פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 596 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-11 חודשים סייג' (ל"ת)
-
לפני שנתיים ו-11 חודשים מכמיר לב.. אברהם
-
לפני שנתיים ו-11 חודשים תודה אברהם סייג'
האמת היא שאני לא כל כך בטוחה מה הקטע הזה אמור להגיד או להיות...
הוא לא נכתב עם הראש אז אני לא יודעת מה כתבתי, אני רק יודעת את התהליך ואת המחשבות שהובילו אותי לכתוב אותו ככה, וזה מבוסס על אמת.
אני מניחה שהוא מטאפורה להרבה דברים קטנים, ושהוא לא ממש "שלם" בדרך שבה אני קוראת אותו וחווה אותו.
בחוויה שלי הוא קצת כמו כדור דיסקו, או במילים אחרות "כדור מראות"...
כאילו מה שאני רואה בו תלוי בחדר שבו אני תולה אותו.
כשאני קוראת אותו זה כל כך מנחם עבורי פשוט לשבת מתחתיו ולהסתכל עליו מסתובב.
אני כנראה חווה אותו מאוד אחרת מכל מי שיקרא אותו, כי הוא נכתב מתוך עיוורון מסוים, ואני לא יכולה באמת לראות אותו.
אז אני שמחה שהגבת עליו, כי באמת אין לי מושג איך אחרים יכולים לקרוא אותו ומה אפשר להבין ממנו.
הוא די שטות למען האמת.
אם להשוות אותו לציור, אז אפשר להגיד שפשוט לקחתי צבע מסוים והשפרצתי על הקנבס, ואז עיצבתי טיפה כדי שהוא יראה כמו צורה כלשהי, ומה שיצא יכול להראות כמו הרבה דברים שונים ועוד לא החלטתי מה אני רואה... רק שאני אוהבת אותו.
אני מרגישה שאחרי כל החפירה הזאת אני צריכה להסביר...
אז הבית הראשון פשוט עלה לי לראש לפני השינה, וכתבתי אותו בפתקים, והבית השני גם עלה לי באותו היום וכתבתי בפתק אחר, ולא חיברתי ביניהם במשך כמה ימים עד שיום אחד פשוט ראיתי אותם ככה אחד ליד השני ומתוך דחף וחיפזון החלטתי להשתמש בהם.
ההמשך היה מה שהרגשתי באותו הרגע, ולמרות שהוא לא הרגיש לי כמו המשך טבעי לשני הבתים האלה, פשוט לא היה אכפת לי...
כי אפילו שני בתים הראשונים לא הרגישו לי כמו משהו שמתחבר, בתור מטאפורה השיר הזה לגמרי שבור, אבל בתור סצנה אחת, נראה שיש לו צורה ברורה, אז החלטתי שזה מספיק.
אני עוד לא פענחתי מה אני רואה כשאני קוראת אותו, מבחינתי הוא פשוט כדור דיסקו... משהו שכיף להביט בו ומנחם אותי וזהו.
זה קשה וכנראה קצת בלתי אפשרי, לנסות לנחש מה אחרים חווים כשהם קוראים אותי.
אז תודה שחשבת שהוא מכמיר לב ומיוחד, אני גם מרגישה אותו דבר לגביו, זה פשוט מפתיע שזו לא רק אני.
לא יודעת, אני מרגישה שהקטע הזה הוא יותר מסתם עוד קטע או סיפור עבורי.
הוא מרגיש כמו להביט על עצמי דרך מראה מכוסה אדים...
זה קשה להסביר, כאילו להסתכל על עצמי ככה, כשאני לגמרי מטושטשת, מרגיש אמיתי יותר ממה שמשתקף אליי כשאני מעבירה את היד על המראה.
כאילו המהות יותר חשובה מהדיוק, ונראה לי שבמשך הרבה הרבה זמן, כתבתי הרבה דברים שהיו פחות מהות ויותר דיוק.
בגלל זה הקטע הזה מרגיש לי שונה, כי מבחינתי הוא יותר השתקפות של מהות הדבר ולא הדבר עצמו.
תודה שגרמת לי לחשוב עליו, כי לא ידעתי מה אני חושבת עליו - כי לא חשבתי עליו, עד שהגבת עליו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-11 חודשים סאן, Hill
"נכנעתי להכל כבר מאות פעמים
אבל אף פעם לא הצלחתי-
באמת לוותר.."
כתבת שאין לך מושג איך אנשים אחרים רואים/מפרשים את המילים שלך בטקסט הנ"ל, אז יכולה לומר לך, שלפעמים משפטים של אחרים מתיישבים אצלנו, כמו פיסה בהירה שלא הצלחנו להישיר אליה מבט.
השורות שלך בציטוט ממוקמות אצלי ב'עבר' ואולי גם בהווה נוכחי וככל הנראה גם 'בעתיד' כלשהו במרחב הזמן.
אני נכנעת כל כך הרבה פעמים ולא מרשה לעצמי לוותר. גם כשלא נותר דבר שם עבורי.
והכניעות הללו עיקשות, סדורות, חוזרות על עצמן, ועדיין, אני לא מוותרת. לא נותנת לעצמי מרחב לתהות 'למה'.
כנראה כי יודעת את התשובה והיא לא מרתיעה אותי.
זו בעיה, כשאנחנו לא נרתעים בקלות. זה מגיע על חשבון חלקות אחרות בחיינו.
תודה סאן☆
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-11 חודשים תודה היל סייג'
אני בהחלט מבינה את התחושה הזאת, למרות שאצלי זה יותר תחושה של "לא מסוגלת" לוותר מאשר "לא מרשה לעצמי" לוותר.
למרות שאני לאט לאט, אחרי שסיימתי לכתוב את השיר הזה, הצלחתי לזהות שיש משהו להרוויח דרך הויתור הזה, שהקושי שאני מתמודדת איתו זה לא בלוותר על משהו מסוים כי אני רוצה אותו, אלא כי השקעתי באותו הדבר כל כך הרבה ואין לי כוח להתחיל להשקיע את עצמי במשהו אחר.
אז ברגע שזהיתי שיותר מויתור, יש כאן צורך בבחירה, אם להילחם כי נלחמתי עד עכשיו, או לכוון את הכוח שלי והנחישות שלי למשהו חדש ולשכוח מהקונפליקט הזה שכבר לא מבוסס על רצון אלא על הרגל.
אני מרגישה שהשורה הזאת גמישה יותר ממה שהיא נראית, שהלא לוותר זה לא בלהמשיך להילחם על אותו הדבר, אלא בלמצוא דרכים חדשות להגיע אל מה שאתה באמת חושק בו.
אז באיזושהי רמה, יש כניעות אבל ללא ויתור, כי אני נכנעת למשהו ספציפי, אבל באותה הנשימה מתחילה להילחם על משהו אחר, משהו שאני מרגישה שיותר שווה את הכוחות שלי.
זה באמת עניין של גמישות, ואני חושבת שהגעתי לכניעה בכל פעם שהרגשתי שאני נלחמת יותר מדי ושזה לא אמור להיות כל כך קשה.
ואני חושבת שאיזושהי רמה אני צודקת, באיזושהי רמה זה לא אמור להיות קשה, ואני חושבת שברגע שנכנעים כי זה קשה, ומזהים שעדיין - אפילו אחרי הכניעה, הרצון חזק וברור, משהו בכניעה הזאת מאפשר למצוא דרך חדשה לגשת לעניין.
אני חושבת שלהיכנע אצלי מעיד שבאמת ניסיתי להראות גמישות, ושאם הזמן, אחרי כמה פעמים שנכנעתי כי לא רציתי להתעקש, גיליתי שזה לא מעניק את החופש שחשבתי שזה יעניק, ושזה רק איפשר לי להתרחק כדי לחשב מסלול מחדש.
עם הזמן, התחלתי ליהנות מהכניעות האלה, כבר לא התעקשתי על כך שנכנעתי ושאני לא מוכנה לחזור להילחם על משהו שכבר "ויתרתי" עליו.
אבל לא משנה כמה החזקתי את עצמי ואמרתי לעצמי שלא ושסיימתי, פשוט חזרתי לתקוף את אותו הדבר מכיוון אחר, מה שאומר שלא ויתרתי, פשוט נכנעתי לכך שבדרך מסוימת זה לא עובד - וזה מה שאיפשר לי את ההזדמנות לראות דרך חדשה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
