פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 74 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 19 שעות בת אפרתי
הסתיו משקיף מבעד לחלון המוכתם בסימני טיפות ישנות של יורה שהקדים את זמנו. מבטה עובר מצג האולטרסאונד אל הזגוגית. בצג מרצדים צורות בשחור-לבן-אפור כמו כתמי רורשך דהויים, בלתי מובנים לחלוטין. בסקירה הזאת, הראשונה, בשבוע הארבע עשרה, ליבו הקטן של העובר הוא נקודה זעירה שמהבהבת לה סימנים. כל השאר ערטילאי ומופשט מדי, גם כשהיא מהנהנת להסברים של הרופאה. התינוק שלה ייוולד בסוף האביב, אם הכול ילך כשורה. הרופאה מורחת על המתמר חומר סיכה נוסף ומסבירה על הזוגיות של האיברים שאפשר כבר לזהות. היא מונה ומבהירה ומצביעה, איברי הפנים, אברי הגוף, מה שזוגי ומה שלא, ועשר האצבעות של הידיים ושל הרגליים.
היא אוהבת את הסתיו, העונה היפה והקצרה ביותר. היא מכירה בכך שהיא לירית ומלנכולית במקצת, טיפוס אומנותי, ככה אומרים. היא תמיד רואה את הצד הנסתר והעצוב של החיים אבל מנסה להתחמק ממנו ככל האפשר. היא רוצה בת. בעלה אומר שמה זה משנה, העיקר ילד בריא ושלם. מה איכפת לו. יש להם שלושה בנים, והיא יודעת שהם תמיד יאהבו אותה בכל נימי נפשם, אבל השיחות שלהם עם אביהם יתקשרו ויתמזגו ויתערבבו ויחליקו ויגבשו זהות מוסכמת ככל שיחלפו השנים. היא רוצה בת שתתקשר אליה חמש פעמים ביום, לא כמו הבנים שיתחתנו והמשפחות של נשותיהם יבלעו אותם. היא רוצה חברה לחיים, בת דמותה, הבבואה שתוכל לעצב בלי המגרעות שלה עצמה.
את רוצה לדעת אם זה בן או בת? הרופאה שואלת והשאלה תלויה מעליה בחדר הקר. בחוץ סתיו, בחדר מזגן של חדרי רופאים. היא רוצה לדעת, אבל לא. היא רוצה לדעת רק אם התשובה היא כן. אם זה בן, היא יכולה להמתין עד הלידה.
אז מה יש לנו בבית? הרופאה שואלת בשיתוף חברי, שתישכח שלוש דקות אחרי שתעזוב את המרפאה.
שלושה בנים.
על שפתי הרופאה שמץ של חיוך שקשה לפרש. מה אומר שבריר החיוך הזה, השתתפות של שמחה כי זו בת, או לגלוג קל כי זה בן. היא צריכה לענות תשובה, כל שנייה בחדר הזה עולה כסף.
נשאיר את זה כהפתעה, היא אומרת ומצטערת שהרופאה לא פלטה את התשובה כטעות של היסח הדעת.
הרופאה נותנת לה גליל של נייר מגבת. העיקר שהכול בסדר, המזכירה תיתן לך הפנייה לבדיקות שיגרה והזמנה לסקירה הבאה.
בחוץ ממתינה אחותה שקופצת על רגליה כשהיא יוצאת.
נו, מה?
ברוך השם, הכל בסדר.
היא לוקחת את הטפסים מהמזכירה, הן קובעות ביחד את התורים הבאים ואחותה יוצאת איתה החוצה.
אחותה לקחה יום חופש מהעבודה, היא עורכת דין לענייני ליטיגציה. אשפית בחוקים, אבל בורה לחלוטין בכל מה שמושך את לבה שלה. מזמן היא טוענת שכל אדם הוא מצולע עם אלף צלעות, צריך רק למצוא את הצלע שמתאימה לאדם שמולך. והיא מצאה. הן משוחחות על משפחה וילדים ועל עניינים טריוויאליים של מה בכך. הן יודעות זו על זו הכול, חוץ ממה שחשוב באמת. וזו אחווה שימושית, כי אימן לא יכולה להגיע ללוות אותה בסקירה.
בשבועות האחרונים תקפו את אמא בחילות קשות שנמשכות שעות ארוכות. באותן שעות היא שוכבת במיטה חסרת אונים, מבקשת להקיא אוכל מקיבתה הריקה, מתאמצת להקיא את תחושת הקבס שלופתת אותה, ולשווא. לה עצמה כבר אין בחילות של בוקר, אצל הבנים היו, אז אולי זה שונה הפעם.
באחד הימים היותר קשים אמרה לה אמא, שנדמה לה כל הזמן שגופה כולו מלא בגידול ענק, חסר צבע, ממשות, תאים או מירקם, שמורכב מתחושת בחילה עזה, ושום בדיקה, פולשנית או שלא, לא תוכל לאתר אותו. לרגע קל חשבה שאולי הבעיה של אימה פסיכוסומטית, אבל כשראתה אותה מתייסרת, הדפה את המחשבה מיד.
אימה ערכה בדיקות רוטינה והתוצאה מניחה את הדעת. הסוכר גבולי ואת הטריגליצרידים צריך להפחית. אבל חמישה שבועות של תחושות גרועות, ממילא הורידו את כל הערכים. עכשיו אמא בסבב בדיקות מקיף, בדיקות הדמייה, בדיקות גסטרו ומה לא.
ממילא לקחנו יום חופש, אומרת אחותה, זאת מהחוקים והיא עצמה ממשרד האדריכלים שבו היא עובדת. נכון, שכישרונותיה האומנותיים לא באים לידי ביטוי במשרד כי היא בעיקר מבצעת רעיונות של בכירים ממנה, וגם כשהיא מבריקה רעיון נפלא, דוחים אותו בגלל גבולות כלכליים. אבל היא אומנית מושבתת שאוהבת לראות את הקווים והחישובים קורמים חומרי בנייה ועומדים.
עוד מוקדם, אומרת אחותה ומושכת בתיק הכתף הממותג שלה, את בטח רעבה וגם אני, עשר דקות נסיעה יש מסעדה חלבית מקסימה, ניוקי'לה, מכירה?
מכירה. היא לא אוכלת במסעדות, אבל מכירה. לפני הסקירה היתה נרגשת מדי ולא אכלה ארוחת בוקר. אחותה אף פעם לא אוכלת ארוחת בוקר וגם הודפת את שעת ארוחת הצהריים, מחביאה אותה בין שפע של משימות כדי להיכנס לבגדים שהיו לה בגיל עשרים. לא שאחותה שומרת בגדים מגיל עשרים, גם לא מלפני שנתיים. בכל שנה הארון שלה משתדרג ומתחלף ואת הבגדים הממותגים, שלחלקם מחובר עוד תג המחיר, היא מוסרת לה. הם כמובן לא עולים עליה, אבל הפעולה הזאת מנקה את המצפון הכלכלי של אחותה.
הן מתיישבות במכונית של אחותה.
אני מזמינה, אחותה אומרת.
ברור. היא לא עונה, אבל במחשבתה היא אומרת בקול: ברור.
מצבן הכלכלי ברור לגמרי, אין מה להעמיד פנים. מצידה אפשר לחזור הביתה ולאכול סנדוויץ עם חביתה, שיעלה חמישית ממנת המסעדה. היא תוהה על ההחלטה שקיבלה היום, שלא לשמוע מהרופאה אם זה בן או בת, ומבחינתה אפשר לחזור הביתה לאסוף את הפיג'מות של שלושת בניה, לנקות את שיירי ארוחת הבוקר, להפעיל את מכונת הכביסה ולהכין ארוחת צהריים.
לכבוד הבשורה הטובה שהכול בסדר. אומרת אחותה.
לכבוד המשרה המכניסה שלך והעסק של בעלך, שיש לו בית דפוס משגשג, היא חושבת.
כי אני רק ביצועיסטית במשרד אדריכלים ובעלי מורה, שלא יכול היה להגיע היום לסקירה, כי לפעמים התלמידים חשובים ממני.
הן נוסעות כמה דקות בשקט ואז מסתערת מחשבה על מוחה.
אני מתקשרת לאמא, עוד לא דיברתי איתה היום.
בטח, בטח, אומרת אחותה שמתקשרת לאמא פעם בשלושה ימים במקרה הכי טוב.
הטלפון מצלצל ומצלצל ואמא לא עונה. היא נבהלת, שפתיה מתייבשות.
כן... מהוסס, חלש, משווע.
אמא, מה קורה? איך את מרגישה? היא שואלת בבהילות רוצה לקבל תשובה וגם לא רוצה.
מה אמר הרופא? עונה אמא בשאלה על שאלה.
הרופאה... היא מתקנת.
לא חשוב, הרופאה, מה היא אמרה?
הכול בסדר, ברוך השם, אחותה עונה בקול רם כדי שאמא תשמע שהיא ליוותה אותה, ואחותה גם תוכל להגיד שדיברה עם אמא.
אמא, איך את מרגישה, אבל באמת. קולה רועד, לחוץ, היא מנסה ליישר אותו לגהץ אותו לשלוט בתנודותיו, אבל יש לקולה חיים משל עצמו.
לא משהו... אומרת אימה.
אבא שלה נפטר לפני ארבע וחצי שנים והיעדרו מוטל על חייה כמו משקולת מבטון. אמא לבד.
טוב, אמא, אני באה אליך עכשיו.
היא לא אומרת אנחנו באות, היא לא יכולה להחליט בשביל אחותה.
אחותה נושאת אליה מבט תמה. ומה עם התוכניות שלנו, אומרות עיניה, רציתי לשבת איתך לשיחת נפש, והנה, את הורסת לי גם את יום החופש.
חוסר המילים, המשפטים שלא נאמרים, מוטלים ביניהן כמו חומה ענקית, אולי יותר כמו בריקדה מבולגנת. אמא מנתקת בינתיים. שיחה אחת קצרה ותקווה מרפאת.
היא מהרהרת במשמעות המחלה המסתורית של אמא. אם זה רציני, ייתכן שאסון עומד בפתח חייה, יכול להיות שאמא לא תחייה כדי לראות את הבת שתיוולד לה, או הבן. מה זה חשוב. אולי החודשים הבאים יתמלאו משימות קשות לביצוע והצער יידחק לתוך ימיה, בין אם תהדוף אותו או לא. כמו מי שיטפון, הכאב, בוצני ועכור יציף את חייה. הליריות שלה תהפוך אמיתית, המלנכוליות שלה, טעונת סיבות.
היא מרגישה את הטיפות הודפות זו את זו משק הדמעות החוצה אל לחייה. היא לא רוצה למשוך באפה. לא נעים לה לבכות כשאחותה, שנמצאת באותה דרגת קרבה לאימה, שומרת על ארשת פנים עמומה ועצובה אבל כמו שאומרים, שומרת על פאסון.
היא בת והיא בת.
חבל שלא שאלה את הרופאה. בסקירה הבאה תעשה זאת. אם אמא באמת חולה, מוטב שתדע מראש מה עומד להיוולד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
