאזל, אתה לא מבין שאני לא רוצה לשמוע?!" אני אוטמת את אוזניי ומנסה לייצב את גופי. הכל מתערבל.
מי אני בלעדיו?
אני אפס. אני כלום. רק עכשיו, אני מבינה כמה הוא חשוב לי. רק עכשיו, שהרופא הקציב לו שעון זמן. אני כל כך עלובה.
אני מביטה בו במבט קר ומלא שנאה, בידיעה שאני הורגת אותו עם המבט הזה.
אני רוצה להרוג אותו באיטיות, ככה שיכאב לו כמה שיותר, עם המבט המאשים הזה. כי הוא אשם בכך שהילד שלנו ימות. כל הזמן הזה, הוא הזניח אותו ובילה את כל שעותיו בעבודה, ופתאום כשהילד לוקה בלוקמיה, הדברים משתנים?
"אתה זבל של בן אדם!" אני זורקת באוויר מילים וצירופים מבולבלים. אני לא יודעת מה אני אומרת. אני לא יודעת מה אני מרגישה.
הוא מתרחק. זה פוגע בו. "לפחות אני בן אדם." הוא יורה בחזרה.
"אתה בן אדם מגעיל ודוחה, אתה רוצח. בגללך הוא ימות." אני משיבה דרך שיניי החשוקות.
"אני יודע." הוא מסכים איתי ושוב פעם פורץ בבכי. מה נסגר איתו? אני מפחדת שמרוב שהוא בוכה, גם אני אתחיל לבכות. "ואת יודעת מה? אין רגע שבו אני לא שונא את עצמי על כך. אני אוהב אותו, עמליה. את חייבת להאמין לי. אני מת עליו. הוא החיים שלי. אני באמת אוהב אותו."
אני לא ממצמצת אפילו. שום דבר ממה שהאדם הזה אומר כבר לא משכנע אותי.
"תמכור למישהו אחר את הסיפורים שלך!" אני מסננת.
על שפתיו מרוח חיוך עצוב ומריר. "עמליה, אין לי למי למכור את הסיפורים שלי. האם לא הבנת את זה עד עכשיו? עד היום, היה לי אישה ובן. בעוד לא הרבה זמן, הילד שלי ימות, והאישה שלי, תמות איתו. אני לבד, עמליה. רק אני והצל שלי."
הוא מתרחק ממני, ואני לא טורחת ללכת אחריו. אני הרוסה. הגוף שלי הרוס. הלב שלי הרוס. חבל רק שהמוח שלי לא הרוס, כי אני עדיין מסוגלת להריץ זיכרונות יפים שלי ושל בני. וזה כל כך כואב. להסתכל במבט לאחור על כל הרגעים היפים. זה כנראה כל מה שישאר ממנו, זיכרונות
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים מדהים!!! אראגון
-
לפני 15 שנים מדהים ! ליילק
כל כך יפה, ועצוב ומרגש..
דניאל את פשוט סופרת !
כמעט גרמת לי לבכות.. ><
מקסים !
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים כל-כך יפה,כל-כך מרגש. מלכת הספרים
-
לפני 15 שנים באמת שאין מילים, התגובות פה עשו את העבודה דרור יהלום
הכתיבה שלך מדהימה והרבה יותר מזה.
אבל מה שלא מובן לי זה שאת יותר צעירה ממני,
אני לא מצליח להבין איך זה שאת, בת 14, כתבת והתחברת לסיפור כזה?!(קשה לתאר אותו במשפט אבל אני חושב שזה מובן).
בדר"כ סיפורים מהסוג הזה פחות מדברים אליי, אבל כל סיפור שאת כותבת(לא משנה על מה)
גורם לי לשקוע, להיסחף ולא לזוז ממנו עד שאין יותר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים הייי deroryst ! ~דניאל~
קודם כל - המון המון תודה.
כל כך נחמד לי שאתה מפרגן ככה, אז תודה לך.
אני יכולה להבין את המקום שממנו באה התהייה שלך, שבעצם לא מבינה איך זה יכול להיות שמישהי שיותר קטנה ממך, כתבה והתחברת לסיפור שכזה.
זה כנראה דבר שבחיים לא תיהיה לי עליו תשובה...
האמת היא, שאני באה ממקום שחווה בעיקרון את אותה סיטואציה, אבל לא באותה הדרך והצורה... אולי זה מה שעוזר לי מאוד להתחבר לסיפור הזה.
אבל לא ככה. לא חוויתי את זה בצורה כזאת עוצמתית וכואבת - וכמובן שלא מנקודת מבט של אמא, שזה הדבר הכי כואב והכי עוצמתי וקשה לתיאור...
חוץ מזה אני חושבת שבגלל שאני מאוד אומציונלית וקל לי לשים את עצמי בנעליים של אחרים ולתאר את מה שאני מרגישה, הצלחתי לכתוב ולהתחבר לזה.
בכל מקרה, המון המון תודה.
שיהיה לך שבוע נפלא !
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים אני מבין, דרור יהלום
זה אומר עלייך שאת מבוגרת לגילך ושיש לך כישרון בלשים את עצמך במקומם של אחרים. וגם כמובן שאת מוכשרת בכתיבה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 15 שנים וואו פולני אלמוני
זה די מביך שאני לא יכול להביע את הטלטלה הרגשית שעברתי בסיפור הזה במילים. אני שנאתי את עמליה על איך שהיא מתנהגת לבעלה, ובאותו זמן הרגשתי את הכאב שלה כאילו זה הכאב שלי. מין כאב שתופס את הלב וסוחט אותו ולא מרפה, חוסר האונים האישי שלי שאני לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלהמשיך לקרוא... עד שזה מסתיים בדרך הכי מדהימה שזה יכול להסתיים בה, ומשאיר אותי עם כאב וגעגועים לילד שאפילו לא הכרתי. באמת יצירת מופת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ((: ~דניאל~
תודה רבה לך, על שקראת את הסיפור, והערת את הערות שלך. אני שמחה שאהבת את הסיפור והתרגשת! אין לך מושג כמה שזה חשוב לי ... שיהיה לך יום נפלא !
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 15 שנים נמאס לי! לידור
דניאל, כל דבר קטן שאת כותבת ממיס את ליבי.
אני יושב לי בחדר, מרותק למסך, דמעות בעיניים.
כל כך הרבה עצב. כל כך הרבה שנאה וכעס.
את פשוט מדהימה דניאל, הכתיבה שלך פנטסטית.
ואני אומר לך עכשיו בשיא הרצינות: את חייבת לעשות עם זה משהו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים לידור המון המון תודה ! אין עלייך (: ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ... יאסון
מחנק אוחז בגרוני ומסרב להרפות.
אני לא בטוח שמחמאה פשוטה על כתיבתך תוכל להקיף את מלוא רגשותיי ברגע זה.
אבל אם זה שווה משהו אז- תודה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים תודה לך, יאסון היקר, על התגובה המחממת. ~דניאל~ (ל"ת)
-
לפני 15 שנים /// יאסון
זה היה ניסיון עלוב למדי מצידי להשיב לך כגמולך על הלהט שכתיבתך שלך החדירה בי.
תודה לך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
