חייבת לציין שחייכתי למקרא השורות בטקסט שמייחסות אליהם. אולי כי החזרת אותי אחורה בזמן (way back), וכשמתרפקים על העבר, אז נוטים לחייך בהסכמה והשלמה, שכל התהום הזו שנפערה מולנו, מתגמדת לעומת הבארות הבאות שהגיעו אחריה.
זה הזמן שלך לאכול מלא גלידה (אגב, הקינוח האהוב עלי ביותר) ולהרגיש פרפרים כשאת רואה חתיך שמוצא חן בעייניך, גם אם הוא לא מושג. בסוף מגיע אחד שכן 'מושג' ולא תביני איך חשבת שהוא 'חתיך' כי הטעם שלך ילך וישתנה..
לתכלית שלנו ששמורה למכאובים שאנחנו עוברים ועוד נעבור יש תפקיד חשוב ומהותי בעיצוב העצמי שלנו.
את מתנסחת המון בנוגע ל'חיפוש עצמי' והחיפוש הזה מבלבל, מערער את הביטחון העצמי, מלא באכזבות ומהמורות אבל כשמוצאים אותו? הכל נופל למקומו לזמן מסוים ואז הוא מתחדש לו.
אני יכולה לומר לך מניסיון אישי- גם כשאנחנו 'מוצאים' את עצמנו, את התכלית שלנו, מביאים את עצמנו למצוי היכולות שלנו, מרגישים משמעותיים וחשובים. גם כשאנחנו משפיעים, מובילים שינוי - החיפוש אינו נגמר.
אם כך, מה קורה? אנחנו לומדים לחיות עם ההצלחות, ההישגיות והמהמורות שבדרך.. כדי לבצע שינוי אמיתי בעולם שלנו, צריך להאבק מאבק עיקש. אמנם העוצמות משתנות, אך המאבק קיים. העבודה הקשה קיימת. תמיד. זה נתיב לצעוד בו.. והתחושה, נפלאה ומפחידה כאחד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
