היי [=
ממממ... התחלתי לכתוב מנקודת מבטה של נערה מתבגרת שמסתכלת במבט לאחור על החיים שלה ובכלל;
תכירו בבקשה את תמר בן טובי - נערה בודדה שמחפשת תשומת לב ונאבקת על מקומה במשפחתה העשירה.
זה הפרולוג (ההסבר המקדים של הסיפור) (:
כשהייתי קטנה, הייתי מגנט הבעיות של המשפחה. אני מניחה שכל אחד קרא לי כך, עמוק בתוך ליבו. הייתי כל כך שלומיאלית. כל כך חסרת זהירות.
הייתי הולכת במסדרון, משחקת עם איזה בובת ברבי שלי, ושרה בקולניות את השירים של ברני. הייתי ילדה מלאת חיים ומלאת עצב. תמיד היה לי משהו עצוב בעיניים שלי. משהו שאומר: 'אני זועקת לעזרה בתוכי'. אבל למען האמת, זה לא בדיוק היה נכון, כי הייתי זועקת לעזרה בקול גבוה ובסי במיוחד, כך שלהגיד שהייתי זועקת לעזרה בתוכי. זה שקר גס ביותר. תשאלו את העוזרות המסכנות שהיו צריכות לסבול אותי בילדותי. בכל מקרה, בעודי שרה את השירים של ברני ומסרקת את הבובה שלי, הייתי מועדת ומחליקה על הרצפה.
ואז כמובן, הייתי בוכה, צועקת, רוקעת את רגליי ברצפה ומחכה עד שאבא ואמא יגיעו הביתה מהעבודה בריצה לראות שאני בסדר.
זה נראה לכם טבעי לא? ילדה קטנה שלא שמה לב לאן היא הולכת. ילדה קטנה שמועדת ומחליקה. אני בטוחה שלכל אחד מאיתכם, זה קרה לפחות פעם אחת.
אבל יש רגע אחד, שזה הופך להיות לא טבעי. רגע אחד, שהדברים יוצאים מכלל שליטה, ושהשקרים מתחילים לרקום עור וגידים; הרגע הזה, הוא הרגע שהילדה הקטנה הזאת, עושה את עצמה כאילו היא נופלת, מורחת על עצמה יוד או קטשופ, ומתחילה לבכות על הרצפה. הרגע הזה, הוא הרגע שבו הילדה הזאת, כדי לקבל מעט תשומת לב, נופלת על הרצפה, עוצמת את עיניה, ולא פוקחת אותם עד שקבוצה של אנשים מתכנסת סביבה ומנערת אותה במבטים מבוהלים.
ואכן, הילדה הזאת, הייתה חוזרת על אותן הפעולות האיומות האלו, מספר פעמים בלתי מוגבל. והתגובה שהיתה מקבלת, היתה גורמת לה להרגיש פעם אחת בחייה – אהובה. פעם אחת, מישהו באמת חיבק אותה. מישהו באמת אמר לה שהכל יהיה בסדר. מישהו באמת הראה הרשת דאגה וקמטים מקופלים בגללה.
זה חימם את הלב שלה. זה העלה חיוך על פניה. זה עשה לה טוב. זה העלה לה את הביטחון למרומים.
אבל הימים עברו, ובגופה של הילדה הזאת – בגופי שלי – התתחיל להתפתח שבב קטן וממזר הנקרא: מצפון. והשבב הזה, העלה דמעות ורגשות אשמה מחלחלים בגופה של הילדה הקטנה.
אז מה היא הייתה עושה כדי להפסיק את רגשות האשמה והדמעות הללו?
היא היתה משכנעת את עצמה שכואב לה. היא היתה מאוד חכמה. היא היתה מודעת להיבט הפסיכולוגי בעניין. היא שכנעה את הגוף שלה שכואב לו, ובאמת כאב לו. היא שכנעה את הגוף שלה שלא כואב לו, ולא כאב לו. וככה, כשהיא הייתה עושה את עצמה כאילו היא מתפרקת מכאבים, היא באמת התפרקה מכאבים.
והיא לא יכלה להפסיק. זה פשוט הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. מין אמת כזאת.
היה לה כל כך נוח, להעמיד פנים שכואב לה ושהיא פצועה, לצפות באנשים
שכל גופה צעק לליטוף מהם. לצפות בהם, רצים אליה מהעבודה, בפנים מודאגות. והם לא היו צריכים לדבר. הם היו שותקים ברגעים האלו. הם לא היו צריכים לדבר, כדי שאותה הילדה הקטנה ומתוחכמת, תבין מה עובר עליהם באותו הרגע הזה; הפאלשבקים. כן, הילדה הקטנה והתמימה הזאת, הייתה מנצלת את העובדה שההורים שלה איבדו ילד אחד. היא ידעה שהם ידאגו לה, היא ידעה שהם יקרעו מבפנים, היא ידעה שהם יפחדו לאבד גם אותה. היא ידעה שהם יבטלו את יום העבודה שלהם, וישחקו איתה בבובות כל היום.
אז מה אם זה כרוך בכך שהיא תצטרך לשקר?
אז מה אם זה כרוך בכך שהיא תצטרך לבכות?
אז מה אם תמיד אותה תחושה קרה אפפה את תודעתה. 'הם לא באמת אוהבים אותך. את באמת צריכה לפצוע את עצמך כדי לקבל אהבה?'
אז מה?
העיקר, שאותה הילדה הקטנה, הרוויחה עוד נשיקה יבשה מאמה.
העיקר, שהיא תרגיש אהובה. לא משנה עד כמה זה נכון.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
