שמש כחולה הבהיקה כנגד האופק האפל.
ציפורים אחרונות חיפשו מחסה מפני הלילה האכזר, וקול ציוצן חדור האימה הדהד למרחקים.
היה זה נשר השמים האיום שגרם למהומה; צבעו שחור, עצום גודלו ומקורו מחודד כתער.
עיניו העגולות בערו בצבעי אש עזים, ומבטו זה איים על הסובבים.
הנשר סקר את הנוף העירוני, האפור והמכאני; הוא שנא אותו ושאג.
נדמה היה כי האדון הגדול הגיע, היורש.
לפתע, ציפור דרור קטנה, צבעה כתום ובטנה שחור פחם, החלה קוראת תיגר על עוף השמים האימתני.
הנשר צחק, ניקר בראשה, והמיתה מות גיבורים.
מספר ציפורים התעופפו מן המקום באשר נשמע קול פיצוח הגולגולת של חברתן.
הנשר השחור - בעל עיני האש - קרא שוב בקול, אך הפעם לא הייתה זו ציפור שהשקימה לקראתו - אלא ילד, כבן עשרה. אותו הילד הכריע את הכף.
"הנה לך! טיפש!" קרא הילד בקול מאושר. הוא השליך אבן צור על הנשר, פגע בו והרגו.
הציפורים המפוחדות לא האמינו למראה עיניהן – האנוש הצילן מפני הצורר!
ציוץ ציפור דרור חופשייה עלה ולאחריו ירד הליל.
שריקת הרוח נשמעה, נושאת בחיקה את קול הציפור החופשייה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
