כשאבותינו הציונים הקימו פה מפעל יש מאין, הם חלמו על מדינה. ביום בו הכריזו על הקמתה, הם היו מוכנים עם רשויות, ממשלה, משטרה ובתי משפט. האמצעי האפקטיבי היחיד שעמד לרשותם היה אמון האזרחים, שחלמו על מדינה באותה מידה של להט והיו נחושים לממש את חלומם. זו לא היתה (רק) אידילייה. אנשים התווכחו, קראו תיגר על עמדות מתנגדיהם ואף חטאו בכעס עד שינאה ממשית ונטירת-טינה עד דור עשירי. אבל הם הבינו שחלומם גדול מהאינטרסים הפרטיים שלהם והיו נחושים לממשו, גם כשהיצירה בה התגאו נקראה "מדינה" רק מטעמי נימוס, ואפילו ידידים – עם ובלי מרכאות – התייחסו אליה כאילו היתה צעצוע לילדים.
זה לקח להם עשורים רבים. הם בנו ושיכללו, ויצרו חברה לא רעה בכלל. לא נטולת פגמים אבל מאפשרת חיים בכבוד ואפילו גאווה. ולאט לאט אפשר היה להבחין שגם בהשוואה לאחרים אנחנו, איך לומר, לא הכי גרועים. ובתחומים מסויימים אולי אפילו די טובים.
ואז הגיעה המגיפה.
במונחים היסטוריים זו לא המגיפה הכי גרועה שעברה על המין האנושי. בזמנה יש למין האנושי ידע רפואי לא דל. זו אמנם לא מגיפה צעצוע – אנשים רבים מתים ממנה, אך אנשים רבים יותר מחלימים ממנה. הרופאים אפילו יכולים לומר לנו איך להיזהר ממנה, ואפילו פותחו לה חיסונים בזמן שיא.
אבל – את המדינה, ששרדה גם מגיפות קשות בתנאים גרועים מהיום, המגיפה הזו הכריעה ארצה. מוסדותיה – שלמרות הביקורת עליהם נתנו בדרך כלל מענה אמין לתושבים - פשוט התפוגגו. כל זב-חוטם ומקלדת עם פייסבוק או אינסטגרם מציע את התיאורייה שלו ומגייס אליה יותר מאמינים משר הבריאות ואנשי המקצוע. המשטרה אוכפת היכן שנוח, לא היכן שצריך. משרד החינוך הוא משרד לא חינוכי, משרד הרווחה לא עונה, משרד התחבורה עורך ניסויים בבני אדם אפשר להמשיך. יש היום המון משרדים עם ערך אפסי ואין אפילו מעט אמון בהם ובמעשיהם.
הריק שנוצר מתמלא ביוזמות פרטניות של אנשים. הם מוכרים ידע ושירותים שאנשים זקוקים להם עכשיו. הם ממלאים ביצירתיות את מקום החינוך הנעדר. זה כמובן מיועד לאנשים שיכולים לשלם עבור חינוך ולימוד פרטי לילדיהם, עבור מזון שבושל ביד אוהבת, עבור תרבות פרטית לאלה המשוועים לקצת מזה. חלק מהאנשים מתגייסים גם לעזור לאלה שאין להם, בתרומות ופעילות. והמשרדים הנוגעים בדבר? תרומתם היחידה היא לא להפריע וחלקם מתקשים גם בזה.
החלק הטוב שבנו הוא שאנחנו טובים מאד ביוזמות ואילתורים. תנו לנו בעיה ונפתור אותה. לא תמיד בדרך המקובלת, אך נמצא פיתרון שיאפשר לנו לחיות. ומה שקורה עכשיו הוא, שאנחנו עוקפים את רשויות המדינה ומתפזרים לנו להמון חלקיקים, כי הבנו שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמינו. והמדינה ורשויותיה, מה יהיה עליהם? אולי היא תצליח לשרוד את הכיאוס. אולי אנשים ישובו ויאמינו בה ובמוסדותיה. אולי המשבר יעבור ואנחנו נשוב ונחדש את בריתנו עם המדינה שקיבלנו בירושה, ונחזור לחלום ולהאמין (יחד עם הקיטורים המתבקשים).
ואולי לא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
