פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1780 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים - סייג' (ל"ת)
-
לפני 3 שנים מישהו פתח אותי לאחרונה אתל
והתלהב מהכתיבה וצחק בכל המקומות הנכונים. אפילו כתמי הקפה לא ממש הפריעו לו, ובפעם הראשונה הרגשתי שמישהו אוהב גם את הכריכה. ובכל זאת הוא הרגיש שזה לא סיפור בשבילו, שחסרים לו קונפליקטים כדי להזדהות. אני עדיין לא בטוחה איך להתמודד עם זה.
הלוואי שכולנו נצליח להיסגר רק כדי להיפתח שוב על ידי מישהו אחר, ולא ניתן לסגירה אחת למחוץ את כל מה שכתוב לנו בפנים.
תודה, סאנשיין. את מעוררת השראה בכתיבה שלך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים אתל Hill
"מישהו פעם אהב אותי ככה
קצת בטירוף וזה היה לי נעים
מספיק בשביל לא לקום וללכת
כשמרוב אהבה נולדו הקשיים.."
הסיפור שלך עוד יתמזג עם סיפור של מישהו אחר,
יחבור ותהפכו לדפים משולבים מהולים בצירופי מילים חדשות.
ובצידי הדרך, ילוו אותך המסקנות, התהיות, הטעויות, החרטות.. שקדמו לסיפור הנוכחי, והם יבארו ויהפכו לכלי עזר לכתוב את הסיפור הכי טוב עבור שניכם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים תודה על החיזוק, היל אתל
-
-
לפני 3 שנים אתל סייג'
קודם כל תודה על השיתוף.
אם לא היית כותבת "אני עדיין לא בטוחה איך להתמודד עם זה", לא הייתי מנחשת שזה מטריד אותך.
כנראה בגלל התמונה של החיוך, זה נותן אשליה שכל מה שאת אומרת זה תמיד עם חיוך, ולמרות שאני יודעת שזה אשליה היא עדיין עובדת עליי ואני עונה לך בחיוך בגלל שאני פשוט משופעת...
הסתרתי את התמונה שלך עם פתקייה ירוקה, הגזמה נכון?
זה ישמע מוזר אבל זה משפיע מדי על איך שאני קוראת אותך, ואני לא מסוגלת לקרוא את המילים כמו שהן באמת מכוונות.
אני תוהה מה זה אומר שאת לא בטוחה איך להתמודד עם זה.
אם אני הייתי במקומך, הייתי מחכה ונותנת לעצמי להרגיש הכל עד שאני אגיע למצב של השלמה, בקטע של להודות על כך שהכרתי את המישהו הזה.
אני חושבת שזה באמת נגמר כשאת מרגישה אסירת תודה על התפקיד שבן אדם מסוים שיחק בחייך, גם אם הוא בסופו של דבר עזב.
הוא לא נשמע כמו בחור נוראי...
אז זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן עד שתרגישי שגם אם זה לא הוביל למשהו גדול, זה עדיין היה משהו משמעותי ואולי אפילו מיוחד.
אני מישהי שמוקירה מאוד זיכרונות, ואני תמיד ארגיש אסירת תודה כלפי אנשים שהעניקו לי זיכרונות טובים.
אהבתי את ה-"לא ניתן לסגירה אחת למחוץ את כל מה שכתוב לנו בפנים."
זה שונה מאוד מהכיוון של הטקסט שלי, כי בו אני שמה יותר דגש על כמה שהסגירה חשובה לי ופחות על איך שהיא אולי עלולה לגרום לי להרגיש.
כנראה כי אני מרגישה שיותר מדי אנשים לא נתנו לי סגירות ראויות, ושהייתי צריכה למצוא דרך להעניק אותן לעצמי.
אז הגרירה של קריאה בספר שאתה יודע שהוא לא בשבילך הרבה יותר מכאיבה לדעתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים הצחקת אותי עם הפתקיה הירוקה אתל
אף פעם לא חשבתי שקוראים אותי עם חיוך, אבל האמת שזה מוצא חן בעיני. אני אוהבת חיוכים. כיף לדעת שזה עובד גם על הצד הקורא :)
אני מנסה באמת להגיע להשלמה. כבר עכשיו אני מודה שהכרתי את האדם הזה, אבל עדיין כואב לי מאוד שאיבדתי אותו. הבנו אחד את השני ולא היה לי את זה עם אף אחד אחר. הבעיה שלי היא דווקא עם תחושת האובדן, ההחמצה. הוא היה בחור טוב ומיוחד.
מעניין מה שכתבת, שהדגש שלך הוא על הסגירה ולא על איך שהיא גורמת לך להרגיש. אצלי זה הפוך (ואולי זו הבעיה). מקווה להגיע להשלמה שלך, ולהצליח להעניק סגירה לעצמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 3 שנים "ואז אוכל להיסגר מולך ולהיפתח שוב מול מישהו אחר Hill
איזה דימוי, סאן. נוגע.
אהבתי מאוד את הקונספט הרעיוני, את הביצוע שהבאת לידי ביטוי בטקסט הנ"ל.
פעם שאלתי אותך, אם היית ספר, איזה סוג ספר היית, וענית ברגישות ותבונה.
וכעת חושבת לעצמי, איזו פרשנות יפה, נוספת, הבאת כאן.
.. וכמה כתמים שאיזה מישהו השאיר"- כמה כתמים אנחנו מותירים באחרים ואילו אחרים מותירים בנו. ואיך ניתן לטשטש, או לפחות להפחית מהחשיבות של הכתמים שדבקו בנו. שנתנו להם יד אולי? שהזנו? או שהם כלל לא שלנו אך נועדו להידבק בנו. ומה המשמעות של אותו ייעוד..
"פשוט פאקינג תקרא אותי ותעבור הלאה".. פשוט כך.
תודה ששיתפת, תודה על ההשראה.
:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים תודה היל סייג'
זה באמת קטע שנכתב מהשראה, ולא ממש תיכננתי את הקונספט הוא פשוט יצר את עצמו שורה אחר שורה.
הסוף היה לי קצת יותר בעייתי כי הוא התפזר לי לקראת הסוף, והייתי צריכה לשבת קצת יותר זמן על השורות האחרונות ולוודא שבאמת מסיימת את זה נכון ושומרת על העיקר.
תהיתי על השימוש במילה "פאקינג", לא כי אני לא אוהבת אותה, יותר בקטע של מינון.
אני קצת יותר שוקלת את השימוש במילה הזאת אם אני רוצה להשתמש בה יותר מפעם אחת.
חלק ממני רצה להוסיף סוגריים לכותרת ולהחשיב את הקטע הזה כטיוטה.
אני מרגישה שהוא לא מספיק מלוטש, חוש כזה של כותבים "משהו לא בדיוק מסתדר", אבל ברור לי שאם אכן יש משהו כזה אז זה יקח לי קצת יותר זמן לגלות אותו.
באיזשהו מקום, מרגישה שקצת התפשרתי והעדפתי לסגור אותו מאשר לשבת עליו יותר מדי ולגלות מה בדיוק לא מסתדר לי, ואם כמו שאני חשה יש משהו שרציתי להתייחס אליו ולהוסיף - אבל עדיין לא הצלחתי לדוג אותו החוצה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים התפשרות בכתיבה Hill
אני שמחה שהחלטת לפרסם אף על פי שהתוצר המוגמר לא מספק בעינייך. שהאינטואיציה שלך אומרת לך שאת יכולה וצריכה לדייק יותר את הטקסט אך לצד זאת את נותנת לו ביטוי ממשי בפרסומו, נותנת לו להפוך ליישות ברגע שהוא 'נפגש' עם הקוראים. לדעתי, זה חלק מהתהליך לגילוי. למציאת הפיסה החסרה.
לפעמים זה אמור להיות 'לא מספיק'. ולא תוצר מוגמר, זה עדיין יכול לגעת, לעורר משהו.
ובאשר לכך- לאחרונה הסתיימה התקשרות שלי עם עורך שליווה אותי במשך שנים וזאת לאחר הליכים משפטיים, וניסיונות מצידי להגיע לכדי סיום.
בשיחה האחרונה שלנו הוא אמר לי- את לא מספיק טובה יותר. וכך בעצם הוא חתם את סיום היחסים המקצועיים בינינו. ואני, שתמיד משתדלת לסיים יפה, ליצור סוף הולם ומכבד, מוצאת את עצמי במילים האלה, חתם אותנו כך. סגר.
והאמת היא שהוא צודק. הכתיבה שלי הפכה גרועה בשנתיים האחרונות. משהו בה, בי, חסר. פגום. הכתיבה שלי תמיד שיקפה את מי שאני והיא בהקשרים אקטיביסטיים, פמיניסטיים, והיא אכן מי שאני במובן מסוים- סתורה, לא יודעת עבור מה נלחמת, מה ראוי ולא ראוי וכיצד ניתן לעשות את ההפרדות האלה שיתקפו לנו משמעות אמיתית בפאקינג חיים הללו, משמעות שלשמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. ניסיון להוות קול. להוות זעקה. ואני כבר לא יודעת אם הייצוג שלי הולם או ראוי או משרת את המטרה.
וכך הוא סגר אותנו. כך זה הסתיים. באמירה שלמעשה שחררה אותי. הוציאה אותי לחופשי כי הכתיבה כבלה אותי ליסודות רעועים.
תאמיני לעצמך סאן. אל תוותרי לעצמך, תעבדי קשה. לא משנה לאן הכתיבה תיקח אותך, תמיד תיישרי מבט ישירות אליה.
אומרים שאנחנו המבקרים הכי מחמירים של עצמנו, ולטעמי, בכתיבה, כך אנחנו אמורים להתנהל. וכשאנחנו טובים- אז לעמוד מאחורי זה, בגאווה. וגם כשאנחנו 'לא מספיק', לעמוד מאחורי זה. בגאווה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים היל, אין לי שום כוונה להישמע סייג'
כמו מישהי שמנסה לנחם אותך.
אני באמת ובתמים לא מאמינה בכך שבן אדם יכול להפסיק להיות טוב בכתיבה.
ואני חייבת לציין שברור לי שאין לי שום הבנה על המצב האישי שלך, ועל התהליך שלך עם הכתיבה, אז מה שאני כותבת זה יותר באופן כללי - ופחות ממוקד בך ספיציפית, שכן אני לא יודעת הרבה על הסיפור שלך.
אני אומרת את זה מתוך הניסיון שלי האישי שלי עם כתיבה, וכשמשהו בוער בך אז הוא בוער בך, וכשאתה יודע איך לרסן את זה אתה יודע איך לרסן את זה, וכשאתה מצליח להשחיז את כל הבלאגן הזה לטקסט שאתה גאה בו - זה פשוט מושלם.
כתיבה מורכבת מהרבה, חלק כותבים מתוך השראה טהורה, חלק כותבים מתוך רגש, חלק כותבים מתוך אובססיה לנושא - וזה לא חייב להיות קבוע.
אנחנו יכולים לשנות את המקום שממנו אנחנו כותבים, אם המקום הזה כבר לא מקדם אותנו לאן שאנחנו שואפים להגיע אליו בכתיבה.
מה ההבדל בין הכתיבה שלך היום לכתיבה שלך לפני שלוש שנים?
קונפליקטים פנימיים הם לא משהו שיכול לעצור בן אדם שבאמת רוצה לכתוב, כי הרי כל הכותבים מכוונים אל האובססיות שלהם, ולכן כל עוד יש לנו אובססיה למשהו - אנחנו נמשיך לכתוב.
במקסימום אולי יש לך סתימה, משהו שעדיין מאפשר לך לכתוב אבל המילים שלך אולי כבר לא זורמות אותו דבר...
אני חושבת שכותבים צריכים איזון של FLOW עם בדיקת מציאות, כי כשאנחנו מצב זרימה אנחנו שטים בקלות ונהנים מזה, אבל אם אנחנו לא עם האצבע על הדופק אנחנו מאבדים כיוון.
כשהראש שלנו טרוד בעניינים אחרים, זה נורא קל לאבד כיוון.
אני לא הייתי מסוגלת לכתוב אם לא היה לי כל כך הרבה זמן פנוי לפתור את השיט שלי.
ואני לא רוצה לקפוץ למסקנות, אבל משהו אומר לי שיש לך הרבה שיט לנקות לפני שבאמת תוכלי לכתוב שוב בקול של עצמך.
אולי גם חסר לך ביטחון בנושאים שעליהם את כותבת, יש הבדל בין כותב שרואה את עצמו מומחה בעניין עליו הוא כותב, לבין כותב שיש לו תהיות וספקות לגבי האם הוא באמת מבין ורואה את התמונה הכוללת.
אני לא חושבת שלהרהר הופך אדם לכותב גרוע, לדעתי זה חלק ממציאת הכיוון הנכון והמילים הנכונות לנושא שאולי כל אחד יכול לכתוב עליו - אבל אף אחד לא יכול לעשות את זה בדיוק כמוך, כשאת עוקבת אחרי האינטואיציות והאינסטינקטים שלך.
אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה כותב גרוע, אבל אם הייתי צריכה לחשוב על תשובה כללית, לדעתי זה כותב שלא מחובר לעצמו.
אני לא יודעת איך אנשים מסוגלים לכתוב על דברים שהם לא מחוברים אליהם, בגלל זה אני לא יכולה להיות עיתונאית, אבל אני מניחה שכותבים שנדרשים לכתוב על דברים שלאו דווקא בוערים בהם כרגע - מתקשים יותר ממני.
אבל אם אני הייתי נדרשת לעשות משהו כזה...
לכתוב על משהו שפשוט כבר לא בוער בי, הייתי מחפשת אנשים שזה כן בוער בהם ומקשיבה להם.
באיזשהו שלב, כשאנחנו ממש מתמחים במשהו, אנחנו נהיים קצת עיוורים לאיך אנשים אחרים חווים את זה וחושבים על זה.
במילים אחרות, אם אני הייתי מאבדת את התשוקה שלי למשהו, הייתי מחפשת אותה בכל מקום לפני שהייתי מוותרת עליה לגמרי.
כתבת שהאמירה הזאת שיחררה אותך, ואני חושבת שאם הרגשת כבולה ועכשיו את כבר לא - זה סימן שמשהו עוד יכול להשתנות.
אבל אני לא באמת יודעת, אני מישהי עם חיידק כתיבה שרוצה להפסיק לכתוב כל הזמן אבל מוצאת את עצמה חוזרת לזה כל פעם מחדש עם רעב יותר גדול.
אבל את לא כותבת גרועה, את אולי פשוט לא באמת רוצה לכתוב כרגע.
בגלל זה אני שונאת את הכתיבה לפעמים, כי בכל פעם שאני כותבת אני מרגישה שיש משהו אחר שאני מקריבה.
ואני לא בטוחה מה זה, אבל זה משהו שגורם לי לרצות להפסיק לכתוב או לפחות לעבוד ממש קשה על למצוא איזון שיאפשר לי להיות נוכחת עם הדברים האחרים שחשובים בחיי.
אם יכולתי לכתוב במקום לחיות...
זה היה נהדר, אבל החיים לא עובדים ככה.
אני צריכה לעשות גם וגם, ומזלי שהחיים שלי כרגע פשוט לא מפריעים לכתיבה.
ואני ממש עושה עם עצמי עבודה כדי לוודא שגם הכתיבה לא מפריעה לחיים.
כתבתי כל כך הרבה כי פשוט רציתי להגיד משהו שאולי יעזור לך במשהו, אז סלחי לי כי אני מרגישה שקצת יריתי לכל כיוון.
אני פשוט כל כך אוהבת כתיבה...
אני לא יכולה לקבל את זה שמישהו חושב לעצמו שהוא כבר לא יכול לכתוב.
בקשר לפסקה האחרונה...
כשאני גאה במשהו שכתבתי, זה באמת באמת חזק.
מספיק כדי שאני אתעצבן וארגיש שאני מתבזבזת.
זאת תחושה קשה, והיא תמיד באה אחרי גאווה גדולה, וזה קורה אחת לחודש במקסימום.
רוב הזמן, אני פשוט מרוצה מזה, וכשאני לא...
זה תהליך קשה של להבין למה ולא לנסות לכתוב מיד את הקטע הבא כדי לברוח מכמה שאני לא מרוצה מהקטע הקודם.
לברוח מזה שאני לא אוהבת משהו שכתבתי על ידי כתיבת עוד משהו שאני לא באמת אוהבת - זה פשוט מחמיר את המצב ולרוב - גם קצת גורם לי לסטות מהדרך.
סורי אם כתבתי יותר מדי, פשוט לא דיברתי איתך הרבה זמן אז אני מרגישה שאני צריכה לכתוב לך יותר כדי להרגיש יותר מחוברת.
זה קשה עבורי להתחבר לאנשים ולשוחח איתם כשאני מרגישה שאני לא באמת יודעת מה עובר עליהם, אז כתיבת יתר היא כמו דרך עבורי לנסות את כל הכפתורים.
אני מניחה שאנשים מניפולטיביים יודעים על איזה כפתורים ללחוץ כי יש להם מטרה ברורה, ואני שרק רוצה לתקשר באותנטיות בוודאי נראית להם מאוד מגוחכת כי אני פשוט לוחצת על הכל!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ובכן, Hill
קודם כל תודה על האכפתיות, סאן. כלל לא כתבת יותר מדי.
אני מתחברת כמעט לכל שכתבת.
גם אצלי, כמוך, הכתיבה מונעת מתשוקה. אני לא מסוגלת לכתוב על נושאים שאני לא מתחברת אליהם, שאינם בוערים בי, שלא מזיזים אצלי משהו.
הכתיבה שלי היא חלק מסוים ממערך אקטיביזם שלם שכולל בתוכו לא מעט פלחים ותהליכים. כדי להבשיל תחקיר לכדי פרסום ככתבה או לגבש תחקיר לכדי כך שיגיע להיות בסיס מסוים לחומרי חקירה, נדרשת עבודה מאוד קפדנית, יסודית, סיזיפית, שמהולה בהתמודדויות לא פשוטות- בירוקרטיה, ממסד, סיאוב שלטוני,קבוצות אינטרס שמטרתם להשתיק את קולות המושתקים, אנשי ממשל ומשטרה. יש צורך בבקיאות מסוימת בחוק, בחוקי האתיקה העיתונאית ולדעת כיצד להתנהל בתוכם, דרכם, כי כל טעות קטנה או אי הקפדה יכולה לגרור תביעת השתקה.
רוב העולם שמולו אני מתמודדת הוא גברי, ובעולם של אלימות מין, קשה להתנהל מול גברים. תוסיפי מצע פמיניסטי שלרוב משקף ומייצר אנטיגוניזם, או רגשות קיצון אחרים, וזו קלחת מאוד מבעבעת. מתעתעת.
לשמוע עדויות, לתעד אותן על שלל הדרכים הקיימות, לאסוף מידע, לחקור, לחבור ל'מקורות' שאלו אנשים שצריכים להישאר עלומים, ועוד שלל פרטים טכניים ואנושיים שיש להתמודד איתם.. זה מטלטל. לא אלאה אותך בהשלכות לכל שציינתי, אבל זה מותיר אותי ריקה. מרוקנת. ואני רואה איך הריקנות הזו תופסת בי משבצת אחר משבצת.
הריקנות הזו באה לידי ביטוי אפילו בכך שאני יושבת עם אנשים קרובים אלי שאליהם אני מאוד מחוברת ואין בי מה לתת. אין בי אפילו מה לתרום לשיח הפשוט ביותר.
וכך גם הכתיבה שלי. מעושה. ריקנית. לא מספיק טובה.
זו האמת.
וזה מתחבר למה שכתבת, לכותב שאינו מחובר לעצמו וצריך לסדר את השיט שלו על מנת שהכתיבה שלו תשוב לעצמו, אבל סאן, לעתים, השבירה כל כך מהותית שהיא גורמת לכתיבה להפסיק להיות חלק מאיתנו. האם זה אומר שהכותב מפסיק להיות כותב טוב? אולי.
שמחה שיש לך תשוקה עזה לכתיבה, גם אם לעתים את מרגישה שזה מכלה אותך. את טובה. טובה בזה מאוד וההשקעה שלך תניב משהו. לפעמים אנחנו מרוויחים חלקים בעצמנו שלא היינו יודעים שהם קיימים אם לא השקענו את כולנו במשהו.
להיות מונע מתשוקה זה אחד הדברים המספקים והיפים שקיימים בחיים שלנו. לא תמיד זה יבער בנו וצריך להוקיר על הבערה הזו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים הייתי רוצה לנסות להתווכח עם זה סייג'
אבל מה שזה לא יהיה שביטאת כרגע, זה חזק יותר ממה שאני חושבת ומאמינה לנכון בקשר לכתיבה.
בעיקר כאב לי על הקטע של "אין בי מה לתת", כי אני מזדהה עם זה מאוד, בעיקר בתקופה של השנתיים האחרונות.
אבל אולי את מסתכלת על נתינה לא נכון.
אני חושבת, שברוב המקרים שמצאתי את עצמי מרוקנת, פשוט השלכתי את כל האהבה והערכה שהביעו כלפיי ישר אל מישהו אחר במקום לשמור את זה לעצמי.
רגשית, העברתי את זה מיד הלאה, לא יכולתי לשבת עם זה ולתת לזה לחלחל אליי.
אני עדיין לא יכולה לגמרי לתת לדברים לחלחל אליי.
האמת היא שאני לא מרגישה הכי בנוח עם מחמאות וחיבה כי אני מרגישה שזה מרכך אותי במובן שאני מרגישה יותר מדי בטוחה ונינוחה מול האחר ואז אני נפגעת...
אז מה שאני מנסה להגיד, שאם אם יש לך בעיה עם נתינה, זה אולי כי את צריכה לשנות את התודעה שלך לכך ש-"עכשיו אני הצד המקבל, ואין לי ברירה אחרת אלא לשבת במקום ולתת לעולם להרעיף עליי את כל הטוב שיש לו להציע".
אני תוהה על איך את מתארת את העבודה שלך כרגע, וזה ללא ספק נשמע כמו משהו שמרגיש נוראי ומתיש, ובכל זאת - זה מה שנהגת לעשות.
אז זה לא שלא היית בנויה לזה, כנראה שמשהו השתנה, ובמובן שאולי נחווה כסוג של התפרקות והרכבה מחדש.
נראה לי שהרבה אנשים נוטים לחשוב שהבסיס שלהם חזק מכיוון שזה הבסיס שהיה להם ושירת אותם במשך שנים רבות, ואז כשמשהו מתחיל להשתנות במקום פשוט לתת לזה ולראות את זה כ"השלב הבא" אנשים חווים את זה כסוג של אובדן.
נראה לי שזה קשה לשחרר לפעמים, כי שינויים בנו זה אובדן לכל דבר ועניין, אנחנו מאבדים חלק מעצמנו.
אבל זה לא מוות אמיתי. אם זה באמת חשוב לך...את תמיד יכולה להחזיר את זה.
אבל אם יותר קל לשחרר מזה במחשבה שזה לא יחזור אלייך יותר, אז סבבה.
אני מעדיפה לשחרר דברים ולעבור הלאה בגישה שהיא יותר - "מה שיהיה יהיה, אני לא מתווכחת עם מה שקורה".
אולי כרגע את פשוט לא יכולה להרשות לעצמך להילחם על דברים...
ואלו באמת רק תהיות שאני משתפת איתך, אין לי מושג, אני פשוט מרגישה שמה שאת עוברת הוא קצת "משבר זהות", ולדעתי משברים כאלה משום מה נחווים כאובדן במקום כהתעלות מעל הגרסאות הקודמות שלך.
אז את אולי כבר לא כותבת טובה, אבל שלא יהיה לך ספק שהסיבה לכך היא כי את למעשה במובנים אחרים - יותר טובה וחזקה מבעבר, מה שמאפשר עכשיו שינויים מהותיים כאלה.
כנראה כי אני ממש אוהבת טארוט (יש בטארוט קלף שנקרא "המגדל" ואני מאוד מחוברת למסר שיש מאחוריו), וכי אני מאוד רגילה לתחושה הזאת של התפרקות והרכבה מחדש, לאבד חלקים מעצמי פשוט נראה לי כמו הדבר הכי טבעי בעולם.
כי בעיניי, אני לא באמת מאבדת חלקים מעצמי אלא משילה את דברים שאספתי והחלטתי לייחס לעצמי במהלך החיים, שפשוט כבר לא תורמים לי.
אני ממש אוהבת את הרעיון של מוות ולידה מחדש, וכבר עברתי את זה הרבה פעמים...
אז אני מצטערת אם אני קצת קלילה מדי בנוגע לזה, אני יודעת שזה כואב, אבל את לא באמת מאבדת את הדברים המהותיים.
זאת דוגמא קצת מפגרת, אבל אני אתן אותה בכל אופן...
זה כמו אדם שיש לו הרבה דברים, הוא אסף מגזינים, קנה אלף ספרים, ויש לו שני ארונות מלאים בבגדים.
על פניו, הוא אמור להיות מסופק, כי הבית שלו מלא עד אפס מקום בדברים שהוא אוהב...
אבל האם הוא באמת אוהב אותם?
האם בני אדם יכולים לחלק את האהבה שלהם ולטמון אותה בכל כך הרבה חפצים ורעיונות?
הוא מסתכל על הספרייה שלו, והוא לא רוצה לקרוא שום דבר.
הוא לובש 20% מהבגדים שבארון שלו, ורוב הזמן הוא בכלל לא נהנה להתלבש.
מה יקרה, אם אותו אדם יעבור פריט פריט וישאל את עצמו "האם אני אוהב אותם?".
הוא רצה אותם בעבר, בזה אין לו ספק, אבל איך הוא יכול לדעת אם יש לו פוטנציאל גם לאהוב אותם?
יש לו יותר מדי דברים לאהוב, ואף אחד מהם לא יוצר את הקסם שהוא מחפש.
אין פלא שאדם כזה ירגיש ריק, ושהוא רוצה עוד מהחיים בזמן שאין לו מקום בכלל להכיל עוד דברים.
לכן הוא צריך לנקות, אבל גם זה כואב.
"הספר הזה עלה כל כך יקר, ולא קראתי אותו בכלל, איך אני יכול פשוט למסור אותו?!".
"החולצה הזאת יפה, והיא לא יושבת עליי טוב - אבל כל כך כיף לי לראות אותה בתוך הארון שלי!".
זה כואב להודות שיש דברים שרצית, שמסתבר שהם כבר לא או מעולם לא היו - באמת בשבילך.
זה אפילו יכול לגרום לבן אדם לרצות לזרוק את כל הבגדים בארון שלו, מרוב שקשה להתמודד עם זה שיש בארון הזה הרבה שהוא כבר לא מתחבר אליו יותר.
ואני חושבת שאולי את בשלב כזה, שאת חושבת שכל הבגדים בארון שלך כבר לא מרגישים נכונים לך יותר, ובא לך פשוט להיפטר מהכל ולמצוא סטייל אחר.
אם את מרגישה נלהבת לקנות בגדים חדשים - אז תעשי את זה.
אם את פשוט מרגישה מתוסכלת לראות את אותם הבגדים, אבל אין לך כוח ללכת לחפש בגדים אחרים...אז לדעתי זה אומר שאת צריכה לעבור אחד אחד, ובאמת לקבל את זה שיש בארון הזה הרבה שכבר לא מתאים.
ודרך זה, דרך הסינון הזה, את תגלי את מה שכן מתאים, ופתאום כשהערימה של מגזינים, ספרים ובגדים שלא אהבת תיעלם - את תהיי מוקפת רק בדברים שאת אוהבת.
ויהיה לך כל כך הרבה מקום לאהוב דברים חדשים.
אני יודעת שזה נשמע טיפשי שאת עוברת משהו רציני ואני ממליצה לך לתרגל מינימליזם...
אבל אומרים שהסביבה שלנו משקפת את מה שקורה לנו בפנים, ואני באמת חושבת שלהיות מוקף בדברים שכבר לא מזוהים איתך מכביד שלא לצורך.
סורי שהעצות שלי כל כך שיטחיות, אבל אלו הדברים שעבדו לי, אם אני צודקת בתחושה שלי ואת אכן עוברת תהליכים כאלה.
ההשקעה שלי בכתיבה תמיד מניבה משהו, כי אני גם היוצרת וגם הצורכת של הכתיבה שלי.
אז זה כמו לבשל עבור עצמי את מה שהכי חסר לי בפנים וכשאני הכי צריכה את זה.
אממ, יש מצב שאולי החלפתי אכילה רגשית בכתיבה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים הזהות שלנו Hill
מתפתחת ומוגדרת על ידי 'התפקידים' שאנחנו ממלאים בחיינו. כתיבה היא רק גוון אחד שלנו.
העלת שני מושגים מאוד מאתגרים- אובדן, התפרקות והרכבה מחדש. לא ממש בעלת מחשבות סדורות לגביהם כרגע אבל בהחלט גרמת לי להרהר בדברייך כך שתודה.
כל פעם כשאת כותבת על עולם הטארוט אני קוראת בשקיקה, העולם הזה מאוד מעניין אותי והייתי רוצה לדעת בו אבל לא מוצאת זמן וגם לא אדע מאיפה להתחיל בכלל :)
אהבתי את נושא המינימליזם ואת ההקשר שהבאת, את הדוגמא.
בגדול, אני לא אדם של חומר אבל זה מעט צבוע בעיניי לומר זאת בפה מלא שכן החומר משרת אותי בכל מיני אופנים ולא חוסכת בו לרוב, אבל לצד זה (והנה הסתירה שבי מגיעה) אני מתחברת לקונספט של מנימליזם במובן של לנקות מעצמנו דברים/חפצים שלא משרתים אותנו, וכפי שכתבת בצורה יפה- לא מזוהים איתנו ומכבידים. וניתן להקביל את זה למאפיינים הקיימים בנו, דרכי התנהגות או אופני פעולה שכבר לא מתאימים להלך רוח שלנו, לקליפה האמיתית שנותרת בנו מתחת לשכבות.
העצות שלך לא שטחיות, להפך. תודה על ההיענות ועל השיח☆
ובאשר לאכילה רגשית, אמנם אין לי באמת מושג איך זה מרגיש ואיך מנתבים את זה, אבל אני חושבת שיכולות ההתמודדות שלך הן טובות ולצד מודעות, הפעולה לשינוי אפשרית יותר.
ובכלל, כתיבה כהתמכרות היא דבר לא כל כך שלילי בסופו של יום, לא?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים היל, סייג'
אם את באמת רוצה להתחיל עם טארוט זה לא מסובך, את פשוט קונה את הקלפים(שיש גם בחנויות ספרים) ומתחילה להשתמש בהם.
יש הרבה סוגי פריסות, אבל נראה לי שהכי קלה היא פשוט קלף אחד ביום.
את בוחרת קלף אחד באופן אינטואיטיבי ואז קוראת את המשמעות שלו בספר או מחפשת באינטרנט.
למשל, בוא נגיד שהיום יצא לך קלף "המגדל", והמגדל מסמל שינויים פתאומיים, קריסה של מגדל שלא נבנה טוב, אסונות והפתעות - אז את יכולה לצפות לכך שמשהו שאת לא מצפה לו עלול לדרוש את תשומת ליבך פתאום, וזה יכול להיות משהו קטן כמו שקר שנחשף או שינוי פתאומי בתוכניות מסיבות שהן רק לטובתך.
כי המגדל מסמל קריסה שנועדה לקרות, ובאומנות זה מתבטא בברק שפוגע במגדל והוא בוער ואנשים נופלים ממנו...
זה באמת אחד הקלפים שאף אחד לא רוצה לשלוף, אבל חשוב לפרש דברים בפרופורציות, ולקחת את המסר שאת מקבלת מהקלף באופן אינטואיטיבי ולא חרדתי.
בטארוט מה שיותר חשוב זה הדבר הראשון שהרגשת, כי זאת האינטואיציה שלך, והדבר השני בדרך כלל מוטה ומושפע מהראש שלך ומהפחדים שלך.
לוקח זמן להבין לגמרי את המשמעות, אבל סך הכל מה שאת צריכה לעשות זה להכיר את הקלפים ואת עצמך.
יש קלפים שעבורי מסמלים דברים אחרים לגמרי ממה שכתוב עליהם, כי אני חווה אותם אחרת בהתאם לתקופה שבה אני נמצאת בה.
אם אני בעד שינויים ואין לי מה להפסיד בחיים - קלף המגדל לא יבהיל אותי, כי אני מחכה לשינוי.
אבל אם יש לי משהו שהוא ממש יקר לי, ויש לי גם ספקות לגבי היכולת שלי לשמור עליו - אז קלף המגדל יעורר בי חשש, גם אם הוא לאו דווקא מתייחס להתפרקות של הדבר הכי יקר לי, אלא להפסקת חשמל או ביקור פתאומי של אורח.
(לא התכוונתי לכתוב כל כך הרבה על טארוט, רציתי רק לציין את המקום שממנו את יכולה להתחיל אבל משום מה איכשהו נסחפתי...)
היום ההתמכרות שלי לא שלילית, כי היא בשליטה.
אני כבר יותר טובה בלדעת מתי אני באמת רוצה לכתוב, ולכתוב מתוך השראה ולא מתוך כאב או תסכול.
למרות שאני עדיין כותבת מתוך כאב ותסכול, אבל אני פחות בקטע של לשתף את זה ולהפוך את זה למשהו שאני מתעסקת בו שוב ושוב, אז קורה הרבה שאני מתחילה לכתוב לעצמי משהו ואז פשוט מפסיקה מבלי לסיים ומשחררת יותר מהר ממה שלא אמור להעסיק אותי כל כך הרבה.
אבל לקח לי זמן...
הדפוסים שלי בכתיבה השתנו בסופו של דבר, אבל הייתי צריכה ממש לשנוא אותם ולהבין אותם כדי שזה ישתנה מהתמכרות לבחירה מודעת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים תודה על הפירוט, סאן Hill
מאוד מעניין מה שכתבת בנושא.
משום מה אימג' של עצמי 'קוראת/פותחת' בקפלים, משעשע ומצחיק אותי מאוד.
קחי אותי כמה שנים אחורה והיו לי אינטואיציות חזקות כך שיכול להיות שהייתי מסתדרת עם הפרשנויות, כיום.. לא יודעת, אני מבוגרת עם מודעות ופחדים.. זה יכול להיות מתכון לא הכי בריא ;)
אולי אחפש מישהי (בתקווה טובה) ובקיאה בזה, שתפתח לי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 3 שנים וואו- אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף, אבל וואו! פוליאנה :-)
זאת הייתה אחת מחוויות הקריאה היותר טובות שהיו לי,
אז תודה!
וזה כל כך מקורי ומיוחד, מצאתי את עצמי נהנית ומסוקרנת לדעת מה יקרה הלאה:)
את כותבת מיוחד ומהמם בעיני, באמת נהניתי:)
אין לי כל כך זמן לתגובה ארוכה כרגע אבל תודה!
תמשיכי לכתוב, את טובה בזה:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים תודה פוליאנה סייג'
בכנות, תודה על העידוד, כי אין יום שעובר שבו אני לא מהרהרת בשאלה אם להמשיך לכתוב.
משום מה עדיין קצת קשה לי להיות שלמה עם זה שהדבר היחיד שבאמת אכפת לי ממנו זה כתיבה, כי עמוק בפנים אני מקווה שאולי יש משהו אחר.
אז בכל פעם שמישהו מחמיא לי על הכתיבה וגם מעודד אותי להמשיך - זה לגמרי מטה את המאזניים לטובת הכתיבה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים וואי בשמחה! פוליאנה :-)
אני מקווה בשבילך שתמצאי גם את המשהו האחר הזה שאת משתוקקת אליו:)
אבל בינתיים, את בהחלט טובה בכתיבה, אז תמשיכי!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
