23.07.25 יום ד', אחר צהריים מאוחרים, אני מפלס את דרכי בעיר החמישית בגודלה כיום בישראל. המטרה? עסקי ספרים מפוקפקים. היא? מיוזמתה התחילה לדבר איתי אחרי שחוויתי את דעתי על המקצוע העתיק ביותר בעולם שעוסקת אמו של נהג האוטובוס שחלף על פנינו, כשהיינו לידו פחות ממטר וסירב לפתוח לנו הדלת.
הופתעתי שמישהי מצודדת כל כך וצעירה, לא יותר משנות העשרים ומשהו לחייה עד כמה שיכולתי להבחין, תרצה לדבר. איתי. זה זמן רב ויתרתי על שיח עם זרים במרחב הפיזי. אלא אם הוא ארעי, ישיר לעניין, פרקטי ברור. אפילו אז אני מתקשר במשפטים ארוכים מידי, מוסברים מידי את מה שאני רוצה. לא הענקתי לשיחה העוברית המתהווה הזו חשיבות מאשר רצון לחלוק תלונה על מידת קלקלתם של שירותי התחבורה הציבורית בישראל. אבל משהו בשיח השתוקק לקיום, להתפצל לעוד ועוד תאים של נושאים .... להתפתח לדבר מה פתוח, חי. דיאלוג. כך בחמש דקות המתנה לקו הבא דילגנו מתרעומת על נהגי אגד קטנים שמטילים צל גדול אל ניתוחי לייזר לתיקון קוצר רואי. הקו הבא הגיע. עלינו אליו, תוך החלפת ברכות לתקווה לנסיעה טובה יותר מזו שנגזלה מאיתנו. זה סוג הדברים הסתמיים בעלי כוונה טובה שאומרים כשרוצים לסכם סמול טוק. התיישבנו בקצוות מנוגדים, אך זו מול זה, אישה ואיש במנהגיהם נוהגים בבהייה מעמיקה בלא כלום פרטיקולרי בטלפון חכם. כך חלפה דקה שתיים ולא יכולתי להניח לזה להסתיים. הרגשתי אשם בפני אותה שיחה שזה עתה פגה במהירות. יכולתי לגדוע אותה עוד בתחנה בקצרנות פשוטה, אבל לא עשיתי את זה. התמסרתי בה בלהטוט מילולי מקרטע כזה ואחר. אחרי הכל הייתי הורה אחראי לילוד הזה לא פחות מבת שיחי. בפעם הראשונה מזה שנים נדמה לי, באמת רציתי ... לצאת מהיזון חוזר של פאסיביות. בלי לחשוב הרבה ניגשתי לשאול אותה אם היא מקומית ותוכל להסביר לי איפה בדיוק אני צריך לרדת. היא נענתה לבקשה בסקרנות בנוגע ליעד נסיעתי. לא רציתי לצעוק כדי להתגבר על רעשי הנסיעה. היא עברה לשבת קרוב לצידי. לשם שינוי הרשתי לעצמי לא לחשוב יותר. נתתי תשובה כנה. לפחות עד כמה שאני מסוגל כשהתשובה מגיעה עטופה בזלזול עצמי וחוות דעת שלילית של אגרנות הספרים המתפתחת שלי. היא הביעה שזה טוב שיש לי משהו שאני אוהב עד כדי כך שאני מוכן להתמסר עבורו. "יש אנשים שעוד מחפשים, וכאלה שלא מצליחים למצוא". אני לא יודע אם היא אמרה את זה מנימוס, הערכה או שניהם גם יחד. יהיה זה אשר יהיה השיח עבר מאינקובטור לנשימה עצמונית. "ואת, מה את מחפשת?".
גיליתי שהיא אדם טוב יותר ממני. היא מתחילה עבודה בעזרה לזולת עם ילדים חולים וחינוך מיוחד. הפתיחות בשטף דבריה, היושרה באמונת הדרך מתוך היסטוריה פרטית שלה בנושא...משהו מזה כנראה הדביק אותי ברוממות רוח. חשתי לא במפגש ארעי בין נוסעים אקראיים, אלא יד הגורל שליפפה יחדיו שני חוטי נשמות מאותו הצמר. כבר ויתרתי על מחוז חפצי כשהיא ציינה שאני צריך לרדת בתחנה הקרובה. מלמלתי משהו שמותר לפספס תחנה כשיש שיחה טובה ועל הרגלי הליכה למרחקים שסיגלתי וכאן המומנטום גלש לגדות המיסמוס. בת שיחי הפצירה, ייתכן אף ביקשה שלא אפספס את התחנה הבאה. למרות שגם היא הייתה אמורה לרדת בה היא לא זזה ממושבה.
למרות כל ההכחשות הנחרצות שלי כנראה עמוק בנימי נפשי אני רומנטיקן נטול תקנה. כי רק באותו הרגע התחוור לי שייתכן שחווית המשתמש שלה מהרפליקות האחרונות שלי היא של מטרידן פוטנציאלי המתכנן לרדוף אותה עד הבית. נפרדתי לשלום חפוז וניתרתי החוצה.
הספקתי להסתובב אליה ולשאול לשמה. גם לזכות בו. אפילו להודות לה.
רק כשהדלתות נסגרו על פניו והאוטובוס דידה הלאה, נזכר אמן הרטוריקה הדגול שלא מסר לה את שמו שלו.
בתמהיל חמוץ-מתוק של מרץ נעים בצעדיי והלקאה עצמית מכבידת כתפיים פניתי לעיסוקי הראשוני.
כל הערב (וכפי שמסתבר גם הלילה) לא עזבה אותי תחושה לא מוגדרת זו של מה הלקח שהיה עליי ללמוד כאן? הדרך חשובה, אבל אם לא ללכת עד הסוף למה לצאת מלכתחילה מהבית?
לעיתים קרובות אני תוהה למה הזדמנויות נקרות בדרכי? לא עדיף היה להן לשלוח דיווח בגלויה שהן נופשות במקום מעניין יותר?
עם זאת, הנה הן והנה אני מערסל אי וודאות בזרועותיי. מנסה להשקיט אותה בשיר ערש של מחר מוצלח יותר על חשבון הלוואת חלומות היום.
מי יודע כיצד דברים היו יכולים להתפתח אחרת? עדיפות הזדמנויות שכמעט היו לעומת כאלה שלא מתקשרות, לא מבקרות, לא נותנות צ'אנס.
איטרציה היא פעולה חזרתית, אך לא לגמרי זהה ומשאירה תוצר אדטיבי. איזשהו. משהו רוחש ומצטבר מתחת לפני השטח. הפעם משהו שונה.
אני רוצה שהיא תדע מי אני. יהיה זה חטא לא להודות על הפרס שכן נפל בחלקי. אני יודע מי היא. אני יודע שהיא קיימת.
הופתעתי שמישהי מצודדת כל כך וצעירה, לא יותר משנות העשרים ומשהו לחייה עד כמה שיכולתי להבחין, תרצה לדבר. איתי. זה זמן רב ויתרתי על שיח עם זרים במרחב הפיזי. אלא אם הוא ארעי, ישיר לעניין, פרקטי ברור. אפילו אז אני מתקשר במשפטים ארוכים מידי, מוסברים מידי את מה שאני רוצה. לא הענקתי לשיחה העוברית המתהווה הזו חשיבות מאשר רצון לחלוק תלונה על מידת קלקלתם של שירותי התחבורה הציבורית בישראל. אבל משהו בשיח השתוקק לקיום, להתפצל לעוד ועוד תאים של נושאים .... להתפתח לדבר מה פתוח, חי. דיאלוג. כך בחמש דקות המתנה לקו הבא דילגנו מתרעומת על נהגי אגד קטנים שמטילים צל גדול אל ניתוחי לייזר לתיקון קוצר רואי. הקו הבא הגיע. עלינו אליו, תוך החלפת ברכות לתקווה לנסיעה טובה יותר מזו שנגזלה מאיתנו. זה סוג הדברים הסתמיים בעלי כוונה טובה שאומרים כשרוצים לסכם סמול טוק. התיישבנו בקצוות מנוגדים, אך זו מול זה, אישה ואיש במנהגיהם נוהגים בבהייה מעמיקה בלא כלום פרטיקולרי בטלפון חכם. כך חלפה דקה שתיים ולא יכולתי להניח לזה להסתיים. הרגשתי אשם בפני אותה שיחה שזה עתה פגה במהירות. יכולתי לגדוע אותה עוד בתחנה בקצרנות פשוטה, אבל לא עשיתי את זה. התמסרתי בה בלהטוט מילולי מקרטע כזה ואחר. אחרי הכל הייתי הורה אחראי לילוד הזה לא פחות מבת שיחי. בפעם הראשונה מזה שנים נדמה לי, באמת רציתי ... לצאת מהיזון חוזר של פאסיביות. בלי לחשוב הרבה ניגשתי לשאול אותה אם היא מקומית ותוכל להסביר לי איפה בדיוק אני צריך לרדת. היא נענתה לבקשה בסקרנות בנוגע ליעד נסיעתי. לא רציתי לצעוק כדי להתגבר על רעשי הנסיעה. היא עברה לשבת קרוב לצידי. לשם שינוי הרשתי לעצמי לא לחשוב יותר. נתתי תשובה כנה. לפחות עד כמה שאני מסוגל כשהתשובה מגיעה עטופה בזלזול עצמי וחוות דעת שלילית של אגרנות הספרים המתפתחת שלי. היא הביעה שזה טוב שיש לי משהו שאני אוהב עד כדי כך שאני מוכן להתמסר עבורו. "יש אנשים שעוד מחפשים, וכאלה שלא מצליחים למצוא". אני לא יודע אם היא אמרה את זה מנימוס, הערכה או שניהם גם יחד. יהיה זה אשר יהיה השיח עבר מאינקובטור לנשימה עצמונית. "ואת, מה את מחפשת?".
גיליתי שהיא אדם טוב יותר ממני. היא מתחילה עבודה בעזרה לזולת עם ילדים חולים וחינוך מיוחד. הפתיחות בשטף דבריה, היושרה באמונת הדרך מתוך היסטוריה פרטית שלה בנושא...משהו מזה כנראה הדביק אותי ברוממות רוח. חשתי לא במפגש ארעי בין נוסעים אקראיים, אלא יד הגורל שליפפה יחדיו שני חוטי נשמות מאותו הצמר. כבר ויתרתי על מחוז חפצי כשהיא ציינה שאני צריך לרדת בתחנה הקרובה. מלמלתי משהו שמותר לפספס תחנה כשיש שיחה טובה ועל הרגלי הליכה למרחקים שסיגלתי וכאן המומנטום גלש לגדות המיסמוס. בת שיחי הפצירה, ייתכן אף ביקשה שלא אפספס את התחנה הבאה. למרות שגם היא הייתה אמורה לרדת בה היא לא זזה ממושבה.
למרות כל ההכחשות הנחרצות שלי כנראה עמוק בנימי נפשי אני רומנטיקן נטול תקנה. כי רק באותו הרגע התחוור לי שייתכן שחווית המשתמש שלה מהרפליקות האחרונות שלי היא של מטרידן פוטנציאלי המתכנן לרדוף אותה עד הבית. נפרדתי לשלום חפוז וניתרתי החוצה.
הספקתי להסתובב אליה ולשאול לשמה. גם לזכות בו. אפילו להודות לה.
רק כשהדלתות נסגרו על פניו והאוטובוס דידה הלאה, נזכר אמן הרטוריקה הדגול שלא מסר לה את שמו שלו.
בתמהיל חמוץ-מתוק של מרץ נעים בצעדיי והלקאה עצמית מכבידת כתפיים פניתי לעיסוקי הראשוני.
כל הערב (וכפי שמסתבר גם הלילה) לא עזבה אותי תחושה לא מוגדרת זו של מה הלקח שהיה עליי ללמוד כאן? הדרך חשובה, אבל אם לא ללכת עד הסוף למה לצאת מלכתחילה מהבית?
לעיתים קרובות אני תוהה למה הזדמנויות נקרות בדרכי? לא עדיף היה להן לשלוח דיווח בגלויה שהן נופשות במקום מעניין יותר?
עם זאת, הנה הן והנה אני מערסל אי וודאות בזרועותיי. מנסה להשקיט אותה בשיר ערש של מחר מוצלח יותר על חשבון הלוואת חלומות היום.
מי יודע כיצד דברים היו יכולים להתפתח אחרת? עדיפות הזדמנויות שכמעט היו לעומת כאלה שלא מתקשרות, לא מבקרות, לא נותנות צ'אנס.
איטרציה היא פעולה חזרתית, אך לא לגמרי זהה ומשאירה תוצר אדטיבי. איזשהו. משהו רוחש ומצטבר מתחת לפני השטח. הפעם משהו שונה.
אני רוצה שהיא תדע מי אני. יהיה זה חטא לא להודות על הפרס שכן נפל בחלקי. אני יודע מי היא. אני יודע שהיא קיימת.