אלו דברים קטנים שמזכירים לי אותה,
ובדרכי שלי אני בוחר איך לזכור,
המשפחה רוצה שאתפלל, זו דרכה של סבתא,
"היא היתה צדיקה גדולה", הם אוהבים לומר, "אז תכבד."
בדרכי שלי אני בוחר איך לכבד,
אני לא הולך לבית הכנסת, וביום האחרון של השבעה,
כשעלינו לקבר, לא קראתי קדיש ולא השתתפתי בתפילות.
אלו דברים אחרים שאני עושה שמזכירים לי אותה,
מזכירים לי את סבתא כמו שאני הייתי רוצה לזכור,
את הסבתא הגיבורה מהסיפורים;
שהיתה הולכת להביא מים מהבאר,
או מתעוררת ב5 בבוקר כדי להכין פיתות לארוחת הבוקר,
את המשק הגדול מאחורי הבית, האסם והלול.
ואיך שהיתה מטפסת את ההר ברגל מהמושב כל הדרך לזיכרון יעקב,
פעם, לפני שהיו כבישים.
כשאני מבקר במושב אני יוצא לטייל, צועד, הולך ללא מטרה נראית לעין,
מטפס אל ההרים ולפעמים עוצר לשיחה עם אחד השכנים,
ותמיד יש להם סיפור לספר, על סבתא ועל זקני השבט, מייסדי המושב.
כשאני מטייל אני מדמיין לעצמי את סבתא צועדת בדיוק איפה שאני צועד, באותם דרכים,
נהנה מהנוף ומרגיש את מזג האוויר שכל כך אהבה,
משחק עם בעלי החיים, זוכר את העוני, את המעט שהיה,
את הזמנים הטובים, וגם את הרעים שאיחרו להגיע.
אלו הדברים הקטנים, כמו קפה שחור עם חוואיג',
או ריח הסמנה והבצק שהיה ממלא את הבית כבר בשישי בלילה וכשהייתי מתעורר בוקר למחרת,
וכשאני אוכל תמר, יותר משאני נהנה לאכל אותו, ומפצח פקאנים, אלו מזכירים לי את המושב, והמושב מזכיר לי אותך.
מוות הוא לא רק סוף.
פעם חשבתי אותו לנורא מכל,
ומאוחר יותר התחלתי לייחס למוות תכונות נשיות,
ויחד עם השינוי המגדרי הגיעה תפיסה חדשה,
כזו שדרשה ממני לחשוב אחרת, לשאול שאלות מסוימות,
להטיל ספק, לקבל ובעיקר לשחרר.
היא תמיד מפחידה, האי-ודאות, אבל היא גם הבסיס להכל.
והדבר היחיד שאפשר לעשות כשלא יודעים דבר זה להמשיך קדימה,
זו כבר לא שאלה של כדאי, אין לנו בחירה, גם אם אולי נדמה, ואין לנו ברירה.
להיות או לחדול...
המוות הוא אולי סוף הסיפור של אינדיבידואל אבל הדף הבא בסיפורים של רבים אחרים.
המוות לקח, ובאותה נשימה גם השיב וקירב.
אנחנו תמיד חכמים יותר בדיעבד, כאלה בני האדם.
חייב שיקרה משהו דרמטי וגדול ממדים כדי שנלמד להעריך את הדברים הקטנים שעוד נשארו לנו,
את מעט היגיון שעוד נשאר, הקצת סדר, בתוך כל הכאוס הזה.
אז המוות חייבת להיות קשורה לחיים בדרך מסתורית ולא ברורה,
בזכותה אנחנו מתפתחים וגדלים ומבינים יותר.
איבדנו בת משפחה יקרה ויחד עם זאת מצאנו אחד את השניה.
המוות קירבה בינינו, הזכירה נשכחות, פתחה דלתות חדשות והאירה דרכים חשוכות.
90 שנים. 90 שנים שהיתה ללביאה, אשת חייל, מוסרית חמה ואוהבת.
לא גיבורה.
בסה"כ בן אדם, כמו שמצופה מאדם להיות.
תחת זרועותיה הקטנות הצליחה להכיל, לטפל, לדאוג ולאהוב 14 ילדים.
לא הרבה יגיעו לגיל הזה, ולא הרבה יזכו לחיות חיים כמו שלה.
לילה טוב סבתא
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה