באופן כללי, כמות הנפילות לא נמדדת. ולצורך העניין, גם לא כמות הפעמים שהצלחתי לקום.
הערך היחיד שנמדד מעתה והלאה
הוא המרווח שלקח בין לבין.
אני לא מתיימרת לחשוב ששום דבר לא יצליח ישבור אותי שוב, להיפך.
אני מכירה את עצמי מספיק כדי להצהיר ללא בושה, שסביר שעוד אשבר לא מעט.
אכפת לי.
לפעמים אפילו יותר מדי.
לרוב, דברים מזיזים לי. אנשים מזיזים לי. אם יש לי דרך לעזור, אני לרוב אבחר לעזור. אם יש לי יכולת לתמוך או לשמח אדם שיקר לי, אני לא אחשוב פעמיים. הרגישות הזו היא חרב פיפיות, ואני מרבה להתרגש ולהפגע שוב ושוב בנסיבות משתנות בחיים. אני לא יודעת אם הייתי בוחרת לחוות את החיים אחרת גם הייתה ניתנת לי האפשרות לבחור.
והיום נפלתי שוב. שוב לאותו בור שאני מכירה היטב, והאמנתי שאצליח להתעלם ולדלג עליו הפעם, ופתאום ברגע אחד, וללא שום שליטה, נפלתי. ואולי זה מפתיע, שלמרות שהנפילה הזו כבר מוכרת לי היטב (שכן חוויתי אותה אינספור פעמים)משום מה עדיין, הכאב מרגיש חדש. נוקב, חד, משתלט על כל הגוף בשנייה, ואני מאפשרת לעצמי להרגיש אותו לרגע. ואז לכמה רגעים, ואפילו מתמסרת לכאב ממש. הכאב השתלט עליי ואני מתחילה לדמוע.
האם זה כאב שהתגעגעתי אליו? האם הייתי צריכה את התזכורת? האם לפעמים, אנחנו צריכים להרגיש את הכאב כדי לזכור שאנחנו באמת קיימים ברגע הזה? האם אנחנו צריכים שיכאב לפעמים, האם אנחנו רוצים שיכאב לפעמים, האם יש משהו מענג בכאב? התשובה עבורי, היא כן. אבל לא הפעם. לא הכאב הזה.
נחזור לבור. אני נפלתי שוב לבור, אבל אני גם בוחרת לקום. אני לוקחת נשימה. שאיפה. נשיפה. אני עומדת על שתי רגליים, ואני מטפסת ויוצאת מהבור. הגיע הזמן לקום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
