פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1142 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-10 חודשים סייג' (ל"ת)
-
לפני שנתיים ו-9 חודשים יפה. סקאוט
-
לפני שנתיים ו-9 חודשים נכון סקאוט סייג'
-
-
לפני שנתיים ו-9 חודשים אֲנַחְנוּ לֹא לְעֵינֵי אֲחֵרִים Hill
-
לפני שנתיים ו-9 חודשים תודה היל סייג'
וזה מוזר, עכשיו כשאני כבר לא כותבת כל מה שכתבתי נשמע כל כך ישן.
כאילו כל יום ללא כתיבה הוא שבוע שלם.
אויש נו, אני עוד מעט אתחיל לבכות מזה שאני כבר לא כותבת יותר.
זה פתטי, אבל אני אשכרה סופרת מנטלית את הימים שעוברים ללא כתיבה, ומקווה שבקרוב אני אפסיק לשים לב.
אם היית מגיבה על כל קטע אחר זה כנראה היה קשה לי, אבל הגבת על זה, וזה קטע שלגמרי מדבר על ליצור גבולות כדי להגן על הדברים שחשובים לנו.
על להסתיר לא כי מתביישים בו, אלא כי אנחנו מעריכים את הדבר הזה יותר מדי מכדי להניח לאנשים אחרים את הסיכוי לפגוע בו או סתם לחבל בתחושה המיוחדת הזאת שנוצרת בינינו לבין הדברים שאנחנו אוהבים.
אני חושבת שבגלל זה יש כללים שקטים כמו "לא מתערבים בין בני זוג", שהלוואי וכולם היו הולכים לפיהם.
אני חושבת שיש פיתוי מאוד גדול בלהראות לאחרים כמה טוב לנו ונהדר לנו עם מישהו, ולא כדי להשוויץ, אלא כי זה מרגיש כמו "מופע" שאתה פשוט שמח להיות חלק ממנו, וכל כך נהנה ממנו, שאתה רוצה לחלוק אותו עם אחרים.
אבל המוסר השכל הוא, שיש מופעים מרהיבים, שהם לא לעיני אחרים, ושעם כמה שזה קצת צובט שאנשים אחרים לא יכולים להשתתף בשמחה ובקסם הזה שמשהו נותן לחיינו - לפעמים במקום להוסיף לזה, אנשים אחרים מנסים לגרוע מזה, כדי להרגיש יותר נוח עם עצמם על כך שאין להם את מה שלאחר יש.
אין לי תסביך אישי עם קנאה, אבל זה ממש מעצבן אותי כשאנשים מקנאים באנשים שיש להם הרבה אושר וטוב בחייהם, מבלי לחשוב רגע מה אותם אנשים מוצלחים ומאושרים היו צריכים להקריב או כמה קשה הם היו צריכים לעבוד כדי להשיג או להגיע למצב הזה.
אני חושבת שהאנשים שעבדו קשה עבור הטוב שיש להם, יהפכו הרבה ממנו ל"מופע פרטי", כי הם יודעים שזה לא היה קל להשיג את זה, ושהם לא מוכנים לקחת את הסיכון שבגלל אנשים אחרים הם יאבדו את זה.
לי באופן אישי, יש הרבה אנשים ששמים לי מקלות בגלגלים מבלי אפילו להבין את זה.
שמנסים להחליט עבורי איפה ללכת ומה לעשות, בזמן שאני מנסה להתקדם בכיוון ההפוך וצריכה כל הזמן להסתובב אחורה ולהגיד להם - "אני לא רוצה ללכת לשם".
אני חושבת שלאנשים הרבה יותר קשה לחבל בדברים שהם לא רואים, ולא מבינים, ואולי בגלל זה אני בעצמי לא מצליחה להבין את הדרך שלי, כי אני לא יכולה לספר לאנשים בטעות מה אני עושה ואיפה אני נמצאת ואיך לפגוע בי - אם אני בעצמי לא יודעת את זה.
כי בחיי, הפיתוי הזה לספר לאנשים הכול, תמיד שם, ואני חושבת שהשיר הזה הוא בעיקר דיאלוג פנימי ביני לבין עצמי.
שהוא בעיקר אני מבקשת מעצמי לא לערב אנשים בדברים שבאמת קרובים ללבי.
אני לא יודעת אם הפירוש הזה של השיר היה ברור מאליו או לא, אבל השירים שלי בדרך כלל מכילים בתוכם שכבות של משמעות, ואני באופן אישי מפרשת אותם ביותר מרק דרך אחת...
זה מוזר כי בדרך כלל הכותבים מתכוונים למשהו אחד, ואז נותנים לאחרים להבין את מה שהם רוצים, ואת החופש לפרש את התוכן שלהם איך שבא להם, אבל אצלי זה מראש יותר מרק דבר אחד.
אני חושבת שבגלל זה גם משוררים לרוב לא אוהבים להסביר את השירים שלהם...
לפעמים ההסבר פשוט חוטא לאמת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-9 חודשים זה כלל לא Hill
פתטי.
כשיש בנו העדר כלשהו זה מעורר בנו מגוון רחב של רגשות. מכירה את זה שהלב פועם וכל פעימה מבטאת ריקנות?
אהבתי מאוד את המונח 'מופע פרטי' בהקשר שקשרת אותו. ויודעת שקיים מנעד רחב לפרשנויות, אני אישית מאוד אוהבת שטקסטים יכולים להיתפס בתודעה שלנו שונה כשהלך הרוח שלנו משתנה.
לפעמים מה שחווים עם אדם אחר הוא כל כך אישי ואינטימי. שברירי מלא בחפות.. שכן, נרצה לשמור על זה לעצמנו, כפי שכתבת- לא ממקום של הסתרה, אלא ממקום שהמורהבות הזו, בחלוקה שלה רק בינינו, מעצימה את עצמה. בהרגשה, בתחושה.
לפעמים אכן צריך להקריב המון ולעבוד קשה בשביל השגת הטוב הזה, בשביל להגיע לתקשורת הבינאישית הזו שיוצרת הבנה, קירבה.
הדיאלוג שלך כן ויפה, סאן. זה חשוב לדברר אותו, לתת לו ביטוי. בדרכך שלך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-9 חודשים אולי, אבל אני לא בטוחה שאני בכלל מבינה מה זאת ריקנות. סייג'
מה גם, שלרוב, אני בכלל לא מרגישה שהלב שלי פועם.
לפחות כשהוא פועם את יכולה לדעת מה הוא רוצה, אבל כשאת לא שומעת אותו בכלל, זה כמעט כאילו את לא באמת קיימת.
כאילו המצאת את עצמך, כאילו המצאת את הכאב שאת מרגישה בחזה, כאילו המצאת את הדבר הזה שגורם לך לבכות.
זה מוזר, להרגיש דברים מבלי באמת להרגיש אותם, כאילו יש נתק בין החוויה הרגשית לחוויה המנטלית.
אני לא רואה טעם לתת ביטוי לדברים שאני עוברת דרך כתיבה באותה הצורה, כאילו, אני עדיין כותבת ביומן האישי שלי דברים, אז זה לא שהשיחות שלי עם עצמי נעלמו, אני פשוט עושה אותן רק כשאני מרגישה שאני חייבת על מנת להבין את עצמי, ולא בשביל הכיף והיצירה.
אני לא בטוחה מה אני מנסה להשיג בזה שאני לא כותבת יותר, אני רק יודעת שאני חייבת לשנות משהו על מנת לקבל תוצאה אחרת, ושזה הדבר היחיד שיש לו משמעות עבורי.
כלומר, אני יכולה לשנות כל כך הרבה דברים אחרים, אבל אם לא באמת אכפת לי מהם, אז איך אני אמורה ללמוד מלשנות אותם?
אני חושבת שאי אפשר פשוט לשנות דברים אקראיים ולהחזיק אצבעות שנקבל תוצאה שונה, אני חושבת שאנחנו צריכים לשנות את הדברים שאנחנו באמת יכולים להרגיש את ההשפעה שלהם...
אני מוותרת על כתיבה כי זה לא משאיר לי מספיק מקום לדברים אחרים.
ואני חושבת שזה מוכיח כמה אני אוהבת לכתוב, ושזה באמת כל עולמי, ושאפילו שאני אוהבת את זה ברמה כזאת - זה עדיין לא מה שאני רוצה.
כי לכתוב זה לא לחיות.
כי כשאת שואלת אותי אם אני מכירה את זה שהלב פועם וכל פעימה מבטאת ריקנות, אני לא יכולה שלא לתהות למה אני רוצה לחיות.
כי אם אני רוצה לחיות, זה אומר שאני לא מרגישה שאני בחיים, זה אומר שהחיים בורחים לי ושאני מרגישה שאני צריכה לתפוס אותם.
ואני לא יודעת איפה לתפוס אותם, ואם בכלל יש בי מקום לחיים עצמם, ולא רק למחשבות על חיים...
אז הפלתי את הדבר היחיד שהיה באמת אכפת לי ממנו.
ואני יודעת שאני לא ארים אותו שוב, עד שאני ארגיש שאני באמת חיה את החיים שלי, ולא רק חולמת אותם.
הרבה פעמים אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי, כי אף אחד לא יודע איך זה מרגיש עבורי להיות כל כך מנותקת מהחיים.
שבעבר הדרך היחידה שלי להרגיש משהו, היה להכאיב לעצמי ולאחרים, ועכשיו, אני מרגישה בדרך מאומצת.
אני מרגישה בפרצים קצרים מדי, אני קולטת את עצמי מחייכת בדרך אל החדר שלי, ואז בשנייה שאני עוברת את מפתן הדלת הפנים שלי נופלות ואני מרגישה דקירות של כאב, ואני רוצה לבכות ואני לא מצליחה.
זה כמו...
כאילו כתיבה הסיטה את הרגש שבתוכי ממני, ומנעה ממני מלהרגיש אותו בכל העוצמה כולה.
אני מרגישה שהכתיבה זה כל מה שיש, כי נתתי לה לתפוס את כל המקום, ועכשיו אני לא יודעת איך לחיות עם זה.
כי פיניתי מקום, יש מקום להרבה אפשרויות חדשות, אבל יש לי נטייה למלא את עצמי בדברים הכי זמינים וקלים.
מאז שהפסקתי לכתוב, אני מרגישה שאני חייבת לקנות דברים שאני לא צריכה, ושאני רוצה לאכול יותר.
כלומר, גם כשהפלתי את הכתיבה, עדיין יש דברים אחרים, הרבה יותר גרועים ממנה, שמנסים למלא אותי בצורה שלא מטיבה איתי.
זה כמו למלא את לוח הזמנים שלך דברים שאת לא באמת רוצה לעשות, רק כדי שהוא לא יהיה ריק.
אז כשמצאתי משהו אחד שאהבתי, כתיבה, פשוט מילאתי את כל לוח הזמנים שלי בה.
את מבינה כמה זה לא בריא?
בעבר הייתי מבולגנת, הייתה לי בעיה של אכילה רגשית, והייתי רואה יותר מדי סדרות.
ואז נכנסתי לכתיבה, וכל הדברים האלו נעלמו...
ועכשיו אני לא כותבת יותר, והרגלים ישנים, הרבה יותר גרועים מנסים לחזור - זה פאקינג מתסכל.
כי אני לא רוצה לאכול או לעשות מרתונים בנטפליקס, ואני לא רוצה להשאיר את החדר שלי מבולגן - אבל הלוח זמנים שלי כל כך ריק...
והבעיה היא שאני לא יודעת איך למלא אותו בדברים טובים.
עדיין לא המצאתי את ההרגלים הטובים, אז אני תקועה במצב שבו אני מנסה להיות יותר מקורית בדרך שבה אני חיה את חיי תוך כדי שאני מתנגדת לתוכנה המיושנת.
זה כל כך מתיש.
וזה מרגיש חרא.
אבל זה הגיוני לי...
להרגיש ככה עכשיו, לעבור את כל הבלבול הזה, הרבה יותר הגיוני לי מאיך שחייתי קודם.
כאילו פתאום, הכול אמיתי יותר.
כאילו אני רואה את המציאות בצורה יותר נקייה.
הצרה היא עכשיו לשמור על הראייה נקייה, ולא ליפול לתוך שגרה חדשה שמנחמת אבל בעצם מכבה אותי.
כולם כל כך מעריכים את השגרה, כאילו אין דבר כזה חיים ללא שגרה, אבל אם אני לא מרגישה בחיים בשגרה שלי...
אז זאת לא השגרה הנכונה נכון?
אני לא יודעת למה כתבתי לך את כל זה, רק שהתשתי את עצמי.
שמעתי שזה מה שאנשים לפעמים מרגישים בטיפול, שלדבר על מה שבאמת קורה איתם פשוט מפרק ומרוקן אותם לגמרי.
אז אני אומרת לעצמי שזה הכל חלק מהתהליך הזה.
שהפלתי את כתיבה, ועכשיו אני סוחבת משהו אחר, ושזה לא חסר משמעות ומיותר, זה מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב יותר - בטווח הארוך.
אני תוהה לכמה אנשים יצא לחשוב על איך יוצרים אושר לטווח ארוך, שלא תלוי במשהו חיצוני.
שמעתי שאפשר לשלוט באנשים דרך הדברים שהם צריכים... למשל כסף או אהבה... ושבעצם, האדם שלא צריך שום דבר, הוא זה שאי אפשר לשלוט בו.
אז בעצם, האנשים שמחזיקים בדברים שאת רוצה, יכולים לתמרן אותך ולגרום לך לעשות דברים או להיות דברים שאת לא רוצה להיות.
אם אני צריכה לכתוב, זה אומר שאני לא לגמרי חופשייה מהאפשרות שלהיות נשלטת על ידי המצבים שמאפשרים לי לכתוב.
זה אומר שכשגבר רוצה לדבר איתי, אחרי שהוא פגע בי, הוא יכול לגרום לי לדבר איתו כי אני רוצה לכתוב, כי אני רוצה להסביר את עצמי, כי אני כותבת כי אני רוצה להיות מובנת.
כי אנשים לא רוצים כסף בשביל הכסף עצמו נכון?
הם רוצים אותו בשביל תחושת הרווחה והביטחון.
אז אני לא רוצה כתיבה כי אני פשוט אוהבת כתיבה, אני רוצה כתיבה כי זאת הדרך שלי להרגיש מובנת.
אז ככל שהעולם לא מבין אותי יותר, ככה אני ארצה לכתוב יותר, משמע - לכתוב, לעולם לא יוביל אותי למקום שבו אני באמת אהיה מובנת.
כי המניע שבמלאכה הזאת, עבורי, זה שאין הבנה בשום מקום.
ואנשים לגמרי יכולים לשלוט בי דרך זה.
מישהו זר לגמרי, בגיל 40 פלוס, יכול לשלוח לי הודעה אחרי 12 בלילה ולהגיד לי דברים שגורמים לי להרגיש שהוא באמת מבין אותי.
הוא יכול להגיד, "למה את בורחת?", וזה יגרום לי לחשוב, "איך הוא יודע שאני בורחת?", ואני אהיה טיפשה מכדי להבין שכולנו בורחים ממשהו ושזה ניחוש קל.
הוא יכול להגיד, "מה את באמת רוצה?", וזה יגרום לי לחשוב, "הוא יודע שאני רוצה משהו, הוא יודע שמשהו חסר לי, אולי הוא יוכל לעזור לי למצוא את זה?".
מזל שאני כבר לא בת 17, ושכבר עברתי מספיק כדי לזהות מניפולציה רגשית.
זה כמו...
ראיתי את הריאיון הזה עם אורית נבון ובחורה בשם ירדן שנפגעה ממטפלים, ואני חושבת שזה דומה.
שכשאנחנו צריכים משהו, אנחנו לא באמת חופשיים ומוגנים ממשחקי מוח, כי יש בנו חלק שנואש למשהו - וחשוב לדעת למה בדיוק אנחנו נואשים ואיך להשיג את מה שאנחנו רוצים בדרך הנכונה.
אני חושבת שאנשים יכולים להקריב חלקים ממש יקרים בעצמם, כדי להשיג משהו שהם חושבים שהם צריכים.
זה כמו "למכור את נשמתך לשטן", אתה רוצה להרגיש משהו, אבל אתה לא יודע איך, ואתה נואש, אז אתה לוקח דרך קיצור.
אושר לטווח קצר.
זה מעניין הקונספט הזה של השטן, ואיך שהוא באמת עובד בתוך אנשים כדי להפוך אותם למשועבדים.
אבל אני חושבת שזה בהחלט מה שהוא עושה, שהוא לא סתם גורם לנו לבחור בדרך הלא נכונה לנו, הוא גורם לנו למכור את החופש שלנו...
ואני אוהבת כתיבה, אבל כשאני חושבת על כמה שאני תלויה בה בהקשר הזה... זה פשוט ברור שעדיין לא מצאתי את הדרך הנכונה לכתוב.
שאני לא יכולה לכתוב בגלל שאני צריכה לכתוב, כי זה הופך אותי לנשלטת ועיוורת, אז אני צריכה למצוא את הדרך הנכונה אל מה שאני צריכה - שזה להרגיש מובנת ועוד כמה דברים - ואז לראות אם יש סיבה יותר טהורה עבורי, לכתוב.
כי אולי אנשים אחרים כותבים כדי לעורר השראה באחרים, או לנחם, או כתחביב... אבל אצלי זה קצת מורכב יותר, ככה שאני צריכה להיות זהירה יותר.
וואו...
כתבתי כל כך הרבה.
הנה דוגמא לבן אדם עם נטייה להתמכרות... בגלל זה אני לעולם לא אעשן.
שמעתי שיש אנשים שאין להם בכלל נטייה להתמכרות, אני ממש מקנאה בהם, ותוהה אם אולי החיים שלהם קלים יותר.
ואם הם יודעים מה הם באמת רוצים, במקום ללכת על האפשרות הכי זמינה כדי למלא את עצמם.
אני רק מקווה לא לחזור לאכילה רגשית.
זה באמת הרגיש חרא.
את מכירה את התחושה הזאת, שאת יודעת שאת תהיי בסדר אבל את עדיין רוצה לבכות כי כרגע את לא בסדר?
כאילו, אני חושבת שאני אסתפק בזה שאני לפחות אצליח לחזור לבכות נורמלי.
זאת מטרה שאין לי מושג איך אני אמורה להגיע אליה, אבל אני מקווה שאני בדרך הנכונה.
ואם את לא מבינה למה שאני ארצה לבכות יותר, אז זה כי בחוויה שלי, זה פשוט כואב יותר כשזה נשאר תקוע בפנים.
את לא צריכה לענות לי, זה פשוט קשה לכתוב רק על מה שצריך ולא כדי להשיג את מה שאני צריכה מכתיבה.
זה כמו להיכנס למכולת כי את צריכה לחם וחלב, ולהרגיש פתאום שאת גם צריכה לקנות גלידה ושוקולד, למרות שברור שאת לא "צריכה" את זה.
זה קשה לסרב כשזה מול הפרצוף שלך.
טוב, אני אניח לעצמי להרגיש אשמה על זה מחר, כי אני לא טובה בלמחוק את הדברים האלה.
תחשבי על זה, יכולתי למחוק הכול, ולשלוח לך רק כמה שורות ענייניות וזהו, ואני באמת לא בטוחה מה נכון לעשות.
כאילו, איתך זה סבבה, כי אני מרגישה שאני באמת מדברת אלייך כי אני רוצה לדעת מה את חושבת ולא כי אני משתמשת בך כתירוץ לכתוב.
אבל עם אנשים אחרים זה מבלבל לפעמים... בגלל זה אני לא פונה אליהם בפרטי, כי אני יודעת שאני לא באמת רוצה לשמוע אותם, אני רק רוצה להישמע.
למצוא איזון בתקשורת עם אנשים זה נורא קשה עבורי.
אני תמיד מרגישה שאני מעמיסה יותר מדי, ואני לא יודעת אם זה כי אני מדברת עם אנשים שלא זמינים אליי רגשית או שיש משהו בעייתי בדברים שאני רוצה לדבר עליהם וכמה שאני רוצה לדבר עליהם.
אם זה פשוט עניין של "אין לנו תחומי עניין משותפים", או שיש לי איזושהי הפרעה.
זה מתסכל, כי אני יודעת שגם להשיג הבנה מהאנשים דרך כתיבה אליהם ישירות לא יתקן את הבעיה.
אני יודעת שאני צריכה אשכרה לדבר, ולפתוח את הפה, אבל כל פעם שאני עושה את זה אני מרגישה כל כך טיפשה, והאדם שאליו אני מדברת אפילו לא מנסה להבין אותי.
הכי גרוע זה כשהם מעמידים פנים שהם מבינים... או מקשיבים ומבינים אבל לא יודעים מה לומר.
בטוח יש לי טראומה כלשהי אה?
אולי אם אני אצליח להבין איזו טראומה תת הכרתית גורמת לי להתנהג ככה ולכתוב ככה... אולי אז אני אוכל לבכות.
כמובן שהדבר הנכון ביותר לעשות ברגע שאדם מבין שכנראה יש לו טראומה שמנהלת אותו - זה ללכת לטיפול, אבל זה פשוט פחות כיף ככה.
אני אוהבת לפתור את הבעיות שלי בעצמי... אולי זאת מחלה.
בחיי שאנשים רומזים לכל כך הרבה בעיות בי, שכבר חקרתי על כל מיני מחלות נפש והפרעות נפשיות.
אני חושבת שכולם צריכים פסיכולוג, כי אני חושבת שאנחנו חיים בעולם שבו לאדם הממוצע אין באמת יכולת להבין אותנו ולעזור לנו להבין את עצמנו.
אבל אני משום מה לא רוצה מישהו מקצועי שיגרום לי להבין את עצמי, אני רוצה להבין את עצמי לבד, ואני לא יודעת אם זה חסר אחריות מצידי.
את חושבת שיש לנו את הזכות לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו ובקצב שלנו?
להיות מבולבלים כמה זמן שנרצה, ולבחור דרך ארוכה והרבה יותר מבולגנת במקום פשוט להשתמש במה שהעולם מציע לנו?
את חושבת שזה טיפשי להמציא דרך משלנו להגיע למקומות שאנשים אחרים כבר סללו דרכים רבות להגיע אליהם?
את חושבת שיש טעם, לעשות דברים אחרת, להיות שפן הניסיונות של עצמנו, ולשבת ימים על בעיות שאחרים יכולים לתקן עבורנו ביום?
כמובן שזה תיאורטי, אני לא בטוחה אם מישהו יכול לעשות עבודה יותר מהירה וטובה מהעבודה שאני עושה על עצמי, אבל זה מה שכולם אומרים.
שצריך מישהו מבחוץ, שיש איפשהו מישהו שיכול לפתור לנו את הבעיות אם רק ניתן לו.
את מאמינה שאכן ככה זה עובד?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-9 חודשים תחושת ריקנות היא כשאת Hill
ממלאת את הריאות באוויר ובמרכז הלב את מרגישה חוסר. אזור מלא בריק. כאילו הוציאו פיסה ו"במקום בו עמדת נשאר רק אוויר.. בלי חמצן" (זו שורה משיר שאת בטח מכירה. אני אוהבת שמנגנים לי את השיר הזה על גיטרת בס.. והתיאור די מדייק את דבריי אז סליחה על הקלישאה :).
כבילות הכתיבה- תיארת בצורה מאוד ייחודית את הסיבה לכך שהפסקת, מעין ללכת בשביל לחזור, ולטעמי תמיד רצוי ללכת ולא לחזור. אבל הכתיבה ככל הנראה תחזור אלייך, תתאים את עצמה אלייך כי היא חלק מהותי ממך.
המשמעות לעצמנו, לחיינו מורכבת מתכלית לפעולה, מהאם יש לי ערך? מישהו חיצוני לי מכיר בערך שלי?
יש חוויות בחיים שאינן יכולות להינתק ולהיות בלתי תלויות מהחברה שסביבנו, מהאקלים הסוציולוגי, מהתהליכים שאנחנו עוברים ביחס לבני אדם אחרים בהקשרים שלנו עצמנו. ההתפתחות המיטבית שלנו לרוב קשורה בגורמים חיצוניים לנו. זה כמו שאת תחושת המשמעות לא נחפש בתוכנו, בנו, אלא בחוויות ועשייה שנעניק לאחר (וזה מבוסס מחקרית).
אז היכן את בוחנת את המשמעות, הטעם למשמעות אצלך, בך, בחייך? כיצד זה מגיע לידי ביטוי? נדמה כי מדובר בתהליך ארוך שכן אין ה'משמעות' אובייקט ממשי, צריך לחתור עבורה.
ועניין המשמעות מתקשר לשיגרה. שיגרה היא דבר מאוד מבורך- כשאת יוצרת אחת עבורך ומזינה אותה בפעילויות וחובות והנאות שמיטיבים איתך. וכן, לפעמים תצטרכי ללמוד איך ליצוק תוכן שמתאים לך, שיתגרם בסופו של דבר לעולם הפנימי והעשיר שלך.
ואם הכתיבה משתלטת על כל חלקה שבך והיא כל מה שיש לך כדברייך, כל שתיארתי רק יוכל לעזור לך לשמור על איזון ומינון.
בפן האישי- יכולה לומר, הכתיבה שלי אמנם שונה משלך כי היא פן אחד של אקטיביזם, היא תרגום אחד לעשייה, ובתקופות שהיא מכלה אותי אני מתרחקת ממנה. גם הפסקתי להיות חדה וטובה, כך שיותר קל לי לחדול.
אי אפשר ליצור אושר לטווח ארוך. גם לא אושר פנימי. אפשר לנהל אותו כך שהחומר (כמקור חיצוני) לא יכתיב אותו, אבל הוא רגעי ותמיד תלוי.
באשר לשאלותייך בסוף-
כן. אני חושבת שיש לנו את הזכות, את הקצב שלנו לפתור את הבעיות שלנו. אבל סאן דארלינג, אם אין בחייך הנעה, גורם שיניע אותך לעבר עשייה, אם התבצרות בבית היא חלק מ'אני צריכה זמן בשביל להתגבר', אז אני חוששת שהזמן לא יועיל כאן וככל הנראה ההימנעות מפעילויות אקטיביות/גשמיות/שכלתניות (למעשה כל הפעולןת היום יומיות שלנו) היא הימנעות שצריך לברר מה מקורה. מה מונע ממך לצאת אל העולם.
בהחלט יש טעם לעשות דברים אחרת, ללכת בדרכים סלולות ולטעת בהם אותנו, כפי שאנחנו, על כל המורכבויות והגוונים והאופנים שקיימים בנו.
וכן סאן. אני מאמינה שלפעמים אין לנו את החוסן הנפשי ההכרחי בשביל להוציא אותנו מהרגלים/מאמונות וקביעות שמונעות בעדנו להרגיש טוב, לחיות ולהתפתח. ולפעמים אין לנו את המעטפת החיצונית (משפחה וחברים) שתהווה עוגן יציב שיסייע לנו להרגיש יותר טוב.
לפעמים יש בלאגנים בתוכנו שכמה שנרצה לשנות בעצמנו ונחשוב שיש לנו מספיק ידע וכלים כדי לווסת את הבלאגן, כדי לתקן... לא נצליח מתוכנו. כי יש כל כך הרבה כלי נפש שאין לנו מושג בהם. יש אפשרויות אופקטיביות ומעשיות שלא נוכל ליישם לבד.
טיפול נפשי מצריך שינוי של יסודות ונדבכים מסוימים.
ואם את מרגישה שאין לך תלם לצעדו בו, משלך, להיות.. אם את לא מרגישה טוב בתחושה, בהרגשה האישית, העצמית, הפנימית, לאורך זמן- אז את צריכה לזכור- שלאף אחד לא מגיע לחיות עם כל כך הרבה כאב בתוכו.
**
מתנצלת מראש אם פספסתי נקודות מהותיות, מוזמנת לכתוב עליהם כתגובה, אם תרצי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-9 חודשים קודם כל סייג'
אני רק חייבת להגיד שאני לא מסכימה עם זה שאושר הוא רגעי ושאין דבר כזה אושר לטווח ארוך.
לא בקטע של "זה פשוט לא נשמע לי הגיוני או נראה לי נכון", אלא בקטע של "חוויתי משהו שלי באופן אישי הוכיח אחרת".
אני חושבת שכתבתי קטע ספציפי שמסביר את התשובה שאני באופן אישי מצאתי לאושר שלי.
שיתפתי כבר חלק ממנו בביקורת שלי על ספריית חצות אבל הנה כולו:
"זה אולי ישמע לא אמין, אבל אני מאושרת יותר לחיות בצורה הזאת.
מה שכולם רוצים אף פעם לא היה בדיוק מה שאני רציתי.
להגיד שאני לא מרגישה לפעמים שאני מפספסת? - ברור שכן, זה טבעי.
אבל זאת המציאות, ומאחורי כל בחירה שאנחנו עושים ונעשה, יש רשימה ארוכה של דברים שהבחירה הזאת דורשת מאיתנו לוותר עליהם.
אי אפשר לקחת את שתי הדרכים ביער הצהוב. אנחנו חייבים לבחור. ועל פי מה בוחרים?
אני באופן אישי, בחרתי את דרך החיים שלי על פי האמונות והערכים שלי.
לרוב האנשים יש את אותן האמונות והערכים בדיוק כמוני, אבל נראה שהם לא כל כך מקפידים על הסנכרון בין מה שבחוץ למה שבפנים.
אם בפנים רקוב לי, אז אני לא רוצה לפרוח; אפילו לא רק למראית עין.
אני שלמה, למרות שזה בהחלט לא נראה, אני שלמה עם הבחירות שעשיתי.
למדתי כל כך הרבה, מצאתי את התשובות לשאלות שקדחו בי, ובסופו של דבר מה הפסדתי?
דברים שבכלל לא רציתי מלכתחילה.
כי את מה שרציתי, את מה שאהבתי, את מה שהערכתי - באופן טבעי, שמתי במקום הראשון.
אז אני מאושרת, לא מאיך שאנשים מדברים אליי או רואים אותי, אלא מאיך שאני מרגישה כלפי המציאות הזאת שנקראת החיים שלי.
הפוטנציאל הזה שכולם אמרו שיש בי?
לאחרונה, אני מממשת אותו בכל יום.
בדרך המבולגנת והנורא חסרת היגיון שלי, אני מממשת אותו על עצמי.
דרך שלא מחפשת גאווה ואישור, אלא סיפוק ואותנטיות.
אני כותבת את זה בשביל עצמי, כדי להראות לעצמי לאן הדרך האפלה שבחרתי הובילה אותי.
כדי להראות לעצמי את התמונה המלאה שלא הצלחתי לראות אז כשרק התחלתי.
והתמונה המלאה היא, שאני פשוט תמיד הייתי ותמיד אהיה - מישהי שנאמנה למשהו גדול מהיגיון; ושהנאמנות הזאת היא מה שהחזיק אותי מעל המים.
הנאמנות הזאת שינתה את חיי, והראתה לי שאני אמורה גם לחיות ולא רק לשרוד את החיים.
כולנו, אמורים לחיות; ומה לעשות, אבל רק לנשום ולעשות דברים לשם העשייה - באמת לא עושה את זה עבורי.
זה צריך להרגיש נכון. אני מצטערת, אבל זה חייב להרגיש נכון.
ניסיתי לחיות אחרת, אבל היו לי יותר מדי שאלות, יותר מדי כאב וכעס בתוכי, ועכשיו אחרי שהוצאתי וניקיתי את הכל...
קרה משהו שלא חשבתי שאפשרי, כי איך לעזאזל פחות ממה שהיה לי יכול להסב לי יותר אושר?
אני יכולה להגיד שעכשיו, אני באמת באמת, באמת באמת, פאקינג ב-א-מ-ת, בסדר.
וזה כל מה שרציתי להיות...
לקח לי הרבה זמן ללמוד להיות בסדר, אבל עכשיו כשלמדתי, אני יכולה להגיד שהתשובה שלי לבעיה היא: "פחות".
פחות.
כמה פחות?
הרבה הרבה פחות.
כל כך הרבה פחות שזה נהיה לנו ברור כשמש - מה אנחנו כבני אדם באמת צריכים.
לדעתי, הדבר הכי חשוב בסופו של יום, זה אם יש לנו את השלום שאנחנו מחפשים - בתוך עצמנו."
אני אומנם כרגע מרגישה דברים אחרים, אבל אני עדיין חושבת את מה שחשבתי אז.
ואני חושבת שכו חלק בחוויה הזאת של אושר, שאנחנו יכולים לנווט אליהם, כי אני לא יודעת מה אחרים חווים, ואיך אחרים מתייחסים לאושר, אני רק יודעת שעבדתי ממש ממש קשה על האושר שלי.
שמבחינתי האושר הוא "קציר" של משהו, ושאנחנו פשוט צריכים לדעת לזרוע את הדברים הנכונים.
שלפעמים חלק מהבעיה היא שאנחנו מתיימרים לדעת אילו מבין הדברים שאנחנו משקיעים בהם את זמננו יעשו אותנו מאושרים.
ואני באמת לא מאמינה שאושר הוא רגעי, שוב, כי לי הייתה חוויה שונה עם אושר, וזה קשה להסביר הכול על רגל אחד, אבל אני חושבת שיש חלק ממני שקצת כועס עליך על אמירה כזאת...
כי כשבן אדם נמצא בדיכאון במשך שנים, זה קשה להאמין שיום אחד הוא יוכל להרגיש אחרת, ולהגיד שזה בסדר שנורמה היא עליות וירידות ושאין לנו שליטה על איך שאנחנו מרגישים... זה פשוט תומך בדברים שאני לא בעדם.
אני חושבת שלכולנו יש דרך להשיג שליטה על הרגשות שלנו, וגם על המחשבות שלנו, ושכל השיט הזה שאנחנו לא יכולים לשלוט בדברים האלה רק נכון חלקית... כי אנחנו יכולים לבחור במה מכל השיט האקראי שאנחנו מרגישים וחושבים להתמקד, ומה שנתמקד בה יהפוך למציאות שלנו.
כמו שאומרים, אנשים תמיד ימצאו הוכחות לכך שמה שהם מאמינים בו נכון, כי זה מה שהם יחפשו.
אז שווה להאמין בדברים טובים, שווה לחפש אותם, כי גם אם זה נראה שאי אפשר למצוא אותם, לפחות להאמין שזה קיים מגביר את הסיכויים שלנו.
בקשר לשאר הדברים...
יש לי סיבות להסתגר בחדר, וזה לא קשור לבריאות הנפש שלי כמו שזה קשור לכך שפשוט אין לי מה לחפש בחוץ.
רוב הדברים והאנשים משעממים אותי, ולמקרה שזה לא היה מובן, פרשתי מכתיבה בדיוק כדי לשנות את זה.
למצוא משהו שנמצא בחוץ שיעניין אותי, כי אני לא הטיפוס שפשוט יצא החוצה כדי שהסביבה תרגיש בנוח ותחשוב שהוא בסדר, אני הטיפוס שמעדיף להישאר כל היום בחדר איפה שבאמת כיף לי ולתת לסביבה לחשוב את מה שהיא רוצה.
תחשבי על זה רגע...
אני מישהי שלא יוצאת מהחדר, אבל אני עדיין רוצה אהבה ואנשים שיבינו אותי, ובכל זאת... אני לא ממהרת ליצור קשרים באינטרנט, איפה שזה הכי קל לבחורה כמוני.
הסיבה שאני לא יוצרת קשרים עם אנשים באינטרנט, זה כי אני רוצה לצאת החוצה, לא להיות כל היום בפלאפון ולדבר עם אנשים בווצאפ.
אני רוצה לצאת, בחיי שאני רוצה לצאת, אבל אני צריכה סיבה טובה.
אני צריכה משהו שאני רוצה לעשות שנמצא בחוץ, ובגלל זה אני אפילו לא ממצמצת כשאנשים מנסים ליצור איתי קשר אינטרנטי... אני לא צריכה מישהו להתכתב איתו, אני צריכה משהו שפיזית יוכל להיות כאן בשבילי, ולכן אין טעם.
מה גם שלרוב אני הופכת לפסיכולוגית של כולם, במקום לחברה אמיתית, אני תמיד מרגישה שאין באמת שום דבר שמחבר ביני לבין אנשים מעבר לזה שאני יכולה לעזור להם.
זה מוזר, אני ממש גרועה עם בני אדם, אבל אני נותנת להם אחלה עצות בנוגע ליחסים ותקשורת ובכללי עצות לחיים.
וזה לא כיף.
אני לא רוצה להיות מוערכת בצורה הזאת...
אני לא רוצה שאנשים יגידו לי שאני מדהימה כי אני חכמה או כי אני נותנת עצות טובות או כי אני מסוגלת להכיל הרבה מהם.
אני רוצה אנשים שפשוט יאהבו לחלוק אותי את הרגעים הטובים.
אני חושבת שזה מה שהכי כאב לי וגרם לי לעזוב את כל החברות שלי, ולנתק קשר עם אנשים.
הם פשוט המשיכו לחלוק איתי את הרגעים הקשים, את הרגעים הבודדים, וכשהגיעו הרגעים הטובים, הימים המאושרים?
הם לא חשבו עליי.
הם היו יותר מדי מאושרים מכדי לחשוב עליי.
הקטע הוא... שאצלי זה ההפך.
שאני מתחילה לחשוב על אנשים אחרים כשאני מאושרת, כי אני מרגישה שסוף סוף יש לי מספיק, וזה מתסכל שאני כל פעם מחדש מקבלת את הכאפה.
כי איכשהו, גם אם הם היו נכונים לי לתקופה, אף אחד מהם לא הצליח באמת להתפתח איתי ולהישאר לצידי.
את יודעת, אומרים שהגילאים האלה, 20-30, אלה הגילאים שבהם מאבדים הרבה חברים.
אז זה קרה לי, איבדתי חברים ולא מצאתי חדשים, וזה בסדר מצידי.
אולי עדיף לי ככה, זה לא שאני מרגישה בודדה או משהו, אני פשוט משועממת, ואני יכולה למצוא מישהו שיהיה לצידי, אבל למצוא מישהו שאשכרה כיף לי להיות איתו, מישהו שיחשוב עליי כשהוא מאושר...
זה נדיר עבורי.
כי כמו שאמרתי, אני הפסיכולוגית, גם אם אני אדחה את כל אלו שנמשכים אליי בגלל שאני יכולה לעזור להם... אדחה את החברות שלהם, לא את הבקשות שלהם והשאלות שלהם... זה עדיין לא עוזר לי למצוא מישהו שרוצה להיות איתי כי כיף לנו ביחד.
ואני לא יודעת איך לעשות את זה, למעשה, אני די בטוחה שהבעיה הכי רצינית שלי כרגע, זה שאני לוקחת דברים יותר מדי ברצינות.
אני לא ככה 100% מהזמן, אבל כשאני כותבת, אני ככה במיוחד, וזאת עוד סיבה לא לכתוב יותר.
2023 לגמרי הולכת להיות השנה שבה האתגר הכי גדול שלי הולך להיות ללמוד איך ליהנות.
כי האמת היא היל... שהחיים שלי ממש ממש בסדר.
אני יכולה לבכות מרוב שהם בסדר.
אני יכולה להיות כל כך מאושרת עכשיו, אם אני רק אחשוב על כמה שהחיים של השתנו לטובה.
אבל מה לעשות, בעיניי אושר הוא השקעה, והשקעתי הרבה אבל אני רוצה להשקיע עוד, אני רוצה להרגיש יותר, אפילו שמה שיש לי כרגע זה מספיק.
אני מנסה להגיד את זה לעצמי, ששום דבר לא חסר לי, שאין לי שום חור בלב, אבל אני תמיד מוצאת את עצמי לבד...
לבד כמעט בכל הזירות.
וזאת עוד סיבה שהייתה לי לעזוב את האנשים שעזבתי, כי הם יכולים להאשים אותי כמה שהם רוצים, כשאני הייתי צריכה אותם הם לא היו שם.
כשמישהו גורם לי להרגיש ככה... שיש לי אותו אבל בעצם אין לי אותו, אני עדיין לבד... זה כל כך צורב אותי שאני לא מסוגלת לסבול את אותו בן אדם שוב.
זאת כאילו כוויה, שגורמת לי לקחת צעד אחורה ולהגיד, "אתה לעולם לא תוכל להתקרב אליי שוב".
וזה פאקינג דרמטי, אבל כשאני מתנהגת ככה, אני תמיד קצת רוצה שמישהו יזהה את הסיכוי הקטן שעוד נשאר, שמישהו ירצה להבין למה אני מרחיקה אותו...
אבל גברים לא אוהבים להתאמץ, לפעמים אני מרגישה הרבה יותר אביר על סוס לבן מהם.
וכמובן אני לא צריכה אף אחד שיציל אותי... אבל את יודעת, מישהו שלפחות עומד בקצב, מישהו שמנסה לבנות איתי חברות ולא רק-
אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה.
אולי אף אחד לא באמת יודע מה הוא מחפש אצלי, וזאת הבעיה.
הם באים, והם מגלים משהו, והם לא יודעים מה לעשות עם זה, אז מתישהו זה מתפרק, הופך מקשר בעל פוטנציאל לקשר זמני.
פאקינג נמאס לי מאנשים זמניים.
וכל פעם שאני חושבת על האנשים האלה שאומרים לי שהאנשים שאני רוצה להכיר לא קיימים...
זה מצחיק אותי, כי אני לא מחפשת אנשים שונים ממני, אני מחפשת אנשים כמוני, משמע... איך הם לא קיימים אם אני קיימת?
אני לא יודעת הרבה דברים על העולם הזה, אבל אני די בטוחה שאני לא עד כדי כך מיוחדת.
אולי אין הרבה אנשים כמוני, אבל אני לא צריכה הרבה אנשים, אני די בטוחה שאני יכולה למצוא לפחות אחד כמוני.
אבל לפני שאני אמצא אחד כמוני, יש הרבה שאני צריכה לשנות.
כמו שניסיתי להגיד בהודעה הקודמות, אני לגמרי בטוחה שיש טראומות שמנהלות אותי כרגע, וזה בסדר, אני חושבת שלכולנו יש טראומות שמנהלות אותנו, אם כי רובנו כנראה לא נחשיב אותם כטראומות, אני שונה.
כל דבר שגורם לי להתנהג בצורה שלא בריאה לי, שלא הגיונית לי, מבחינתי מקורו בטראומה.
ועם כמה שאני נואשת שמישהו בעולם הזה יבין אותי, אני לא מתכוונת למישהו שיבין את הצד החבול שלי, הצד שמתנהל בצורה מסוימת בגלל טראומה...
לא, אני רוצה מישהו שיבין אותי בקטע אחרת, שיבין את החלק הזה בי שרוצה להישאר.
יש לי תיאוריה למה שאני עוברת עכשיו, וזה מוזר אבל בזמן שאני כותבת אני מדמיינת את עצמי משחקת בפלייסטיישן, כאילו שזה משהו שאני נוהגת לעשות...
בכל אופן, בתודעה כזאת נכתבים הדברים, ויש לי תיאורה והיא זאת:
אני חושבת שהייתי צריכה ללמוד דברים ולעשות דברים על מנת לשרוד, כי החיים שלי היו ממש מחורבנים, אבל עכשיו החיים שלי נהיים טובים יותר...
אז אני לא צריכה להמשיך לחיות כמו שחייתי עד היום, כי המציאות שלי כבר לא מכריחה אותי לחיות ככה, אני יכולה לצאת מזה.
אני יכולה לצאת מזה, כי אין שום דבר שמנסה לעצור אותי, בניגוד לבעבר.
אז זה מה שאני עושה, בוחרת להאמין שהחיים שלי טובים מספיק כדי שאני אוכל להפסיק לעשות את הדברים שעשיתי על מנת לחיות, ואתחיל ללמוד מה אני באמת רוצה לעשות, עכשיו כשאני יכולה לעשות יותר.
זה הגיוני?
לא יודעת, אני כותבת כבר הרבה זמן, ומחקתי די הרבה, וגם משהו היה מוזר בהודעה שלך.
לא יודעת היל, אני לא יודעת איך רק עכשיו אני שמה לב לזה, אבל משהו בהודעה שלך היה ממש ממש מוזר.
כנראה לא שמתי לב לזה עד עכשיו כי אני עדיין בשלב שבו אני צריכה להזכיר לעצמי לא לקחת את החיים יותר מדי ברצינות... אבל עכשיו כשאני לא לוקחת את החיים יותר מדי ברצינות אני רואה את זה.
את דואגת לי מדי?
או שמשהו שכתבתי בהודעה הקודמת הכניס אותך לבאסה?
יש משהו ממש כבד בתגובה שלך, ואני לא אומרת את זה בקטע של "יאללה היל, אני רוצה את הגרסה המצחיקה והכיפית שלך", כי בואי, את לא עד כדי כך מצחיקה... אני פשוט רוצה שתהיי עצמך, וזה לא מרגיש שאת עצמך.
אולי זה כי ניסית להגיד משהו שיעזור לי?
לא יודעת, ואולי אני גם טועה, אני פשוט חושבת שאת מוזרה ואני לא יודעת אם השפעתי עליך ככה או שזה בכלל לא קשור אליי.
אם אני טועה אז את לא צריכה לשכנע אותי, פשוט תגידי "אני כרגיל סאנשיין, את פשוט קוראת אותי אחרת".
בכל אופן, אני בסדר.
אני חושבת שאולי עברתי את חמשת השלבים של האבל על הכתיבה שלי, אז מכאן ואילך זה הולך להיות הרפתקה עבורי.
כי אני לא רק חולמת על הדברים שאני רוצה, אני אשכרה יוצרת מקום שבו הם יוכלו להתקיים בחיי, וזה מדהים.
זה קצת עצוב שלקח לי הרבה זמן להגיע לרמה כזאת של אמונה, כי הרי רציתי לפרוש מהכתיבה כבר שנתיים ורק עכשיו באמת הצלחתי...
אבל אני חושבת שפשוט הייתי צריכה אותה עד היום, ושכל פעם שרציתי לפרוש ממני מצאתי דרך מועילה יותר לכתוב, דרך שהיא יותר כדי לחיות ולא כדי לשרוד, ועכשיו אני חושבת שאפשר להוריד את גלגלי העזר.
אני מאמינה שאני יכולה לחיות עכשיו, שאני לא במצב שבו אני צריכה להמשיך לעשות את מה שעשיתי עד היום, שמה שהאתגר הוא לא לצאת מהכלוב, אלא להתמודד עם מה שנמצא מחוץ לכלוב.
כי חשבתי על זה, למה אנשים כל כך נוטים להיתקע בתוך כלובים מזהב?
כי הם כל כך נהדרים?
כי זה כל כך נוח להיות שם?
אני חושבת שלא.
אני חושבת שהם פשוט לא סומכים על עצמם שהם יסתדרו.
אני חושבת שהם יודעים שהכלוב מספק הגנה, ושברגע שהם יעזבו אותו, זה רק הם והעולם.
ואני חושבת שאני מוכנה לזה.
שזה יהיה רק אני והעולם, בלי חומות וכלובים מנטליים.
זה כמובן יקח לי זמן... אבל אני תמיד רציתי להיות חופשייה בצורה הזאת, אז אני לא מפחדת בכלל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-9 חודשים היי סאנשיין סקאוט
מבינה אותך בעניין אנשים שאת מכירה מהאינטרנט והרצון שזה לא יתקע אותך מול המחשב אבל קשר עם אנשים מהאינטרנט לא בהכרח יוביל רק לזה.תמיד אפשר להיפגש עם האדם איתו את מתכתבת ואז לשמור על קשר במציאות.זו פשוט עוד פלטפורמה להכרות עם אנשים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-9 חודשים טוב, נחיה ונראה. סייג'
עשיתי משהו קצת משוגע... ועכשיו יש לי חבר אינטרנט חדש.
אני בקושי מכירה אותו, אבל יש לי סיבה טובה להאמין שאפשר לסמוך עליו ושאיתו זה יהיה אחרת.
אני אוהבת לעשות דברים בתנאים שלי, והוא מה שנקרא "עבר את המבחן" אצלי.
אני לא באמת רוצה להכיר אנשים.
אני רק רוצה ליהנות, ולדבר עם אנשים שלא משעממים אותי או שופטים אותי, או מנסים לשנות את הדרך שבה אני מדברת או חושבת.
יש יותר מדי אנשים שפשוט עוברים את הגבול, ודי נמאס לי מזה, אז אני אכיר אנשים בתנאים שלי, כי אני כבר מכירה אנשים... אני כבר יודעת איך זה לדבר עם אנשים באינטרנט... ואני כבר יודעת שלא מעניין אותי להיפגש ולשמור על קשר במציאות.
אז אני לא מתעסקת עם אלו שלא מבינים מה אני באמת רוצה מהם, וגם לא עם אלו שאני לא רוצה מהם דבר.
זה אולי נשמע אנוכי, אבל כל מה שאני מבקשת מאנשים זה שהם יהיו אמיתיים, ולא ישפטו אותי.
וזה משהו שקשה למצוא, אבל אני סומכת על הבחור שהכרתי, ומצידי, שזה יהיה רק הוא וזהו.
יותר מדי אנשים בחדר המנטלי שלי עושה לי כאב ראש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
