ילדי אומר לי :
אמא נכון עוד 200 שנה אני ואת לא נהיה פה וכבר נמות?
המילים שלו דוקרות אותי כמו בוררות בפינצטה חדה במיוחד את התקפי החרדה שלי וחלומות הביעוטים.
"אולי" אני אומרת לו "ואולי ימציאו עד אז תרופה שתיגרום לנו לחיות עד גיל 500 ונהיה שנינו עוד 200 שנה זקנים ומצחיקים בלי שיניים"
הוא מגחך. מחייך לעצמו ואומר משהו שאני כבר לא זוכרת.
ראשי היה עסוק בשאלה שלו מצד אחד והרגעה העצמית טיפשית מצד שני. 'זה עוד 200 שנה מה את נלחצת. את תמותי הרבה קודם'.
ואני עולה הביתה. לוקחת כדור הרגעה-משתיק-פחדים וממשיכה הלאה. ותוהה איך הילדים מצליחים להעביר הכל בככ קלות.
או שגם הם בכלל לא .
אמא נכון עוד 200 שנה אני ואת לא נהיה פה וכבר נמות?
המילים שלו דוקרות אותי כמו בוררות בפינצטה חדה במיוחד את התקפי החרדה שלי וחלומות הביעוטים.
"אולי" אני אומרת לו "ואולי ימציאו עד אז תרופה שתיגרום לנו לחיות עד גיל 500 ונהיה שנינו עוד 200 שנה זקנים ומצחיקים בלי שיניים"
הוא מגחך. מחייך לעצמו ואומר משהו שאני כבר לא זוכרת.
ראשי היה עסוק בשאלה שלו מצד אחד והרגעה העצמית טיפשית מצד שני. 'זה עוד 200 שנה מה את נלחצת. את תמותי הרבה קודם'.
ואני עולה הביתה. לוקחת כדור הרגעה-משתיק-פחדים וממשיכה הלאה. ותוהה איך הילדים מצליחים להעביר הכל בככ קלות.
או שגם הם בכלל לא .