פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 574 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים - סייג' (ל"ת)
-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים מה אפשר לרצות לעשות עם 'תשע'? Hill
סיקרנת אותי. Do tell.
(נכתב בהומור אם כי עדיין אשמח לתשובה ;)
הפסקה האחרונה ובמיוחד שתי השורות האחרונות מאותות לי על מטאפורה ליחסים גופניים שנובעים ממקום לא בריא, לא כן. כאילו חיפוי למשהו רגשי מדמם.
מניחה שכוונת המשוררת (את) אחרת, וזה בדיוק מה שאני אוהבת בטקסטים כתביים מסוג זה- ההתפזרות המחשבתית. כל שורה יכולה להיתפס אחרת ועדיין להרגיש שהיא בקונטקסט הנכון כי אין רק אחד כזה.
כתבת מאוד יפה, תודה ששיתפת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים היל, זה יהיה קצת מורכב סייג'
עבורי לנסות להסביר מה הוא התשע, אבל אני אנסה.
קודם כל, הקטע הזה שונה משאר הקטעים שכן הוא חלק שיר, וחלק יומן.
בשיר זה חשוב להיות ברור, זה חשוב שלכל מילה תהיה משמעות, ואי אפשר סתם להשתמש במילים.
ביומן לעומת זאת, כל מה שנדרש מהכותב לעשות זה לכתוב את מה שהוא מרגיש.
לכן בתור שיר הקטע לוקה בחסר, אבל אם סתם מסתכלים על זה בתור מילים שנכתבו ביומן אישי -אז הכוונה ברורה לבעל היומן ואין שום צורך שזה יהיה ברור גם לקוראים אחרים.
אני באופן אישי כשהייתי כותבת היומן האישי שלי, לפעמים הייתי מוצאת צורך בלכתוב במעורפל על מה שאני מרגישה על מנת להרגיש שהמילים באמת מכילות אותי.
אז בעצם מה שאני רוצה להגיד, זה שמכיוון שהקטע הזה הוא בעיקרו - לא שיר אלא כמה שורות מיומן, המשמעות של הכל די פשוטה ואני אנסה להסביר.
ב-23:59, פתחתי דף כדי לכתוב משהו.
במקום ישר להתחיל לכתוב, המבט שלי נתקע ומצאתי את עצמי מחכה שהדקה הזאת תעבור.
זה היה רגש מוזר, כי הזמן עדיין זז אבל אני מול הזמן קפאתי.
כדי להתמודד עם התחושה הזאת כתבתי את הבית הראשון.
כשהשעון היכה חצות, הפסקתי לעצור את הנשימה, הרגשתי שעכשיו אפשר להתקדם - 0:00.
מול האפס הזה תהיתי, מה ההבדל?
למה מול 23:59 אני עוצרת ומול 0:00 אני מרגישה שאני שוב נושמת.
זה מגוחך, הרי אין באמת הבדל, אבל משום מה לי תמיד היה אכפת מדברים כאלה.
וזה התוכן של הבית השני, הבירור והעימות עם התחושה הזאת שיש לי את כל היום לפני.
בבית השלישי הפסקתי להיות מודעת לדקה הנוכחית, והתחלתי לחשוב על עצמי והקצב שלי בחיים.
חשבתי מחשבות כמו: "נורא קל לי להרחיק את עצמי מהדברים שאני רוצה", "נורא קל לי לעכב את עצמי", "אני לא באמת משתמשת בזמן, אני פשוט עוברת אותו".
ובעיקר מה שהפריע לי זה שאני נורא קרובה לדברים שאני אמורה להשתמש בהם, לדברים שאני אמורה לחבק ולהעריך כל עוד הם כאן - אבל אני מוצאת את עצמי מעכבת ובסופו של דבר עומדת במקום.
וזה קשה להתמודד עם עמידה במקום, כשאתה יכול לראות את הדבר שאתה חוסם את עצמך אליו מולך, כשאתה רואה את האדם שאתה אמור לצעוד לעברו במרחק נגיעה ובכל זאת אתה נשאר במקום.
עם תחושה כזאת התמודדתי, והשאלה שהייתה בראשי היא: "למה אני לא יכולה פשוט לעשות את זה? פשוט להתקרב לזה".
לא הייתה לי תשובה, והפסקתי לכתוב, השעה 0:09 ואני לא מסוגלת להתקדם, לא בכתיבה ולא במחשבות, אני פשוט מסתכלת על השעון.
חושבת על איך שכבר עברו תשע דקות, שבהן לא יכולתי באמת להתמודד עם השאלות האלה על הזמן, שברובן פשוט ישבתי מול השעון חסרת אונים ושקועה.
זה היה כמו להתבונן על שעון חול...
הזמן עבר ולא יכולתי לעשות דבר מבלבד להביט בו חולף.
מה אפשר לעשות עם תשע? - אני לא בטוחה שזו רק תשובה אחת, אבל אני יודעת שלבהות בו ולראות איך הוא חולף מולי - זה לא מה שאני רציתי לעשות.
רציתי להמשיך לכתוב, להמשיך לברר את זה, למצוא את התשובות...אבל בסופו של דבר פשוט קפאתי.
ולכן כתבתי שלא עשיתי איתו את מה שרציתי לעשות, לא מתוך מחשבה ספציפית על מה שאני כן רוצה לעשות, אלא מתוך מחשבה על מה שכן עשיתי עם התשע - קפאתי מולו.
לא בטוחה אם הייתי צריכה להסביר את הבתים קודמים רק כדי שעניין התשע יהיה ברור - אבל הרבה פעמים אני בעצמי לא בטוחה למה אני מתכוונת, כי כשאני כותבת קטעים כאלה שנועדו לתפוס תחושות בלבד, אני שמה יותר את הדגש על לוודא שמה שהרגשתי עובר ופחות על לנתח את זה ואת המשמעות של זה בעיניי.
מה שכן המטאפורה שראית מאוד מפתיעה...
לא יודעת למה אני לא רואה את זה בשורות האחרונות.
כנראה כי הן בולטות עבורי יותר מכל השיר, ואני יודעת בדיוק למה התכוונתי בהן.
אני תוהה אם אני צריכה להסביר את זה, זה נראה לי כל כך ברור...
אבל אולי זה לא, אז בסדר, אני אסביר.
את אולי לא כזאת היל, אבל הרבה בנות מוצאות את עצמן מחכות למישהו שיאהב אותן, ומפספסות את האהבה שיכולה לצמוח בחייהן עם אנשים אחרים שהם לא מאהב פוטנציאלי.
אני באופן אישי חושבת שזה פספוס לחכות לאהבה למישהו אחד, כשבינתיים יש כל כך הרבה אנשים שאת יכולה פשוט לאהוב עכשיו ולהתמקד בהם היום.
זה גם הגיוני לעשות את זה, כי לאישה רווקה יש הרבה יותר מקום לאהוב אנשים, וכשהיא תכיר בחור כבר פחות יהיה לה מקום להשקיע בעוד אנשים.
אולי לא חווית את ה"לחכות" הזה כמוני, אבל כשבחורה ממש רוצה להתאהב ומעולם לא היה לה את זה, הראש שלה יכול לגרום לה להיות עיוורת לאנשים אחרים.
לא כל הנשים כאלה כמובן, אבל בעיקר אלו שמעולם לא חוו אהבת אמת - הן פשוט לא מרגישות שיש בחייהן אהבה ללא גבר שיאהב אותן.
ואני רואה איך הציפייה הזאת למישהו גורמת להן "לחסוך" באהבה, כאילו לאהוב זה בזבוז.
אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אהבה וזמן דומים במובן הזה, כי כך או כך הם חולפים ואי אפשר לאגור אותם ולשמור אותם לאחר כך.
אין דקה ששווה יותר מדקה אחרת, ככה שאף דקה לא צריכה לוותר על מקומה, לכולן יש מקום, ולדעתי באהבה זה אותו דבר.
נכון שאנחנו מחכים לדברים הגדולים, אבל זה בסדר ליהנות מהדברים הקטנים ולהתמקד בהם בזמן שהדברים הגדולים עושים את דרכם אלינו.
בגלל זה הקטע הזה ביומן אהבה, כי זה קטע על אהבה בכללי.
על איך שלרוב אנחנו לא מבחינים באהבה שיכולנו להרגיש כלפי אחרים עוברת מולנו ללא ממימוש, כמו שאנחנו לא מרגישים את הזמן עובר בבהייה וקיפאון.
תודה על המחמאה היל.
לא בטוחה אם כתבתי יפה...
אני פשוט כתבתי אינטואיטיבית וקשה לי לראות בזה יופי כי אני גם קוראת את זה אינטואיטיבית.
כשאני ארגיש את ההפרדה בין היצירה לבין עצמי, אני אדע אם כתבתי אותה יפה.
מבחינתי זה רק מילים מתוך יומן אישי, ככה שהציפיות שלי מהקטע הזה לא קיימות ולכן אני גם לא שופטת אותו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים יפה! פרפר צהוב
-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים תודה פרפר צהוב סייג' (ל"ת)
-
-
