פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 541 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים שוב זולגות הדמעות פוליאנה :-)
רגישה מדי,
את פשוט רגישה מדי
תפסיקי אולי?!
תפסיקי לבכות ודי!
די עם הדמעות,
הן לא מובילות,
לשום מקומות.
רק את האווירה מעכירות,
אז תפסיקי לבכות.
תפסיקי לבכות-
אותו הפזמון.
תפסיקי עם הדמעות,
אותו העיקרון,
את מכניסה לדיכאון,
את מכניסה לעצבות,
לבכות זה לא נכון,
לבכות זו טעות.
אבל כשהעיניים דומעות,
הנשמה בוכה.
וקשה להיות,
במצב של שמחה.
אבל כשעולות הדמעות,
הלב בוכה,
הן נופלות ונופלות,
הכאב לא מרפה.
הלוואי לו ידעתי,
לסגור מחדש את הסכר.
הכאב הוא אמיתי,
אבל שוב אני לא בסדר.
שוב אני כמו תינוקת,
שוב כמו ילדה קטנה,
ואני כל כך משתוקקת,
להפסיק את הדמעות השנה.
רק הפעם לא לבכות,
רק הפעם להתבגר,
אבל שוב זולגות הדמעות,
ושוב כלום לא מסתדר.
הלוואי לו יכולתי,
פשוט לא לבכות,
אבל הכאב הוא אמיתי,
ושוב זולגות הדמעות.
ושוב אני רגישה כל כך,
ושוב אני כל כך פגיעה,
אלוקי עזור לי שוב לשמוח,
וששוב אהיה, שלווה ורגועה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים פוליאנה סייג'
הייתי מתחלפת איתך בשמחה, את אולי לא רואה את זה כמוני, אבל הרבה אנשים הם בדיוק כמוך מבחינת הפגיעות אבל לא מסוגלים לבכות.
אני חושבת שזה ממש מטורף להאשים את עצמך על זה שאת עצובה, ולהגיד שאת עצובה כי את "רגישה".
אני יכולה להגיד שזה אפשרי להיות שלווה ורגועה כשמסביב הדברים שפגעו בך והכאיבו לך עדיין שם, אבל בסופו של דבר את נפגעת כי זה מפריע לך ואת מקווה שזה לא יהיה ככה לנצח.
אני יכולה לחייך ולעבור הלאה אחרי שאני נפגעת, לא כי אני לא בוכה, אלא כי אני באמת יודעת ששום דבר לא נשאר לנצח, ושאם משהו מציק לי עכשיו, זה גם מאלוקים.
אני חושבת פוליאנה, שאם תוכלי להרשות לעצמך פשוט להיות עצובה ולזכור שאת תכלס - בן אדם מאוד אופטימי ושמח באופן טבעי ושאין מצב שאת תישארי עצובה לנצח, את תוכלי לגלוש ביותר טבעיות בין הקשיים להצלחות.
לא הכל צריך להסתדר, את פשוט צריכה ללמוד לסמוך על עצמך שהכל יהיה בסדר, ושזה שאת בוכה ורגישה בכלל לא קשור לכאב.
אם מישהו יחטיף לי סטירה עכשיו וזה יכאב אבל אני לא אבכה, האם זה אומר שזה כואב פחות?
אני חושבת שאם את באמת רוצה להיות שלווה ורגועה, את צריכה להפסיק לתייג "בכי" כחולשה, כי זה ממש לא.
ודיכאון הוא לא כשאת עצובה ובוכה, דיכאון זה כשאת מדחיקה משהו או מרגישה שמישהו מנסה להתכחש אלייך, ככה לפחות אני מפרשת.
לדעתי, את לא צריכה לבקש אלוקים לעזור לשמוח, את צריכה לבקש מעצמך להיות שמחה עם זה שאת מי שאת, רגישה ומלאת תקווה.
הדרך שבה את מרגישה, היא הדבר הכי בריא שראיתי בעולם, וכן הוא אולי קצת רומז לזה שעוד לא התרגלת לדברים כואבים - אבל זה מעולה!
מה היית מעדיפה?
להיות כמו האנשים האלה שלא מסוגלים לבכות כשמשהו מכאיב להם, וכשמשהו קורה הם פשוט אומרים: "מה אני כבר יכול לעשות? זה מה שיש, אלו החיים", ואפילו לא מנסים לבקש עזרה מאלוקים או לקוות שיש דרך שלא לכאוב.
את מתמודדת עם הכאב מצוין, ולדעתי את תתמודדי איתו הרבה יותר טוב אם במקום לחשוב שאת צריכה להפסיק להגיב אליו ככה, את תתני לעצמך לחשוב עליו ומאיפה הוא בא וכמה פעמים כבר הרגשת את הכאב הזה.
לתת לזה כותרת, כמו "בושה", "חרטה", "עלבון", "פחד", "חוסר ודאות" - יעזור לך להבדיל בין כאב כזה לאחר, וללמוד איך הכי טוב לך להגיב.
כשאני מפחדת, אני לא אומרת לעצמי להפסיק לפחד, אני מודה ומתוודה "אני מפחדת" ואני אומרת את זה כל כך הרבה פעמים לעצמי עד שקול בראש שלי מתחיל לשאול אותי "אוקיי, שמעתי, אבל ממה את מפחדת בדיוק?" - ושם את מתחילה באמת לעבוד עם עצמך ולא נגד עצמך.
אני מקווה שאני לא עוברת איזשהו גבול כלשהו, אני פשוט באמת חושבת שאת בנקודה מצוינת ולא צריכה לשנות את הרגישות שלך אלא איך שאת מתמודדת עם העובדה שאת רגישה.
אני רוצה שזה יהיה ברור שאני באמת חושב שזה בריא, ושאת לא צריכה להפסיק לבכות, ושזה לא הדרך לשמחה.
תחשבי על הפעמים האלו שחייכת שנייה אחרי שבכית, או שמישהו הצחיק אותך כשהיו לך דמעות בעיניים - כשאת לא בוכה, קשה לשמחה להיכנס כי הכל חסום.
אז מה שאני מנסה להגיד, זה אל תפסיקי לבכות ולתת לגוף שלך את ההקלה הזאת, כי תאמיני לי, יש הרבה אנשים שהבריאות שלהם נדפקה בגלל שהם לא יודעים איך להעביר את הרגשות שלהם דרך הגוף והחוצה.
יום אחד פוליאנה, את תפגשי מישהי רגישה בדיוק כמוך, שחווה דברים בדיוק כמו שאת חווה עכשיו, ואני רוצה לשאול אותך - אם היא הייתה מתנהגת בדיוק כמוך, את היית אומרת לה שהיא רגישה מדי?
את היחידה שבאמת מבינה את עצמך, את באמת חושבת שמגיע לך שיבטלו את הכאב שלך כל כך בקלות ויגידו שכואב לך - בגללך?
שאת אשמה, כי את זו שרגישה מדי?
הרבה יותר קל להפסיק לבכות, כשאת שלמה עם זה שבכית.
אני יכולה להגיד לך שכשכאב לי בכיתי במקומות ציבוריים, ולעזאזל עם איך שזה אולי נראה.
אני לא בוכה כי מת לי דג זהב, אני בוכה כי משהו באמת באמת הכאיב לי ואני קצת מתחילה לאבד את התקווה בעולם - ואם אסור לי אפילו להראות את זה, להיות בשלום עם זה שלא כל יום יש לי שמחה ותקווה, איך אני יכולה באמת להיות שלווה ורגועה?!
איך את יכולה להיות שלווה ורגועה, כשאת יודעת שבוודאות, את תיפגעי שוב מתישהו ואת ממש חוששת מזה, אבל אלו החיים?
אלו החיים, ובמקום להגיד שאת בעיה, נראה לי יותר הגיוני להגיד שאת זו שצריכה לחיות אותם ולהתמודד איתם בדרך שאף אחד אחר לעולם לא באמת יבין, ושמותר לך להגיב לחיים איך שבא לך, כי אלו החיים שלך וזה בסדר שאכפת לך מהם עד כדי כך.
אני לא יודעת אם משהו ממה שאמרתי הגיוני...אבל אני מקווה שאת לפחות תביני שלדעתי לבכות בקלות וללא מחסום זו ברכה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים וואו סנשיין, איזו תגובה. פוליאנה :-)
קראתי והתרגשתי, כל כך תודה!
לדעתי את צודקת, אבל באמת שקשה לי.
במיוחד כשאני מוקפת באנשים שיודעים לשלוט ברגשות שלהם, שלא בוכים בקלות.
אמא שלי, אישה מאוד מופנמת, היא לא אחת שתבכה ותיתן שיראו אותה כשהיא מאבדת שליטה.
וגם אבא שלי לא אדם שבוכה בקלות, לא שהוא לא רגיש, האמת, הוא רגיש מאוד, רק לא בוכה לעיתים קרובות.
וישנה גם המשפחה של אמא שלי שגם שם לא בוכים בקלות.
והבכי הפך להיות דבר שמאפיין רק ילדים קטנים שרוצים לאמא או בוכים כי צעצוע נשבר.
וכשאני מתפרקת בבכי... זה איום ונורא, וזה לא מוצא חן בכלל בעיני ההורים שלי.
ואז אני נחשבת תינוקת, ילדה קטנה, בכיינית...
ואני מנסה, באמת שאני מנסה להיות רגישה פחות, לקחת פחות ללב, וזה פשוט לא מצליח לי.
הרבה פעמים שמעתי על המגן הזה, על החסינות הזו שמפתחים לעיתים אנשים פגיעים ורוצה כל כך גם...
אבל אני פשוט לא מצליחה, ובכל פעם שמישהי או מישהו פותחים את הלב ואומרים לי:
פעם הייתי לגמרי כמוך, אבל עם השנים ועם הזמן למדתי לפתח לעצמי הגנה והדברים כבר לא פוגעים בי כמו בעבר.
אין לי אלה להביט בהם בהערצה גמורה ולקוות ולחכות שיום אחד יגיע תורי.
אני מבינה את מה שאת אומרת, שהבכי הוא גם דבר חיובי, ושאני לא צריכה להתבייש בו...
אבל כשכל הסביבה מתייחסת אליך ככה כאילו שאת ילדה קטנה כשאת בוכה אז... זה לא פשוט.
אני פשוט אנסה, פשוט אנסה למצוא את הכוחות שבי.
להבין מאיפה הבכי נובע ולהשתדל כמו שכתבת- לא להתבייש בו.
אבל זה לא פשוט, כי אצלנו במשפחה, בכי זה חולשה, ואני לוקה בחולשה הזו לעיתים קרובות.
ותודה שאת חושבת שאני בנאדם אופטימי- האמת שאני מנסה, מאוד מנסה.
אבל איבדתי את שמחת החיים שהייתה לי בעבר, עברתי תפנית בחיים, ולא בכיוון המעודד.
אבל כן- אכפת לי מהחיים שלי ואני מקווה כל כך שאצליח להגיע למצב של רוגע.
לא שמחה מסחררת כמו שהייתה לי פעם כשכתבתי סיפורים או כששיחקתי במחשב,
אבל מן רוגע ושלווה כאלה, ואולי לנסות להגיע לכך מעצמי.
אבל גם אלוקים יכול לעזור, ואני מקווה ומאמינה שהוא שומע...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים עצוב, אך כתוב בטוב טעם ורגש "בבר"
פוליאנה,
תארת פסק זמן של עצבות לחת עיניים. יכולתי לחוש את דמעותייך בין המילים והגלישה במורד הבתים של השיר. בתום כל בכי קיים ניצוץ האוסף את השברים להתחלה חדשה.
כתוב נפלא. כלבבי, במיוחד החריזה (אני "חולה" חריזה בשירה). החריזה המוצלחת תורמת משמעותית לאיכות השיר.
עלי והצליחי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים תודה רבה לך חננאל! פוליאנה :-)
תודה רבה, אכן דמעות, חשבתי שזה עבר לי כבר היום, אבל זה עדיין מלווה אותי.
בעוד כמה דקות אעלה לכאן עוד שיר נוסף שנושאו העצבות.
אני מוצאת את האתר הזה מתאים לשירים הפחות שמחים שלי ולסגנון הכתיבה שלא תמיד כולל הפי אנד בסופו.
שמחה שאהבת את החריזה, הסגנון שלי ברובו המוחלט (פרט לשירים בודדים ממש) הוא חריזה, ואני ממש אוהבת וגם טובה בלחרוז.
תודה לך!
בהצלחה גם לך:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים :( חץ מקסת
תודה על השיר.
הוא יפה, הוא נדיר.
פורקן רגשות
במילים מרגשות.
אין צער בלי שמחה ואין שמחה בלי צער
אחרי קללה מגיעה ברכה והיא עולה עליה. בפער!
מזה שלא סיימת ברמיזה מעודדת אני לומד שאת פשוט פרקת רגשות (זה לא מחייב, אבל זו תחושתי) ולכן אין לי מה לומר לך. רק לאחל בהצלחה, להחמיא על חריזה ואולי להזיל דמעה קטנטנה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים תודה רבה רבה לך חץ מקסת! פוליאנה :-)
וואו, איזה כינוי יפה ונדיר, אהבתי ממש!
וקטע החריזה שלך בתגובה לשיר שלי מרגש אותי ממש, הוא מקסים!
והשתדלתי לסיים דווקא את השיר בצורה מעודדת, או יותר בתחינה לאלוקים שיעזור לי לחזור ולחייך, אבל אתה צודק, כשכתבתי אותו הייתי פחות אופטימית.
אבל עכשיו אני מרגישה קצת טוב יותר, תודה!
וכן, פשוט פרקתי רגשות, אני עושה את זה כשאני מרגישה מוצפת, זה נותן הרגשה כל כך טובה.
ועוד אחרי תגובות כאלה, ממש:) תודה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
