1
היתוש
מאת מיכאל ברייר
April 2022By Michael Brayer ©
כל הזכויות שמורות למחבר ©
כמידי בוקר עיינתי בכותרות בעודי יושב על האסלה, ואז ראיתי אותו. בגובה האף שלי.
יתוש מעוך על דופן הארונית האפורה. מעין פסיק שחור עם כנף אחת זקורה כלפי מעלה, מתריסה על המוות האכזרי.
איני זוכר שחבטתי לאחרונה ביתוש. אולי דוריס המנקה חיסלה אותו? ואם כן, מדוע היא לא ניקתה אחריה?
בזמן האחרון היא התחילה להתרשל. לא מתאים לי. החלטתי להשאיר את המעוך במקומו ולראות אם בביקורה הבא תסיר אותו.
תחילה שכחתי מכל העניין אבל בכל פעם שנזקקתי לאסלה שבתי וראיתי את הפסיק המכונף על דופן הארונית.
בדרך כלל, כשדוריס באה ליום הניקיון הדו שבועי שלה, אני הולך. לא סובל את הנוכחות הטרחנית שלה.
לאחר שמסיימת והולכת, אני חוזר, לבית נקי ושקט. יש לה מפתח לדירה והסידור הזה עובד מצוין.
אז כשחזרתי אחרי יום הניקיון הבא, התאכזבתי. המעוך הדוחה נשאר באותו המקום. דמיינתי שהוא קורץ לי בלעג בעין החרק שלו.
האם עלי לפטר את דוריס? או רק להזהיר אותה בחומרה? אינני ממהר. אחליט לאחר הניקיון הבא אם המעוך ישרוד על הדופן.
לרגע התפתיתי לסלק אותו בעצמי בקצה הציפורן אך התאפקתי.
לאחר שבועיים, כשהגיע יום הניקיון , יצאתי כדרכי מהבית אך הקדמתי לחזור כדי לסגור עניין בטרם תסיים ותלך.
כשחזרתי, דוריס כבר לא הייתה. אחר כך היא הסבירה שנאלצה להקדים כי נקראה לעניין משפחתי דחוף.
לא יכולתי להתחיל לייסר אותה מבלי להציג לה את המחדל, אז החלטתי להעניק לה עוד שבועיים של חסד עד ליום הניקיון הבא.
בשבועיים הבאים חשתי ממש מוטרד. אולי היתוש המעוך ינשור. אולי יאכל על ידי שממית המחמד שגרה בסדק במשקוף, אלה הרי
טורפות חרקים.
ככל שחלפו הימים החרדה גברה. כבר לא הייתי בטוח אם אני חרד שהפרט המפליל ייעלם, או אולי אני חרד מפני העימות עם דוריס.
היא כל כך וותיקה אצלי ומסורה. איך אוכל להישיר מבט כשאפטר אותה בנזיפה. מצד שני, אסור לי להיות חלש.
כבר אמא שלי אמרה "חמודי, אם תהיה חלש כולם יעשו לך על הראש". ואני, אני חלש, נכון. ובאמת כולם עושים לי על הראש.
לא אכנע. אלך עם העניין הזה עד הסוף. כך החלטתי.
הגיע יום הניקיון. יצאתי כרגיל לפני הגעת דוריס והלכתי לאולם הקריאה בספרייה העירונית. התקשיתי להתרכז בקריאה. ההמתנה
המתוחה התחילה להשפיע עלי. החלפתי ספר בספר, דילגתי מפסקה לפסקה אבל איבדתי את ההקשר. כל הזמן ראיתי בדמיוני את
הפרצוף הנעלב של דוריס. לעצמי, 'תתעודד, תתגבר, אתה חזק', אבל זה לא עבד.
גם בהמתנה מעיקה הזמן ממשיך לחלוף. הקדמתי לחזור בהרבה, בכוונה, ללפני שדוריס תסתלק. אני לא אעמוד במתח שבהמתנה
נוספת.
היא הופתעה. איננה רגילה שאני מגיע בטרם הלכה. עדיין חגורת סינר וכפפות גומי לידיה.
"שלום אדון. הכל בסדר? מה קרה שהקדמת?".
החמצתי פנים "אני בסדר. השאלה היא אם את בסדר".
היא נחרדה, "למה אדון? מה קרה?".
צמצמתי עפעפיים והתבוננתי בה באלכסון במבט חודר. המתח שהייתי בו התפוגג. היא התחילה להיות במתח ואני חזרתי להיות
בשליטה.
"בואי איתי ותראי". היא הלכה אחרי בצייתנות. פתחתי את דלת השירותים. "אני רוצה להראות לך משהו".
2
היא עצרה בחשש. אינסטינקטים קדמוניים שידרו אותות אזהרה.
"בואי, בואי, אני רק רוצה להראות לך משהו".
החשש התחלף בחרדה. פניה החווירו ושפתה התחתונה רעדה.
' אהה ' חשבתי 'היא כבר מבינה שהיא בבעיה'.
רציתי קצת להוריד קצת את המתח " זה כבר לא מזיק, לא עוקץ, סתם מעוך, קוואץ'. אבל את חייבת לראות את זה". היא נשמה
עמוק ואמרה:
"אדון. אל תעשה לי את זה. אני בסך הכל אישה מבוגרת שעובדת לפרנסתה". לקחה אויר והוסיפה "בניקיון".
כנראה שנרגעה קצת. "בדיוק כך. ולכן את אמורה לטפל בעניין הזה". נמאס לי מההיסוסים שלה תפסתי בזרועה וגררתי אותה
פנימה. היא ממש נלחמה בדמעות בעיניים, אבל אני איש גדול וכבד ולא היה לה סיכוי. ואז הושבתי אותה בכוח על מכסה האסלה,
בדיוק מהיכן שאני רואה כל בוקר את הפגר המכונף, הצבעתי עליו ואמרתי " מה זה? כבר חודש זה כאן! למה אני חייב לראות את
זה כל בוקר? למה את לא עושה את מלאכתך?" היא לא ראתה כלום כי פשוט ישבה שם בעיניים עצומות בחוזקה, דומעות, כולה
רועדת. תלשתי מגליל נייר הטואלט וקינחתי את עיניה ואחר כך את אפה הסתום, כמו לתינוק ואמרתי לה בגערה "תנשפי חזק,
תרוקני את כל האף". היא נשפה בכוח ונזקקתי לעוד נייר בשביל לקנח את כל הטוב הזה.
נדמה לי שהיא קצת נרגעה. "תפתחי את העיניים כבר. את חייבת לראות את זה". אני חושב שהיא קצת נרגעה. מבלי משים אחזה
בשרוולי ואז פקחה את עיניה מתבוננת למעלה אל פני.
הצבעתי על היתוש שעדיין היה שם, ממש בגובה אפה. נזהרתי שלא לנגוע כדי שלא ינשור.
"תראי את הגועל הזה. את צריכה משקפיים? כבר חודש שלם שזה כאן. היית אמורה לטפל בזה מייד".
ראיתי שהיא לא מבינה כלום ממה שאני אומר. כמו לדבר לקיר. ואז ענתה בקול רועד "אבל אני לא יכולה. צריך בעל מקצוע לטפל
בזה". לא יאומן.. אחרי כל זה היא מעיזה להתלוצץ?.
אני כבר לא צריך לשמר את הראייה. מחיתי בכף ידי את המעוך.... "איי !!!" יתוש? מעוך? כאב חד בכף היד וטיפות דם סיפרו
סיפור אחר. דוריס, עדיין ישובה על מכסה האסלה התבוננה בפליאה ואמרה:
"תזהר אדון. כשיש סדק בפורמייקה השוליים חדים כמו סכין. בגלל זה צריך בעל מקצוע".
היא אחזה בעדינות בידי המדממת ואמרה "בוא, אני אחבש לך את היד" .
כל מה שהתרחש אחר כך זה כבר עניין לסיפור אחר, למבוגרים.
היתוש
מאת מיכאל ברייר
April 2022By Michael Brayer ©
כל הזכויות שמורות למחבר ©
כמידי בוקר עיינתי בכותרות בעודי יושב על האסלה, ואז ראיתי אותו. בגובה האף שלי.
יתוש מעוך על דופן הארונית האפורה. מעין פסיק שחור עם כנף אחת זקורה כלפי מעלה, מתריסה על המוות האכזרי.
איני זוכר שחבטתי לאחרונה ביתוש. אולי דוריס המנקה חיסלה אותו? ואם כן, מדוע היא לא ניקתה אחריה?
בזמן האחרון היא התחילה להתרשל. לא מתאים לי. החלטתי להשאיר את המעוך במקומו ולראות אם בביקורה הבא תסיר אותו.
תחילה שכחתי מכל העניין אבל בכל פעם שנזקקתי לאסלה שבתי וראיתי את הפסיק המכונף על דופן הארונית.
בדרך כלל, כשדוריס באה ליום הניקיון הדו שבועי שלה, אני הולך. לא סובל את הנוכחות הטרחנית שלה.
לאחר שמסיימת והולכת, אני חוזר, לבית נקי ושקט. יש לה מפתח לדירה והסידור הזה עובד מצוין.
אז כשחזרתי אחרי יום הניקיון הבא, התאכזבתי. המעוך הדוחה נשאר באותו המקום. דמיינתי שהוא קורץ לי בלעג בעין החרק שלו.
האם עלי לפטר את דוריס? או רק להזהיר אותה בחומרה? אינני ממהר. אחליט לאחר הניקיון הבא אם המעוך ישרוד על הדופן.
לרגע התפתיתי לסלק אותו בעצמי בקצה הציפורן אך התאפקתי.
לאחר שבועיים, כשהגיע יום הניקיון , יצאתי כדרכי מהבית אך הקדמתי לחזור כדי לסגור עניין בטרם תסיים ותלך.
כשחזרתי, דוריס כבר לא הייתה. אחר כך היא הסבירה שנאלצה להקדים כי נקראה לעניין משפחתי דחוף.
לא יכולתי להתחיל לייסר אותה מבלי להציג לה את המחדל, אז החלטתי להעניק לה עוד שבועיים של חסד עד ליום הניקיון הבא.
בשבועיים הבאים חשתי ממש מוטרד. אולי היתוש המעוך ינשור. אולי יאכל על ידי שממית המחמד שגרה בסדק במשקוף, אלה הרי
טורפות חרקים.
ככל שחלפו הימים החרדה גברה. כבר לא הייתי בטוח אם אני חרד שהפרט המפליל ייעלם, או אולי אני חרד מפני העימות עם דוריס.
היא כל כך וותיקה אצלי ומסורה. איך אוכל להישיר מבט כשאפטר אותה בנזיפה. מצד שני, אסור לי להיות חלש.
כבר אמא שלי אמרה "חמודי, אם תהיה חלש כולם יעשו לך על הראש". ואני, אני חלש, נכון. ובאמת כולם עושים לי על הראש.
לא אכנע. אלך עם העניין הזה עד הסוף. כך החלטתי.
הגיע יום הניקיון. יצאתי כרגיל לפני הגעת דוריס והלכתי לאולם הקריאה בספרייה העירונית. התקשיתי להתרכז בקריאה. ההמתנה
המתוחה התחילה להשפיע עלי. החלפתי ספר בספר, דילגתי מפסקה לפסקה אבל איבדתי את ההקשר. כל הזמן ראיתי בדמיוני את
הפרצוף הנעלב של דוריס. לעצמי, 'תתעודד, תתגבר, אתה חזק', אבל זה לא עבד.
גם בהמתנה מעיקה הזמן ממשיך לחלוף. הקדמתי לחזור בהרבה, בכוונה, ללפני שדוריס תסתלק. אני לא אעמוד במתח שבהמתנה
נוספת.
היא הופתעה. איננה רגילה שאני מגיע בטרם הלכה. עדיין חגורת סינר וכפפות גומי לידיה.
"שלום אדון. הכל בסדר? מה קרה שהקדמת?".
החמצתי פנים "אני בסדר. השאלה היא אם את בסדר".
היא נחרדה, "למה אדון? מה קרה?".
צמצמתי עפעפיים והתבוננתי בה באלכסון במבט חודר. המתח שהייתי בו התפוגג. היא התחילה להיות במתח ואני חזרתי להיות
בשליטה.
"בואי איתי ותראי". היא הלכה אחרי בצייתנות. פתחתי את דלת השירותים. "אני רוצה להראות לך משהו".
2
היא עצרה בחשש. אינסטינקטים קדמוניים שידרו אותות אזהרה.
"בואי, בואי, אני רק רוצה להראות לך משהו".
החשש התחלף בחרדה. פניה החווירו ושפתה התחתונה רעדה.
' אהה ' חשבתי 'היא כבר מבינה שהיא בבעיה'.
רציתי קצת להוריד קצת את המתח " זה כבר לא מזיק, לא עוקץ, סתם מעוך, קוואץ'. אבל את חייבת לראות את זה". היא נשמה
עמוק ואמרה:
"אדון. אל תעשה לי את זה. אני בסך הכל אישה מבוגרת שעובדת לפרנסתה". לקחה אויר והוסיפה "בניקיון".
כנראה שנרגעה קצת. "בדיוק כך. ולכן את אמורה לטפל בעניין הזה". נמאס לי מההיסוסים שלה תפסתי בזרועה וגררתי אותה
פנימה. היא ממש נלחמה בדמעות בעיניים, אבל אני איש גדול וכבד ולא היה לה סיכוי. ואז הושבתי אותה בכוח על מכסה האסלה,
בדיוק מהיכן שאני רואה כל בוקר את הפגר המכונף, הצבעתי עליו ואמרתי " מה זה? כבר חודש זה כאן! למה אני חייב לראות את
זה כל בוקר? למה את לא עושה את מלאכתך?" היא לא ראתה כלום כי פשוט ישבה שם בעיניים עצומות בחוזקה, דומעות, כולה
רועדת. תלשתי מגליל נייר הטואלט וקינחתי את עיניה ואחר כך את אפה הסתום, כמו לתינוק ואמרתי לה בגערה "תנשפי חזק,
תרוקני את כל האף". היא נשפה בכוח ונזקקתי לעוד נייר בשביל לקנח את כל הטוב הזה.
נדמה לי שהיא קצת נרגעה. "תפתחי את העיניים כבר. את חייבת לראות את זה". אני חושב שהיא קצת נרגעה. מבלי משים אחזה
בשרוולי ואז פקחה את עיניה מתבוננת למעלה אל פני.
הצבעתי על היתוש שעדיין היה שם, ממש בגובה אפה. נזהרתי שלא לנגוע כדי שלא ינשור.
"תראי את הגועל הזה. את צריכה משקפיים? כבר חודש שלם שזה כאן. היית אמורה לטפל בזה מייד".
ראיתי שהיא לא מבינה כלום ממה שאני אומר. כמו לדבר לקיר. ואז ענתה בקול רועד "אבל אני לא יכולה. צריך בעל מקצוע לטפל
בזה". לא יאומן.. אחרי כל זה היא מעיזה להתלוצץ?.
אני כבר לא צריך לשמר את הראייה. מחיתי בכף ידי את המעוך.... "איי !!!" יתוש? מעוך? כאב חד בכף היד וטיפות דם סיפרו
סיפור אחר. דוריס, עדיין ישובה על מכסה האסלה התבוננה בפליאה ואמרה:
"תזהר אדון. כשיש סדק בפורמייקה השוליים חדים כמו סכין. בגלל זה צריך בעל מקצוע".
היא אחזה בעדינות בידי המדממת ואמרה "בוא, אני אחבש לך את היד" .
כל מה שהתרחש אחר כך זה כבר עניין לסיפור אחר, למבוגרים.