"ציפור!" הוא התעקש ובקולו כעס ועלבון. "לא רוצה כלב!"
"אבל -" ניסיתי לשכנע, כבר מכירה בתבוסה; "תראה איזה יופי! דנה תפרה לך במיוחד ואמרנו…"
"לא רוצה!" וכתמיד, משתמש בנימוק המשכנע ביותר, נשכב על הרצפה ,פניו מאדימות ומתעוותות וידיו הקטנות מכות באוויר " ציפור!!!" קולו ניחר ונשנק בבכי "הבטחת לי, הבטחת!"
מכול דבר הוא בוכה, חשבתי בייאוש כשאני אוספת אותו אלי, מחבקת ומוחה את דמעותיו. כמו תינוק. אבל הרי זה מה שהוא, תינוק מגודל.
"בסדר, בסדר! לא צריך לבכות. נעשה לך ציפור. אתה תהיה הציפור הכי יפה בכיתה"
"עם כנפיים צהובות ונוצות" הוא מכריז, מציץ בי מלמטה למעלה לחפש אישור. עיניו כבר יבשות.
ובאמת, זו הייתה ציפור מופלאה. כנפיים מבד שחוברו לשרוולי החולצה. שעות לקח לי לתפור עליהן ועל האוברול את הנוצות הצהובות. מסכת-מקור אדום, גם היא מכוסה נוצות צהובות ואפילו נעליים בצורת רגלי ציפור. דרור היה מאושר. הוא לבש את התחפושת ועיניו נצצו באושר. ברגע האחרון נזכרתי: משלוח מנות. בחפזה הנחתי כמה מאזני ההמן שהכנתי אתמול בסלסילת קש וכיסיתי במפית.
יהיה לך נוח עם הנעלים? שאלתי בדאגה. לא הייתי בטוחה שיסתדר איתן. על רגליו נראו לי ארוכות מדי וחששתי שימעד ויפול. " בטח, אימא" ענה בתקיפות, "אל תדאגי. ליוויתי אותו לבית הספר, נכנסתי איתו לבניין ושמחתי לראות שתחפושתו עוררה עניין בין הילדים. בדרך כלל הילדים התרחקו ממנו אבל עכשיו הצטופפו סביבו ובחנו בעניין את הכנפיים הנפתחות ונפרסות כשהוא מניע את ידיו. רק אילן צחק ומשך בנוצות התפורות. "לא שווה!" קבע בפסקנות שהבחנתי בה יותר משמץ קינאה - "סתם ציפור דפוקה שלא יכולה לעוף". "אבל אני כן יכול לעוף" מחה דרור, קולו תקיף, שלא כדרכו.
ילדים! ברכה עמדה בפתח הכיתה - תגידו שלום להורים. יש לנו יום גדוש היום.
חבקתי את דרור "אני אבוא לקחת אותך" נשקתי לו והלכתי. הוא אפילו לא העיף אחרי מבט, כל כך נרגש היה.
היה לי יום עמוס, כשהצצתי בשעון, תוך כדי שיחת טלפון, ראיתי שמבלי שהרגשתי הזמן חלף ואני כמעט מאחרת. בקוצר רוח קטעתי את השיחה, מתעלמת מהעלבון של אשת שיחי שעדיין לא סיימה את תלונתה, זרקתי שלום חטוף לאבי, שבדיוק נכנס למשרדי וכמעט התנגשתי בו בחפזוני "פורים היום" התנצלתי "חייבת לרוץ, נדבר מחר" הוא הביט אחרי בפיזור נפש, ערמת ספרי החשבונות בידו.
אוף, חשבתי מוטרדת, תוך שאני מתמרנת את האאודי הישנה בכבדות בתנועה הצפופה, מעיפה מבט בדמויות הססגוניות שגודשות את המדרכות ואף את הכבישים; הייתי צריכה לצאת חצי שעה קודם...
חניתי רחוק, אפילו לא ניסיתי למצוא חנייה קרובה - כל האזור הרי פקוק היום - ורצתי מהר, ככל שנעלי העקב שלי הניחו לי, מתנשפת, לכיוון בית הספר.
כבר ממרחק מה הבחנתי במשהו מוזר, מטריד. שמעתי קולות נרגשים ונדמה היה לי שאני מבחינה בהתקהלות בחצר, במקום ההתפזרות הרגילה של שעת גמר הלימודים. רגע אחר כך קפאתי במקומי בבהלה. דרור עמד על גג בית הספר - ידיו פרושות לצדדים וביניהם מתוח הבד, צהוב מנוצות. נדחקתי בבהילות בתוך הקהל, דוחפת הצידה כל מי שעמד בדרכי עד שהגעתי לבניין. באותו רגע דרור הבחין בי וראיתי שפניו, שהמסכה הוסטה מהן, שלוות ומרוכזות. "אמא!" קרא בשמחה "אני יכול לעוף, תראי אותי!"
"ללללאאאאא!!" צעקתי כשאני מושיטה אליו את ידי "דרור חכה לי!" אבל באותו רגע רגליו ניתקו מן המעקה, ידיו נופנפו מעלה ומטה, מותחות ומרפות את הכנפיים, באטיות, במין שלווה מוזרה. בתדהמה הבחנתי שהוא מרחף ועולה, דואה והולך, במעין הילוך איטי אל מול כל הקהל הרב שדמם לחלוטין, כאילו אחז בו שיתוק.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
