שיאים וסטטיסטיקות גבוהות מבטאים קביעת רף ועיצוב דורי-שחקני וזה יפה כעוגן של עידנים מסוימים בענף.
כמובן שיש לא מעט שחקנים טובים (נשים וגברים) שתרמו לספורט גם ללא הבאת היכולת המקסימאלית שלהם לידי ביטוי באמצעות הישגים, ר"ע מונפילס, דוד פרר, קרלוס פררו, פרננדו גונזאלס, סוק, קיריוס (אהוב ליבי) סאפינה, רודוואנסקה, קוזנצובה, וכדומה (יש עוד רבים וטובים, אנחנו מכנים אותם "תומכי לחימה" - הם לא בפרונט של הטופ אבל תמיד כמעטפת שמייצרת את high level הנדרש, גם אם הוא לא מקסימלי.)
כמובן שיריבות טובה, טניס פנומנאלי, מחונן, ביצועים מרשימים של חבטות, שבירה, הגעה לרשת וכו' - הם ה-דבר. בסופו של יום, לצפות במשחק טניס שהשחקנים מציגים רמה גבוהה ומפוארת, זה תמצית הכל, זו ההנאה הגדולה שאנחנו כקהל יכולים להפיק.
אני כמובן אוהבת לחכות למשחק טוב בין הגדולים בסבב (נשים וגברים) ובדרך כלל בדרך אל הגמרים (וגם בטורנרים של 1000, או מאסטרים אחרים) יש לא מעט כאלה.
תזכור כמה שנים פדי-נאדי-ג'וקי- מארי (כן, גם הוא היה בטופ :) מציגים דומיננטיות מרשימה וחסרת פשרות. כמעט 20 שנה. זה מטורף בכל קנה מידה. הם הרגילו אותנו לטוב הזה, ושחקני ה-NextGen, אמנם בעלי יכולות מצוינות, אך מסופקני אם נחזה בעידן נוסף של יריבויות מטורפות ומפוארות כפי שהם פנומנלים הציגו.
בנשים.. אני כבר מיואשת מהן. כל הצעירות/החדשות שלא מצליחות 'להחזיק' את ההישגים שלהם ברמה אחת ואחידה - מטריף אותי. אכן חוסר עקביות משווע וזה גורם לי לעקוב אחריהן והטור שלהן, פחות ופחות.
כאן בהחלט ניתן לומר שתם עידן ומה נותר? ריק בדמות מעושה של טניס לא מספק (עבורי לפחות).
אולי גם כי הקורונה יצרה חוסר אחידות בטורים.. מה שתרם לפיזור הנ"ל אצל הנשים, וכמובן פרישה של רוב הדומיננטיות של העשור האחרון.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
