פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 287 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני חודשיים כמעט פגיעה פספוס אורב באור יום
23.07.25 יום ד', אחר צהריים מאוחרים, אני מפלס את דרכי בעיר החמישית בגודלה כיום בישראל. המטרה? עסקי ספרים מפוקפקים. היא? מיוזמתה התחילה לדבר איתי אחרי שחוויתי את דעתי על המקצוע העתיק ביותר בעולם שעוסקת אמו של נהג האוטובוס שחלף על פנינו, כשהיינו לידו פחות ממטר וסירב לפתוח לנו הדלת.
הופתעתי שמישהי מצודדת כל כך וצעירה, לא יותר משנות העשרים ומשהו לחייה עד כמה שיכולתי להבחין, תרצה לדבר. איתי. זה זמן רב ויתרתי על שיח עם זרים במרחב הפיזי. אלא אם הוא ארעי, ישיר לעניין, פרקטי ברור. אפילו אז אני מתקשר במשפטים ארוכים מידי, מוסברים מידי את מה שאני רוצה. לא הענקתי לשיחה העוברית המתהווה הזו חשיבות מאשר רצון לחלוק תלונה על מידת קלקלתם של שירותי התחבורה הציבורית בישראל. אבל משהו בשיח השתוקק לקיום, להתפצל לעוד ועוד תאים של נושאים .... להתפתח לדבר מה פתוח, חי. דיאלוג. כך בחמש דקות המתנה לקו הבא דילגנו מתרעומת על נהגי אגד קטנים שמטילים צל גדול אל ניתוחי לייזר לתיקון קוצר רואי. הקו הבא הגיע. עלינו אליו, תוך החלפת ברכות לתקווה לנסיעה טובה יותר מזו שנגזלה מאיתנו. זה סוג הדברים הסתמיים בעלי כוונה טובה שאומרים כשרוצים לסכם סמול טוק. התיישבנו בקצוות מנוגדים, אך זו מול זה, אישה ואיש במנהגיהם נוהגים בבהייה מעמיקה בלא כלום פרטיקולרי בטלפון חכם. כך חלפה דקה שתיים ולא יכולתי להניח לזה להסתיים. הרגשתי אשם בפני אותה שיחה שזה עתה פגה במהירות. יכולתי לגדוע אותה עוד בתחנה בקצרנות פשוטה, אבל לא עשיתי את זה. התמסרתי בה בלהטוט מילולי מקרטע כזה ואחר. אחרי הכל הייתי הורה אחראי לילוד הזה לא פחות מבת שיחי. בפעם הראשונה מזה שנים נדמה לי, באמת רציתי ... לצאת מהיזון חוזר של פאסיביות. בלי לחשוב הרבה ניגשתי לשאול אותה אם היא מקומית ותוכל להסביר לי איפה בדיוק אני צריך לרדת. היא נענתה לבקשה בסקרנות בנוגע ליעד נסיעתי. לא רציתי לצעוק כדי להתגבר על רעשי הנסיעה. היא עברה לשבת קרוב לצידי. לשם שינוי הרשתי לעצמי לא לחשוב יותר. נתתי תשובה כנה. לפחות עד כמה שאני מסוגל כשהתשובה מגיעה עטופה בזלזול עצמי וחוות דעת שלילית של אגרנות הספרים המתפתחת שלי. היא הביעה שזה טוב שיש לי משהו שאני אוהב עד כדי כך שאני מוכן להתמסר עבורו. "יש אנשים שעוד מחפשים, וכאלה שלא מצליחים למצוא". אני לא יודע אם היא אמרה את זה מנימוס, הערכה או שניהם גם יחד. יהיה זה אשר יהיה השיח עבר מאינקובטור לנשימה עצמונית. "ואת, מה את מחפשת?".
גיליתי שהיא אדם טוב יותר ממני. היא מתחילה עבודה בעזרה לזולת עם ילדים חולים וחינוך מיוחד. הפתיחות בשטף דבריה, היושרה באמונת הדרך מתוך היסטוריה פרטית שלה בנושא...משהו מזה כנראה הדביק אותי ברוממות רוח. חשתי לא במפגש ארעי בין נוסעים אקראיים, אלא יד הגורל שליפפה יחדיו שני חוטי נשמות מאותו הצמר. כבר ויתרתי על מחוז חפצי כשהיא ציינה שאני צריך לרדת בתחנה הקרובה. מלמלתי משהו שמותר לפספס תחנה כשיש שיחה טובה ועל הרגלי הליכה למרחקים שסיגלתי וכאן המומנטום גלש לגדות המיסמוס. בת שיחי הפצירה, ייתכן אף ביקשה שלא אפספס את התחנה הבאה. למרות שגם היא הייתה אמורה לרדת בה היא לא זזה ממושבה.
למרות כל ההכחשות הנחרצות שלי כנראה עמוק בנימי נפשי אני רומנטיקן נטול תקנה. כי רק באותו הרגע התחוור לי שייתכן שחווית המשתמש שלה מהרפליקות האחרונות שלי היא של מטרידן פוטנציאלי המתכנן לרדוף אותה עד הבית. נפרדתי לשלום חפוז וניתרתי החוצה.
הספקתי להסתובב אליה ולשאול לשמה. גם לזכות בו. אפילו להודות לה.
רק כשהדלתות נסגרו על פניו והאוטובוס דידה הלאה, נזכר אמן הרטוריקה הדגול שלא מסר לה את שמו שלו.
בתמהיל חמוץ-מתוק של מרץ נעים בצעדיי והלקאה עצמית מכבידת כתפיים פניתי לעיסוקי הראשוני.
כל הערב (וכפי שמסתבר גם הלילה) לא עזבה אותי תחושה לא מוגדרת זו של מה הלקח שהיה עליי ללמוד כאן? הדרך חשובה, אבל אם לא ללכת עד הסוף למה לצאת מלכתחילה מהבית?
לעיתים קרובות אני תוהה למה הזדמנויות נקרות בדרכי? לא עדיף היה להן לשלוח דיווח בגלויה שהן נופשות במקום מעניין יותר?
עם זאת, הנה הן והנה אני מערסל אי וודאות בזרועותיי. מנסה להשקיט אותה בשיר ערש של מחר מוצלח יותר על חשבון הלוואת חלומות היום.
מי יודע כיצד דברים היו יכולים להתפתח אחרת? עדיפות הזדמנויות שכמעט היו לעומת כאלה שלא מתקשרות, לא מבקרות, לא נותנות צ'אנס.
איטרציה היא פעולה חזרתית, אך לא לגמרי זהה ומשאירה תוצר אדטיבי. איזשהו. משהו רוחש ומצטבר מתחת לפני השטח. הפעם משהו שונה.
אני רוצה שהיא תדע מי אני. יהיה זה חטא לא להודות על הפרס שכן נפל בחלקי. אני יודע מי היא. אני יודע שהיא קיימת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני חודשיים "כמעט פגיעה..." אברהם
שלום אורב.
בד"כ קשה לי לקרוא סיפורים קצרים שהם – יחסית - ארוכים (הַפְרָעַת קְרִיאָה)
אולם משהו בכתיבה שלך גרם לי לקרוא בעיון (אמנם ב- 2 פעימות)
אהבתי עד מאוד את הסיפור הנהדר, עם דימוים רבים ומעניינים,
וכמובן התוכן "המתגלגל" בכרונולוגיה, המושכת את הקורא עד הסיום.
הסיפא של הסיפור הזכיר לי את שירה של רחל המשוררת לפחות בבית הראשון.
"פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…"
שני משפטים מתוך הסיפור שלך השאירו אצלי חותם:
א." עדיפות הזדמנויות שכמעט היו לעומת כאלה שלא מתקשרות, לא מבקרות, לא נותנות צ'אנס".
ב."הפעם משהו שונה.
אני רוצה שהיא תדע מי אני. יהיה זה חטא לא להודות על הפרס שכן נפל בחלקי. אני יודע מי היא. אני יודע שהיא קיימת."
אני מניח שאולי אתה תתייצב, מדי פעם, באותה תחנת אוטובוס, לממש אהבה שהוחמצה.
יופי של סיפור.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני חודשיים תודה על המחמאות אורב באור יום
ושהענקת מהזמן שלך לשרעפי לילה עמוק.
בעקבות התגובה שלך גיגלתי את השיר המדובר. מלאכת מחשבת של מינימליזם שאומר בפועל המון.
אני לא חובב שירה ככלל, ושירה עברית בפרט, אבל נשמע לי שאוכל לתת הזדמנות שניה לזו הישנה יותר.
אצל רחל להבנתי מדובר כאן בהקמתו מן המתים של רגש שפעם היה. אצלי זה יותר געגוע לעתיד לו רק יכול היה לקרות.
כמו תופעת הנוסטלגיה לתקופה בה לא היית קיים, המכנה המשותף הוא ערגה למשהו חסר.
לא הייתי מתנגד למעמד הפתאטי של לפקוד אותו מקום אם הייתי יודע שביכולתו לשחזר את הארעי הקסום של אתמול.
אבל טבע הדברים הוא שאנחנו לא אותם האנשים והיום הוא לא אתמול, לטוב ולרע. מה שלקחתי איתי הלאה זה שעדיין הפתעות נעימות יכולות לקרות ושצריך לאחוז חזק בגרונו של כל יום שזורח עליי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני חודשיים בהחלט, אברהם
כדאי לתת הזדמנות שניה לשירה העברית, במיוחד לענקיות כמו רחל המשוררת (בלובשטיין) ולאה גולדברג. ויש עוד כאלה.
באשר "למעמד הפתאטי של לפקוד אותו מקום אם הייתי יודע שביכולתו לשחזר את הארעי הקסום של אתמול".
זו *בערך* מקבילה למיוחס לאיינשטיין "אי אפשר לחזור על אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה"
אולם מי יודע מה הן ההפתעות המצפות לנו מעבר לפינה.
מעולה מה שאמרת ואני מתחבר מאוד "לאחוז חזק בגרונו של כל יום שזורח עליי".
תודה וערב טוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני חודשיים לילה טוב, לוקח לתשומת ליבי את ההמלצות. אורב באור יום (ל"ת)
-
-
לפני חודשיים בהחלט לא רומנטיקן סייג'
אם אני הייתי במקומך הייתי לפחות מדביקה איזו מודעה קטנה עם מסר.
תכלס רק בשביל לראות מה יקרה הייתי עושה את זה, גם אם לא יקרה כלום, הייתי כותבת נגיד: "היי אורן, שכחתי להגיד לך שקוראים לי מיכל. זה לא כל כך קריטי אבל חיפשתי תירוץ. תודה על העזרה-" ובלה בלה בלה.
קצת פאן בחיים מה קרה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני חודשיים יש משהו משעשע אורב באור יום
בלהציע פתרון אנלוגי בעידן חרדה דיגיטלית. אבל ייתכן שזה בדיוק זן החשיבה מחוץ לקופסא שנדרש כאן. תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
